מניין השנים בלוח העברי: הבדלים בין גרסאות בדף

מניין השנים בלוח העברי הוא אופן מניית השנים שהתקיים במסורת היהודית לצורך תיעוד שנים, במצבות, כתובות, גיטין, שטרות וכדומה. השנים בלוח העברי מבוססות על מחזורי מופע הירח, ולכן נקבע אורך השנה הרגילה כשנים עשר חודשי ירח, כך שהיא קצרה בכ-11 ימים מזמן ההקפה סביב השמש. כל שנתיים-שלוש מוסיפים חודש (אדר א') כדי לסנכרן את הלוח עם מחזור השמש ועונות השנה.

במהלך השנים השתמשו היהודים בסוגי מניין שונים. כיום, בקרב שומרי המסורת ובחוק של מדינת ישראל, מונים את השנים מאז שנת בריאת העולם בהתאם לכרונולוגיה המקראית והמסורתית. השנה הנוכחית - שנת ה'תשפ"ה (2024), היא 5,785 שנים ליצירה. מניין זה התפשט בתפוצות ישראל ומקובל בספרות ההלכה^[1].

מנייני שנים בהיסטוריה היהודית

המניין הראשון שמופיע במקרא הוא המניין ליציאת מצרים; "בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים", וכדומה. מניין זה מופיע בכתבי הקודש בפעם האחרונה בספר מלכים (א ו, א) על בניין בית ראשון; "בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים". ההתייחסות הראשונה בספרות חז"ל למניין השנים היא במכילתא‏^[2], המובאת בתלמוד ירושלמי‏^[3]: "בתחילה היו מונים ליציאת מצרים, משנבנה הבית התחילו למנות לבניינו, לא זכו למנות לבניינו התחילו למנות לחורבנו, לא זכו למנות לעצמם התחילו למנות למלכויות".

בתקופת המקרא מנו את השנים לפי שנות השופטים והמלכים, ובתקופת בית שני מנו לשנות הקיסרים. הספירה המקובלת ביותר עד ימי התלמוד הייתה "למלכים". במקרא תוארכו מלכי יהודה למניין מלכי ישראל, ולהפך. אחרי חורבן בית המקדש ראשון מנו למלכי אומות העולם. הצדוקים התנגדו למניין "למלכים", שאינו "עברי", והייתה זו אחת ממחלוקותיהם עם הפרושים‏^[4]. ספירה נוספת, לשמעון הצדיק, נמצאה בספר חשמונאים; "בשנת שבעים ומאה (למניין השטרות, 142 לפנה"ס) הוסר עול הגויים מישראל, ויחל עם ישראל לכתוב בספרים ובשטרות בשנת אחת לשמעון הכהן הגדול ושר הצבא ונשיא היהודים"‏^[5]. במגילת תענית (לג' בתשרי) נזכר מניין דומה ליוחנן הורקנוס: "שנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון", שחכמי ישראל ביטלו אותו כדי שלא לחלל את שם ה' בשימוש חולין.

בתחילת ימי הבית השני נוסד מניין שטרות (או המניין למלכות אלכסנדר הגדול), מניין זה היה נפוץ בעם היהודי עד תחילת ימי הביניים. במהלך ימי הביניים נתפשט בהדרגה המניין לבריאת העולם, ותפס את מקומו של מניין שטרות, עד שבעת החדשה העם היהודי כולו (פרט ליהודי תימן) השתמש במניין לבריאה. במרכזי התורה בבבל העדיפו את מניין שטרות והשתמשו בו יותר, ואילו במרכזי התורה בארץ ישראל העדיפו את המניין לבריאת העולם (במקביל לשימוש במניין לחורבן הבית השני).המעבר של מרכזי התורה מהמזרח (בבל) למערב (אירופה), זירז את המעבר בין מניין שטרות למניין לבריאה.

מתוך כתבי יד שנכתבו לאחר המאה העשירית, שנמצאים בספריות הגדולות וביניהן הספרייה הלאומית בירושלים, עולה תמונה ברורה; באירופה השימוש העיקרי היה במניין לבריאת העולם (לעתים נכתב בשטר שני מניינים או שלושה במקביל), אך בארצות המזרח ובעיקר מצרים, ובארץ ישראל, השימוש העיקרי היה במניין שטרות. רבי אברהם בר חייא הנשיא (נפטר בשנת 1123) העיד על כך בספרו (ספר העבור). כמו כן, בעלי התוספות והר"ן והטור העידו שבזמנם נפוץ המניין לבריאה‏^[6].

מניין לבריאת העולם

המניין לבריאת העולם הוא המניין המסורתי המבוסס על פרשנות מצמצמת‏^[7] של ההיסטוריוגרפיה העולה מהתנ"ך ומדברי חז"ל שרוכזו וסודרו בספר "סדר עולם רבה". אחת המשמעויות ההלכתיות הבולטות של מניין השנים (החל מחורבן בית המקדש השני ואילך)‏^[8], היא קביעת השנה שבה תחול שנת שמיטה.

היו שלוש דרכים שונות למנות לבריאת העולם: "לשנים שלמות", "לאדם הראשון", "לבריאת העולם". שנה א' במניין השנים הייתה; במניין "לבריאת העולם" - בשנת 3760 לפנה"ס. במניין "לאדם הראשון" - בשנת 3759 לפנה"ס. במניין "לשנים שלמות" - בשנת 3758 לפנה"ס.

המניין שהתקבל הוא המניין לבריאת העולם, המסתמך על דעת רבי אליעזר שאדם הראשון נברא בראש השנה. מכאן הוסק שהיום הראשון לבריאת העולם הוא כה' באלול בשנה שלפני כן, וראשית שנה זו היא תחילת המניין. בא' בתשרי ה'תשפ"ה מתחילה שנת ה'תשפ"ה (ולא כמו ביום הולדתו של אדם, שכשאדם חוגג 13 הוא בעצם משלים את השנה ה-13 שלו ונכנס לשנתו ה-14). על פי זה, שנת אפס אינה קיימת.

את השנה נהוג לסמן בספרות עבריות, למשל ה'תשס"ז: ה' - 5000, ת - 400, ש - 300, ס - 60, ז - 7 = 5767; יש המציינים שנה זו בצורה ה'ןס"ז: ה' - 5000, ן - 700, ס - 60, ז - 7 = 5767. פעמים רבות נהוג להשמיט את מניין האלפים, שהרי ברור, לפי ההקשר, באיזה אלף מדובר. שנת ה'תשס"ז נרשמת תשס"ז. יש שמוסיפים את ראשי התיבות לפ"ק - לפרט קטן, כלומר ללא ציון האלפים.

לעתים ניתנת גימטריה לציון השנה. כך לדוגמה, בסיפור "הנדח" של ש"י עגנון, מתואר מכתב, שבראשו מציין הכותב את השנה "שנת ד' ינחם אותנו לפ"ק", שהיא שנת תקע"ה (1815). דוגמה לדרך אחרת לציון השנה היא הכינוי שניתן לעליית יהודי תימן ב-1815, "עליית אעלה בתמר", 'בתמר', שִׂיכּול האותיות המייצגות את השנה העברית, תרמ"ב.

לשנים שלמות

לפי שיטה זו מונים את השנים השלמות שעברו עד המאורע עצמו (לא כולל השנה של המאורע). בשיטה זו נקט בעל "סדר עולם רבה" כשהוא מונה את השנה הראשונה מבריאת אדם הראשון. במניין זה שנה א' הייתה בשנת 3758 לפנה"ס. לפי מניין זה, השנה הראשונה של אדם היא שנת 0, והשנה שבה נולד שת בנו היא שנת ק"ל (130).

יש להבדיל בין שנה סידורית לבין מספר שנים מוחלט. המקרא, בדרך כלל, מתייחס למספר שנים מוחלט. לדוגמה: "ויחי אדם שלושים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת" (בראשית ה, ג). כלומר, אדם השלים 130 שנה לחייו ושת נולד בשנה ה-131 של אדם. עם זאת, ישנם מקומות שהמקרא מציין שמדובר בשנה סידורית. למשל, שלמה בנה את בית המקדש הראשון "בשנה הרביעית"^[9] למלכותו (ולא כתוב 'וימלוך שלמה ארבע שנים'), דהיינו בתוך השנה הרביעית למלכותו, כשלוש שנים מתחילת מלכותו.

המתמטיקאי והאסטרונום הפרסי המפורסם מוחמד אבן מוסא אל-ח'ואריזמי, מתייחס לשנת 1135 למניין השטרות כאל שנת 4582 לבריאה, כאשר לפי מנייננו היא שנת 4584 לבריאה (שנתיים קדימה). לפי זה נראה שהוא רכש את ידיעותיו על אירועים בתולדות ישראל כפי שמובא בסדר עולם רבה.

לאדם הראשון

תחילתו של המניין לאדם הוא מא' בתשרי שבו נברא אדם הראשון. במניין זה שנה א' הייתה בשנת 3759 לפנה"ס. לפי מניין זה, השנה הראשונה של אדם היא שנה א', ושת נולד כעבור 130 שנה שלמות בתוך שנת קל"א (131).

המניין לאדם מכונה גם המניין למולד וי"ד, כלומר, מחישוב מולדות הלבנה לאחור מצאו שמולד חודש תשרי של השנה שבה נברא אדם הראשון היה ביום שישי בשעה י"ד.

הממצא הראשון לספירת מניין השנים לאדם הראשון הוא מהמאה הרביעית לספירה. מניין זה נעשה נפוץ החל מהמאה החמישית לספירה, ובמשך תקופת הגאונים התקיים מניין זה במקביל למניין השטרות. בתקופת הגאונים שלט בבבל המניין לאדם, וכמעט בכל התעודות מתקופה זו מופיע המניין לאדם, אך בארץ ישראל ובמערב העדיפו להשתמש במניין לבריאה. רב סעדיה גאון התנגד לשימוש במניין לבריאה, והביא הוכחה מהתלמוד שיש להשתמש במניין לאדם.

לבריאת העולם

תחילתו של המניין לבריאה היא שנה אחת לפני המניין לאדם, וזהו המניין הנהוג כיום^[10]. במניין זה שנה א' הייתה בשנת 3760 לפנה"ס.

לפי מניין זה, השנה הראשונה של אדם היא שנה ב', והשנה שבה נולד שת היא שנת קל"ב (132). יש אומרים שמכיוון שבריאת העולם החלה בכ"ה באלול של השנה הקודמת, יש למנות שנה קודם אדם, כדי שלא יחסרו 5 ימים אלו מחשבון השנים, וכן על פי הכלל שגם יום בשנה נחשב כשנה. ויש אומרים, מכיוון שההלכה היא כדברי האומר כי בניסן נברא העולם, ויום אחד בשנה נחשב כשנה, וכל שכן שישה חודשים‏^[11]. לעומת זאת, הגאון מווילנה סבור שלחלק מהראשונים שנה זו שמוסיפים היא אינה השנה שקודם אדם, אלא שנת המבול, שבשנה זו לא שימשו מאורות השמים, ובכל זאת מונים אותה למניין העולם‏^[12].

המניין לבריאה מכונה גם המניין למולד בהר"ד, כלומר, מולד חודש תשרי של השנה שקדמה לבריאת אדם יוצא ביום שני, שעה ה' ו- ר"ד חלקים. ברמב"ם ובעוד ראשונים מניין זה מכונה מניין יצירה.

אמוראי בבל מנו למניין שטרות. אך כשצויינה השנה לבריאת העולם (כמו בגמרא בעבודה זרה דף ט עמוד ב), התייחסו למניין השנים מאדם הראשון ולא מהבריאה (שנה קודם אדם). בתקופה שלאחר חתימת התלמוד אנו מוצאים לראשונה את המניין לבריאה (למולד בהר"ד) בברייתא של שמואל‏^[13] שהזכירה את שנת ד"א תקל"ו, וכן בשתי מצבות משנות ד"א תקפ"ב ותקפ"ז שנמצאו באיטליה. בין השנים האלו לתחילת תקופת הראשונים, התפשט בעולם היהודי המניין לבריאה, אע"פ שרב סעדיה גאון התנגד לשימוש במניין לבריאה והעדיף את המניין לאדם וכפי שנהגו בזמן הגמרא‏^[14]. המעבר של מרכזי התורה מהמזרח (בבל) למערב (אירופה), היה גם המעבר בין מנין שטרות למניין לבריאה. מסיבה זו גם התפשט המניין לבריאה ולא המניין לאדם, שזה היה המניין המועדף במערב‏^[15].

הסיבות להתפשטותו של המניין לבריאה ולהעדפתו כמניין הנהוג כיום, על פני המניין לאדם‏^[16]:

• כאשר השנה במניין לבריאה מתחלקת ב-7 ללא שארית, זוהי שנת השמיטה. מניין שנות השמיטה החל לראשונה בתקופה יהושע בן נון‏^[17] ואף הופסק בתקופת גלות בבל, אך באופן מקרי המסורת הנהוגה כיום לגביו מתלכדת עם המניין לבריאה.
• במניין לבריאה עיבור השנה הראשון, במחזור של 19 שנים, הוא בשנה השלישית. לעומת זאת במניין לאדם מעברים את השנה השנייה במחזור, כאשר לכאורה עוד לא הצטברו מספיק ימים כדי להוסיף חודש.
• תורת העיבור החלה להתפשט בשעה שארץ ישראל והמערב היו מרכזי היהדות הגדולים והמשפיעים יותר, ושם היה מקובל יותר המניין לבריאה והיה זה טבעי שמניין זה יהיה המניין המוביל.

בראי חז"ל וכותבי הדורות

מניינים אלו היו ידועים היטב לכל הגאונים והראשונים חכמי הדורות. לדוגמה, כך כתב רבי אברהם בר חייא על תחילת מניין שטרות: "היא שנת ג׳ אלפים וארבע מאות וחמישים (ג' ת"נ) לבריאת עולם למניין אשר אנו חושבים עליו לבהר"ד (המניין לבריאה), ויהיו השנים השלמות בין בריאת עולם וחתימת חזון לחשבוננו ג' תמ״ט שנה, והוא לאנשי מזרח אשר מונים לבריאת עולם מן ו׳ י׳׳ד ג׳ תמ"ח (המניין לאדם)"‏^[18].

רוב כותבי הדורות (כמו צמח דוד, סדר הדורות ועוד) לא התייחסו כלל להבדל בין אירועים שצויינו לשנים שלמות לאירועים שציינו בשנת המאורע עצמו, אלא העתיקו את דברי בעל "סדר עולם" (המונה לשנים שלמות) עד מרד בר כוכבא (קצת אחרי חורבן בית שני), ובמאורעות שאחרי מרד בר כוכבא הם ציינו את שנת המאורע עצמו. למשל, כתבו שרש"י נפטר בשנת ד' אלפים תתס"ה, ובזמנו של רש"י מנו כמו שמונים כיום ובראש השנה מתחילה השנה (שנה סידורית), ורש"י נפטר באמצע שנת ד'תתס"ה ולא לאחר שמלאו ד'תתס"ה שנים לעולם (בראש השנה ד'תתס"ו). דבר זה גרם לבלבול אצל הקורא השטחי, והתקבל הרושם המוטעה שיש חילוקי דעות במסורת היהודית לגבי מניין השנים המדויק. על אף תפוצתו של המניין לבריאה המשיכו כותבי הדורות להעתיק את "סדר עולם" כלשונו, מכמה סיבות:

• כיוון שהמספרים מקובלים ומפורסמים מאוד בכל הספרות שנכתבה על פי המסורת, וכבר נקבעו בהם סימנים, למשל, ששנת חורבן בית ראשון הייתה בשנת של"ח, על פי הפסוק בירמיהו (טו א): "שלח מעל פני ויצאו". וכן נתנו סימן שכל המאורעות החשובים אירעו בשנים שמספריהן מסתיימים במספר ח': רל"ח לירידה (למצרים), תמ"ח לפקידה (שנת יציאת מצרים, ע"פ הפסוק "פקוד יפקוד אלוקים אתכם"), תפ"ח לכניסה (כניסה לארץ ישראל), של"ח להריסה (חורבן בית ראשון)‏^[19]. החיד"א נתן סימן לשנת יציאת מצרים - "להודיע חבתם", דהיינו ב' אלפים תמ"ח.
• אם ייכתב, לדוגמה, ששת נולד בשנת קל"א, למראית עין זה בניגוד למה שכתוב בתורה "ויחי אדם מאה ושלושים שנה ויולד את שת".

מניין השטרות

מניין השטרות היה למעשה המניין הכללי הראשון בדברי ימי ישראל שהשימוש בו התמיד ברציפות כאלפיים שנה. תחילתו של מניין זה בספטמבר (תשרי) של שנת 312 לפנה"ס, בשנת ג'ת"נ (311 לפנה"ס), שש שנים לאחר מותו של אלכסנדר הגדול. גם מניין זה מתחיל משנה 1 ואין בו שנה 0. כדי לדעת את השנה הנוכחית לפי מניין השטרות יש להפחית 3449 מהמניין לבריאה‏^[20]. יש לשים לב לכך שגם בספירת הנוצרים לא קיימת שנת 0, ולכן הפער בין מניין השטרות לספירת הנוצרים הצטמצם בשנה אחת כשהתחילה ספירת הנוצרים.

בבל העדיפו מניין זה והשתמשו בו זמן רב‏^[21], וכשצויין בתלמוד מניין לעולם - הכוונה מאדם הראשון, כי טרם נוסד המניין לבריאה. וכן הנהיגו עד סוף ימי הגאונים, וכפי שנראה מאיגרת רב שרירא גאון שמצוין בה תאריכים על פי מניין השטרות.

למרות שמניין זה אינו מבריאת העולם (וגם אינו מציין אירוע יהודי כלשהו), מניין זה נהג זמן רב בשטרות כמו גיטין, כתובות, שטרי חוב, וכדומה, ומכאן שמו "מניין השטרות". מניין זה נקרא גם "המניין למלכות יוון", או "המניין הסלווקי", או "המניין למלכות אלכסנדרוס".

מניין זה נמשך במצרים וסביבותיה עד המאה ה-16, הרדב"ז ביטל מניין זה והנהיג גם שם את המניין לבריאה, שכבר התפשט בכל תפוצות ישראל‏^[22].

אצל יוצאי תימן מניין השטרות נהוג עד היום‏^[23].

מניין לחורבן הבית

מניין לחורבן הבית הוא שיטת מניית שנים שהייתה בשימוש יהודי, בעיקר בארץ ישראל, לאחר חורבן בית המקדש השני ועד לימי הביניים. לעתים רבות השימוש במניין זה היה במקביל למניין השטרות או למניין לבריאה. לאחר חורבן בית שני, אף על פי שהמניין לחורבן הבית היה פשוט בחיי העם, היה פסול להשתמש בו בגיטין מפני שלום מלכות‏^[24]. ארץ ישראל ואיטליה הם הארצות היחידות שמצאנו בהם שמנין החורבן נהג למעשה.

בתקופת מרד בר כוכבא מנו "לחירות ישראל". בעת החדשה התמעט השימוש בשיטה זו מחוץ להקשרים דתיים, אך עליית הלאומיות היהודית מסוף המאה ה-19 ואילך חידשה את השימוש בשיטה זו, זאת ביוזמתו והובלתו של אליעזר בן יהודה.

מניין השנים בהלכה

החת"ם סופר החמיר ואסר כתיבת מניין השנים הלועזי‏^[25]. תלמידו, המהר"ם שי"ק, נשאל לגבי כתיבת מניין השנים הלועזי על מצבה, והשיב שיש בזה איסור דאורייתא של "ושם אלוהים אחרים לא תזכירו", ואיסור זה קיים גם בדיבור וגם בכתיבה‏^[26]. הרב רחמים נסים יצחק פלאג'י כתב שבכתיבת המניין הלועזי עובר על איסור "ובחוקותיהם לא תלכו"‏^[27], אך הרב עובדיה יוסף דחה דבריו‏^[28]. לדעת רבי אליעזר וולדנברג האיסור לכתוב את מניין השנים הלועזי הוא רק כשמזכיר במפורש "למניין הנוצרים", ומכל מקום, גם לדעתו יש להזכיר את המניין הלועזי רק לצורך‏^[29].

אם אין אפשרות אחרת, כמו במקרה שכותב לגוי או לאדם שלא יבין לאיזה שנה מתכוון‏^[30]. לכן, בחו"ל שאי אפשר לציין את השנה העברית, מותר לציין את השנה הלועזית, וכן היה נוהג רבי משה פיינשטיין. אמנם, רבי יעקב קמינצקי היה נמנע מלכתוב את האלפים והיה כותב רק שתי ספרות מתוך השנה, וכן הורה הרב ישראל יעקב פישר.

גט שנכתב בו המניין הלועזי הרב יונה נבון כתב שהוא כשר בדיעבד‏^[31]. אך ישנם אחרונים שהסתפקו אם הוא כשר או לא‏^[32].

ראו גם

• הלוח העברי

לקריאה נוספת

• הרב אברהם ישעיה קרליץ, חזון איש אורח-חיים סימן קל"ט וק"מ
• הרב מאיר מאזוז, תשובה בעניין מניין השנים, אור תורה כא, סימן קנ"ט
• אברהם אריה עקביא, ‏סילופים בחקר מנין סדר הדורות, צפונות יח, עמ' פח - צד, באתר HebrewBooks
• הנ"ל, מאמר "מסביב לתאריך חורבן בית שני", תגים ב, עמ' 73 - 81
• שלמה במברגר, ‏בעניין חשבון השנים, המעיין כרך יג גליון ב, עמ' 43 - 52, באתר HebrewBooks
• רפאל בנימין פוזן, מאמר "ברור בחשבון שנת השבע", המעיין כ, עמ' 32 - 50

קישורים חיצוניים

• רחמים שר שלום, מניין השנים וסדר העיבורים בתקופת הגאונים באתר דעת
• הנ"ל, מניין השנים בעם ישראל באתר דעת
• אברהם אריה עקביא, סדרי זמנים בדברי ימי ישראל - תל אביב 1943, באתר דעת
• חיים יחיאל בורנשטיין, מאמר "תאריכי ישראל" בתוך: התקופה ח - ט, באתר דעת
• חגי משגב, שנים לבריאה, שנים לחורבן, שנים לגאולה
• שי ואלטר, המניין לבריאת העולם והתחלת השימוש בו, המעיין נג (טבת תשע"ג)

הערות שוליים