פרשני:בבלי:מכות כג א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מכות כג א

חברותא[עריכה]

גמרא:
שנינו במשנה: כופה, כופת שתי ידיו על העמוד, הילך והילך משני צידי העמוד, וחזן הכנסת אוחז בבגדיו, אם נקרעו, נקרעו.
והוינן בה: מאי טעמא?  1 

 1.  השיח יצחק מבאר עוד, שה"מאי טעמא" שבגמרא, הוא על הכפיתה לעמוד.
ומבארת הגמרא: משום שצריך שיהיה הלוקה נקלה, מבוייש, כדכתיב בפרשת מלקות, "ונקלה אחיך לעיניך" (שם כה, ג).
אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: מנין לומדים לרצועה שמלקין בה, שהיא צריכה להיות מעור של עגל? משום דכתיב (דברים כה, ג) "ארבעים יכנו". וסמיך ליה באותה הפרשה, בפסוק שלאחריו, "לא תחסום שור בדישו", ולמדים מהסמיכות של הפסוקים, שאת המלקות מלקה ברצועה של שור צעיר - דהיינו עגל.
וכיון שהגמרא הביאה כאן לימוד של רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה שלמד מסמיכות של פסוקים, מביאה הגמרא עוד לימודים שלמד מסמיכות של פסוקים.
ואמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: מנין לומדים ליבמה שנפלה ליבום לפני יבם שהוא מוכה שחין, שאין חוסמין אותה, שאין בית דין סותמין את טענותיה מלטעון שאינה רוצה להתייבם לו, אלא שומעים את דבריה, וכופין אותו, וחולץ לה.  2 

 2.  רש"י יבמות ד. והוסיף שם, ש"חוסמין" לישנא דקרא נקט, כיון שיליף לה מ"לא תחסום".
משום דכתיב "לא תחסום שור בדישו", וסמיך ליה בפסוק שלאחריו פרשת יבום, דכתיב בה "כי ישבו אחים יחדו", וגומר.
ולומדים מהסמיכות של הפסוקים, כי כשם שאין לחסום את פי הבהמה בשעת דישת התבואה, כך אין לחסום את פי היבמה הטוענת שאינה רוצה להתייבם למוכה שחין.
ואמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: כל המבזה את המועדים, בכך שהוא עושה מלאכה בחולו של מועד, נחשב הדבר כאילו עובד עבודת כוכבים.
דכתיב (שמות לד, יז) "אלהי מסכה לא תעשה לך", וסמיך ליה בפסוק שלאחריו "את חג המצות תשמור".
והמפסוק האחרון אנו לומדים במסכת חגיגה (יח, א) את האיסור לעשות מלאכה בחולו של מועד. וכיון שסמוך לו נאמר הפסוק של "אלהי מסיכה", לומדים מכאן שהאיסור של עשיית מלאכה בחול המועד נחשב כמו האיסור של עבודה זרה.
ואמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה:
א. כל המספר לשון הרע, ב. וכל המקבל לשון הרע, שמקבלו ומאמינו על חבירו,  3  ג. וכל המעיד עדות שקר -

 3.  כתב הרשב"ם בפסחים קיח, א שאף על פי שאסור לקבל ולהאמין ללשון הרע, אבל צריך לחוש לדברים.
ראוי להשליכו לכלבים!  4 

 4.  פירש המאירי: ראוי להשליכו אחר מיתתו לכלבים, שכל כיוצא בזה אינו בצורת האדם העצמית, ואינו ראוי להקרא אדם אחר המוות, נמשל כבהמות נדמה. ובפתח עינים להחיד"א כתב בשם גורי האר"י, שענשו הוא להתגלגל בכלב.
דכתיב (שמות כב, ל) "לכלב תשליכון אותו", וסמיך ליה בפסוק שלאחריו, "לא תשא שמע שוא", שלא תקבל לשון הרע, וקרי ביה נמי "לא תשיא", שלא תגרום לאחרים לקבל לשון הרע, דהיינו שלא תספר. ובסוף הפסוק של "לא תשא שמע שוא" נאמר גם "אל תשת ידך עם רשע, להיות עד חמס", שהוא האיסור להעיד עדות שקר.
שנינו במשנה: ושתי רצועות של חמור עולות ויורדות בה.
תנא שנינו בברייתא: הטעם שעושים את שתי הרצועות הנוספות מעור של חמור, הוא כדדריש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא:
נאמר בישעיה (א, ג) "ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו. ישראל, לא ידע, עמי לא התבונן".
אמר הקב"ה: יבא מי שמכיר אבוס בעליו (החמור), ויפרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו (העובר עבירה).
שנינו במשנה: ידה טפח, ורחבה טפח, וראשה של הרצועה היתה מגעת על פי כריסו.
אמר אביי: שמע מינה שאורך הרצועה היה מותאם, כל חד וחד, לפום גביה עבדינן ליה, לפי גודל הגב של כל נידון ונידון היו עושים את אורך הרצועה.
אמר ליה רבא: אם כן, נפיש להו רצועות טובא. בית הדין יצטרך שיהיה לו הרבה רצועות לכל מידה ומידה.
אלא, אמר רבא: אבקתא (קשר, לולאה) אית ליה על הרצועה, שבו הוא יכול לקצר ולהאריך את הרצועה, שכי בעי, מיקטר ביה (כשרוצה להקטין את הרצועה, קושר אותה בו), וכי בעי, מרפה בה (וכשרוצה להאריך אותו, מרפה את הקשר).
שנינו במשנה: מלקין אותו שליש מלפניו ושתי ידות מלאחריו: והוינן בה: מנא הני מילי? מנין לומדים שכך היא צורת המלקות, בסדרות של שלש שלש, אחת מלפניו ושנים על אחוריו?
אמר רב כהנא: דאמר קרא (דברים כה, ב) "והפילו השופט, והכהו לפניו כדי רשעתו במספר". ודורשים "לפניו כדי רשעתו" שלוקה כדי רשעה אחת מלפניו, ו"במספר" מלאחריו.
והיות והמספר הקטן ביותר שנספר, הוא שתים, לכן לוקה כדי שתי רשעיות מאחריו.
שנינו במשנה: אין מלקין אותו וכו':
אמר רב חסדא אמר רבי יוחנן: מנין לומדים לרצועה שמלקין בה שהיא צריכה להיות מוכפלת?
שנאמר "והפילו". אל תיקרי "והפילו" אלא "והכפילו".  5 

 5.  מהרש"א בשם הילקוט והירושלמי.
ומקשינן: והא מיבעי ליה את "והפילו" לדרוש ממנו לגופיה, שצריך להפיל את הנידון באופן שיהיה מוטה בשעה שלוקה.
ומתרצינן: אם נאמר שניכתב רק כדי לדרוש ממנו שצריך להיות הנידון מוטה, אם כן, לכתוב קרא "יטיהו", מאי "הפילו"? מדוע נכתב בלשון הזה, שמע מינה שדורשים בו תרתי דרשות, גם שהנידון צריך להיות מוטה, וגם שהרצועה צריכה להיות מוכפלת.
שנינו במשנה: המכה מכה בידו:
תנו רבנן: אין מעמידין חזנין להלקות, אלא חסירי כח ויתירי מדע,
רבי יהודה אומר: אפילו חסירי מדע ויתירי כח. שאין להקפיך בכך.
אמר רבא: כוותיה דרבי יהודה מסתברא. דכתיב שם בפרשת מלקות "לא יוסיף פן יוסיף להכותו".
אי אמרת בשלמא שהחזנים המלקים הם חסירי מדע, היינו דצריך לאזהורי (מובן מדוע התורה הוצרכה להזהיר על כך).
אלא, אי אמרת שהיו יתירי מדע, מי צריך לאזהורי אותם על כך.
ורבנן, החולקים על רבי יהודה, סוברים, אין מזרזין אלא למזורז (שאין התורה מזהירה אלא למי שנזהר).
תנא בברייתא: כשהוא (החזן) מגביה את הרצועה כדי להלקות, מגביה בשתי ידיו  6  (כי היכי דמדלי טפי) (כדי שיגביה כמה שיותר) , וכשהוא מוריד ומכה, מכה בידו אחת, כי היכי (דליתה מדידיה)  7  (דתיתי מרזאי) שתבוא המכה בכח גדול.  8 

 6.  גירסת הלכות גדולות   7.  גליון   8.  כדבר הבא בזרם. על פי הערוך.
שנינו במשנה: והקורא קורא כו':
תנו רבנן בברייתא:
הגדול שבדיינין קורא את הפסוקים שקוראים בשעת המלקות.
והדיין השני מונה את המלקות, והדיין השלישי אומר אומר לחזן על כל הכאה והכאה: הכהו!
בזמן שאמדו את הנידון למכה מרובה, שיכול הוא לקבל הרבה מלקות, מאריך הקורא בנעימות קריאתו, כדי שלא יסיים לפני שמסיימים להלקותו.
ובזמן שאמדו את הנידון למכה מועטת, כגון שאמדוהו בפחות מעשרים  9 , מקצר הקורא, כדי שיספיק לגמור בשעה שמסיימים להלקותו.

 9.  ריטב"א
ומקשינן: והא אנן תנן במשנתנו, שאשר הוא גומר, חוזר לתחלת המקרא.
ומתרצינן: מצוה לצמצם, שהקורא יצמצם לגמור יחד עם המכה. ואי לא צמצם, וסיים הקורא לפני שסיים המכה, חוזר לתחלת המקרא.
תנו רבנן בברייתא: כתוב בתורה "לא יוסיף, פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה". מלמד הכתוב שיש איסור להוסיף על המלקות המגיעות לו.
אין לי ללמוד מכאן אלא איסור להוסיף מכה רבה (מכה חזקה), אבל להוסיף מכה מועטת (מכה חלשה) מנין שאסור?
תלמוד לומר "לא יוסיף", מכל מקום, ואפילו מכה מועטת.
אם כן מה תלמוד לומר "מכה רבה"?
לימד על המלקות הראשונות, שצריך לקבל מעיקר הדין, שהן מכה רבה שניתן להכותו בכל כוחו.
שנינו במשנה: נתקלקל וכו':
תנו רבנן בברייתא:
אחד האיש ואחד האשה נפטרים ממלקות דווקא אם נתקלקלו בריעי, ולא אם נתקלקלו במים, דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: האיש נפטר דווקא אם נתקלקל בריעי, והאשה נפטרת אפילו אם נתקלקלה רק במים.
וחכמים אומרים: אחד האיש ואחד האשה נפטרים, בין אם נתקלקלו בריעי, ובין אם נתקלקלו במים.
ומקשינן: והתניא בברייתא: רבי יהודה אומר, אחד האיש ואחד האשה בריעי, משמע שרבי יהודה סובר שגם אשה אינה נפטרת אלא אם כן נתקלקלה בריעי!
אמר רב נחמן בר יצחק: כוונת הברייתא היא לומר, שלרבי יהודה שניהם, גם האיש וגם האשה, שוין באופן שנתקלקלו בריעי, ששניהם פטורין. אבל בנתקלקלו במים, יש הבדל בין האיש לאישה.
אמר שמואל: אם אירע שכפתוהו להלקותו, ורץ מחמת פחד מבית דין, אפילו רק הגביהו את היד להכותו מכה ראשונה, פטור ממלקות. כיון שכבר נקלה, וכתוב בפרשת מלקות "ונקלה אחיך" ודורשים כיון שנקלה, הרי הוא אחיך, שכבר נתכפר מהעון.
מיתיבי מברייתא ששנינו בה: קלה (נתקלקל), בין בהגבהה ראשונה, שמגביה ידו להכותו פעם ראשונה, בין בהגבהה שניה, לאחר שכבר הכהו, אם נתקלקל באותה הגבהה מחמת פחד פוטרין אותו, כיון שכבר נקלה.
ואם נפסקה הרצועה - אם היה זה בהגבהה שניה, שכבר הכהו הכאה אחת, פוטרין אותו, שכבר נקלה באותה הכאה שהכהו.
ואם בהגבהה ראשונה נפסקה הרצועה קודם שהכהו, אין פוטרין אותו שאין זו "קלה".
ומקשינן: אמאי אם נפסקה הרצועה קודם שהלקוהו אינו נפטר? להוי כרץ מבית דין, שנפטר!?
ומתרצינן: התם רץ ונתבזה במנוסה זו. הכא, לא רץ.
תנו רבנן בברייתא: אמדוהו הרופאים שלכשילקה יקלה (שמיד כשילקוהו, יתקלקל בריעי), פוטרין אותו. כיון שכתוב "פן יוסיף, ונקלה", שאין נותנים לו מכה שיקלה עליה מיד.
אבל אם אמדו אותו שלא יתקלקל עד לאחר המלקות, אלא רק לכשיצא מבית דין יקלה, הדין הוא שמלקין אותו.
ולא עוד, אלא אפילו קלה בתחלה קודם שהתחילו להלקותו, מלקין אותו.
שנאמר "והכהו (וגו') ונקלה", ולא שנקלה כבר בבית דין קודם שהכהו.
מתניתין:
כל חייבי כריתות שהתרו בהן עדים על לאו שיש עליו עונש כרת, ולקו בבית דין, נפטרו מידי כריתתם ושוב אין בית דין של מעלה נפרעין מהם.  10 

 10.  כתב הבעל המאור: דרבי חנניה בשלא עשה תשובה קאמר, דאי בשעשה תשובה, תשובה פוטרתו, ולא מלקות. אבל הרמב"ם בפירוש המשניות כאן כתב: כבר הקדמנו כי המלקות עם התשובה יכפר הכרת. ובשו"ת מהרלב"ח בקונטרס הסמיכה הקשה על הרמב"ם, שאם מדובר בעשה תשובה, אם כן למה לי מלקות לפטור מכרת, ומה החידוש בדברי רבי חנניה בן גמליאל, והלא אין לך דבר העומד בפני התשובה, ואפילו בעבירות החמורות יותר, כמו חייבי מיתות בית דין, מועילה התשובה לפטור מעונש שמים. ותירץ, על פי האמור ביומא (פו, א) עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויום הכיפורים תולין ויסורין ממרקין, והדיענו כאן התנא שמלקות על ידי בית דין יש בהן כדי למרק יחד עם התשובה ונפטר מן הכרת מכל וכל ואינו זקוק ליסורין שימרקו, ועוד השמיענו שמלקות מועילות גם קודם התשובה, אבל יסורין הממרקין הם דוקא אחר התשובה, וכמשמעות לשון הגמרא שם, תשובה ויום הכיפורים תולין ויסורין ממרקין. וכן כתב בשו"ת חתם סופר או"ח סי' קע"ה. ובנודע ביהודה תנינא או"ח סי' קכ"ח, בתשובה מבן המחבר.
שנאמר "ונקלה אחיך לעיניך", כשלקה הרי הוא כאחיך,  11  דברי רבי חנניה בן גמליאל.

 11.  עיין ערוך לנר שביאר מדוע אינו נפטר גם ממיתת בית דין על ידי מלקות, על פי שיטת הרמב"ם שמלקות עם התשובה הם שפוטרים מכרת, ולכן רק מכרת נפטר על ידי מלקות ותשובה, כיון שהתשובה מועילה בעונש שהוא בידי שמים לפוטרו ממנה. אבל למיתת בית דין אינו מועיל, לפי שאין תשובה מועילה לגבי בית דין של מטה, ועל ידי המלקות בלבד אינו נפטר.
ואמר רבי חנניה בן גמליאל: מה אם העובר עבירה אחת, נוטל נפשו עליה, שהרי אפשר שימות על ידי המכות. העושה מצוה אחת, על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו, שיוסיפו לו על חייו.  12 

 12.  נמוקי יוסף
שהרי מדה טובה מרובה ממדת פורענות פי חמש מאות, שבמדת פורענות כתיב (שמות כ) "פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים", ובמדה טובה כתיב (שם) "עושה חסד לאלפים". ופירש בתרגום לאלפי דורות. אם כן, ארבעה דורות כנגד אלפיים דורות  13  (כי מיעוט רבים של "דורות" הרי הוא שנים), היינו אחד מחמש מאות.  14 

 13.  בשפתי חכמים על התורה שם, הביא בשם ה"קיצור מזרחי", שאין לפרש אלפיים דור כפשוטו, כיון שאין כל ימי עולם כי אם ששת אלפים שנה, ולא יגיע העולם מתחילתו ועד סופו אפילו לאלף דור. ואם כן יש לפרש שהקרא לא בא להשמיענו אלא שיעורה של מדה טובה. אבל בתוספות חדשים במשניות כתבו בשם מהרש"ח: ומצאתי בהקדמה של בה"ג שכתב, התורה נבראת ב' אלפים שנה קודם העולם, וכתיב "דבר צוה לאלף דור", שהוא תתקע"ד דורות קודם העולם, שמע מינה שכל דור ודור הוא שתי שנים וי"ט שעות וב' שלישים וי"ד חלקים, וזה הוא דור, עכ"ל.   14.  ובאבן עזרא על התורה שם, פירש לאלפיים כפשוטו, עד סוף כל הדורות, וז"ל: ועושה חסד לאלפים, והטעם אין קץ והוא לעולם ועד, וזה הדבר יתפרש לשני ענינים, האחד, שהשם יעשה חסד לאוהביו שתעמודנה נשמותם לעולם לאלף אלפי דורות, והשני, כי השם יעשה טוב לבניהם שהם כמותם עד אין קץ. ע"כ.
רבי שמעון אומר: ממקומו הוא למד. מחייבי כריתות אנו למדין דבר זה, שאפילו היושב ולא עבר עבירה, זוכה לשכר השקול כנגד עונש העבירה.
שנאמר בעריות, "כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה, ונכרתו הנפשות העושות", וגומר. (ויקרא יח, כט) הרי שחייב הכתוב כרת את הנכשל בהן, ואומר הכתוב קודם הפסוקים של עריות:

דרשני המקוצר[עריכה]