מסרן הכתוב לחכמים: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 4: | שורה 4: | ||
מקור גדר נמסר הדבר לחכמים מובא בגמרא בחגיגה<ref>יח,א</ref>. בגמרא נחלקו ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא לעניין מקור איסורי מלאכת חול המועדץ לפי ר' יוסי הדבר נלמד מפסוק, ואילו ר' עקיבא מביא שישנה סתירה בין הפסוקים לעניין האם יש איסור מלאכה בחול המועד, ולמעשה גדרי הדבר נמסר לחכמים: {{ציטוטון| הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך אי זה יום אסור ואי זה יום מותר אי זו מלאכה אסורה ואי זו מלאכה מותרת}}. | מקור גדר נמסר הדבר לחכמים מובא בגמרא בחגיגה<ref>יח,א</ref>. בגמרא נחלקו ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא לעניין מקור איסורי מלאכת חול המועדץ לפי ר' יוסי הדבר נלמד מפסוק, ואילו ר' עקיבא מביא שישנה סתירה בין הפסוקים לעניין האם יש איסור מלאכה בחול המועד, ולמעשה גדרי הדבר נמסר לחכמים: {{ציטוטון| הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך אי זה יום אסור ואי זה יום מותר אי זו מלאכה אסורה ואי זו מלאכה מותרת}}. | ||
===עינוי יום הכיפורים== | ===עינוי יום הכיפורים=== | ||
הראשונים נחלקו האם חמשת העינויים שביום הכיפורים מוגדרים כאיסורי תורה. התוספות ישנים <ref>יומא עז,ב</ref> כתב להוכיח שאיסור הרחיצה אינו מוגדר כאיסור דאורייתא משום שהמשנה הקלה למלך ולכלה לרחוץ פניהם ומשמע שמדובר באיסור דרבנן. מאידך, הר"ן כתב שיש לדחות ראיה זו משום שחכמים הגדירו שאין רחיצה כזו מוגדרת כתענוג, וכי {{ציטוטון| מסרן הכתוב לחכמים והן הקלו בהן כפי מה שראו והתירו כל שאינו נעשה לתענוג}}. לשיטת הר"ן, למרות שההיתר רחיצה לכלה ולמלך הוגדר בידי חכמים, נחשב הדבר כאיסור תורה שגדריו נמסרו לחכמים. | הראשונים נחלקו האם חמשת העינויים שביום הכיפורים מוגדרים כאיסורי תורה. התוספות ישנים <ref>יומא עז,ב</ref> כתב להוכיח שאיסור הרחיצה אינו מוגדר כאיסור דאורייתא משום שהמשנה הקלה למלך ולכלה לרחוץ פניהם ומשמע שמדובר באיסור דרבנן. מאידך, הר"ן כתב שיש לדחות ראיה זו משום שחכמים הגדירו שאין רחיצה כזו מוגדרת כתענוג, וכי {{ציטוטון| מסרן הכתוב לחכמים והן הקלו בהן כפי מה שראו והתירו כל שאינו נעשה לתענוג}}. לשיטת הר"ן, למרות שההיתר רחיצה לכלה ולמלך הוגדר בידי חכמים, נחשב הדבר כאיסור תורה שגדריו נמסרו לחכמים. | ||
==תוקף הדין== | ==תוקף הדין== | ||
הראשונים נחלקו האם להלכה מוגדר איסור המלאכה בחול המועד כדאורייתא או כדרבנן. לשיטת הרשב"ם<ref>וכן שיטת רש"י</ref> קבעו שאיסורי המלאכה הינן מדאוריתא, ואף הוכיחו כשיטתם מדברי המשנה באבות<ref>ג,יא</ref> המסבירה על חומרת "המבזה את המועדות" שמדברת על איסורי חול המועד. מאידך, לשיטת הרמב"ם <ref>וכן שיטת התוספות</ref> סברו שאיסורי חול המועד הינם מדרבנן מאחר ויש בהם גדרים הנראים כדיני דרבנן כגון "דבר האבד" או "הפסד מרובה" שלא נמצאים בדיני דאורייתא. לשיטתו, גדר "נמסר הדבר לחכמים" אינו שונה מהכוח הרגיל שביד חכמים לפרש את איסורי התורה, ועדיין מדובר באיסור דרבנן. הבית יוסף <ref>סימן תקל</ref> פסק להלכה שעל אף שאיסורי המלאכה בחול המועד הינן מדאורייתא, יש בכוח חכמים להקל בהם משום הפסד ממון, משום שנמסר הדבר לחכמים ופסק שפרשנות חכמים לגדרי המלאכות היא בעלת תוקף מדאורייתא {{ציטוטון| שהתורה מסרה לחכמים שיאסרו המלאכות שנראה להם ויתירו מה שנראה להם}}. | הראשונים נחלקו האם להלכה מוגדר איסור המלאכה בחול המועד כדאורייתא או כדרבנן. לשיטת הרשב"ם<ref>וכן שיטת רש"י</ref> קבעו שאיסורי המלאכה הינן מדאוריתא, ואף הוכיחו כשיטתם מדברי המשנה באבות<ref>ג,יא</ref> המסבירה על חומרת "המבזה את המועדות" שמדברת על איסורי חול המועד. מאידך, לשיטת הרמב"ם <ref>וכן שיטת התוספות</ref> סברו שאיסורי חול המועד הינם מדרבנן מאחר ויש בהם גדרים הנראים כדיני דרבנן כגון "דבר האבד" או "הפסד מרובה" שלא נמצאים בדיני דאורייתא. לשיטתו, גדר "נמסר הדבר לחכמים" אינו שונה מהכוח הרגיל שביד חכמים לפרש את איסורי התורה, ועדיין מדובר באיסור דרבנן. הבית יוסף <ref>סימן תקל</ref> פסק להלכה שעל אף שאיסורי המלאכה בחול המועד הינן מדאורייתא, יש בכוח חכמים להקל בהם משום הפסד ממון, משום שנמסר הדבר לחכמים ופסק שפרשנות חכמים לגדרי המלאכות היא בעלת תוקף מדאורייתא {{ציטוטון| שהתורה מסרה לחכמים שיאסרו המלאכות שנראה להם ויתירו מה שנראה להם}}. | ||
גרסה מ־12:18, 17 במרץ 2019
|
|
דינים שמסרן הכתוב לחכמים מוגדרים כפרטי הלכה בהם נתנה התורה כוח לחכמים להגדיר את פרטי האיסור והמצווה על אף שמדובר באיסורי דאורייתא.
מקור
איסורי מלאכה בחול המועד
מקור גדר נמסר הדבר לחכמים מובא בגמרא בחגיגה[1]. בגמרא נחלקו ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא לעניין מקור איסורי מלאכת חול המועדץ לפי ר' יוסי הדבר נלמד מפסוק, ואילו ר' עקיבא מביא שישנה סתירה בין הפסוקים לעניין האם יש איסור מלאכה בחול המועד, ולמעשה גדרי הדבר נמסר לחכמים: " הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך אי זה יום אסור ואי זה יום מותר אי זו מלאכה אסורה ואי זו מלאכה מותרת".
עינוי יום הכיפורים
הראשונים נחלקו האם חמשת העינויים שביום הכיפורים מוגדרים כאיסורי תורה. התוספות ישנים [2] כתב להוכיח שאיסור הרחיצה אינו מוגדר כאיסור דאורייתא משום שהמשנה הקלה למלך ולכלה לרחוץ פניהם ומשמע שמדובר באיסור דרבנן. מאידך, הר"ן כתב שיש לדחות ראיה זו משום שחכמים הגדירו שאין רחיצה כזו מוגדרת כתענוג, וכי " מסרן הכתוב לחכמים והן הקלו בהן כפי מה שראו והתירו כל שאינו נעשה לתענוג". לשיטת הר"ן, למרות שההיתר רחיצה לכלה ולמלך הוגדר בידי חכמים, נחשב הדבר כאיסור תורה שגדריו נמסרו לחכמים.
תוקף הדין
הראשונים נחלקו האם להלכה מוגדר איסור המלאכה בחול המועד כדאורייתא או כדרבנן. לשיטת הרשב"ם[3] קבעו שאיסורי המלאכה הינן מדאוריתא, ואף הוכיחו כשיטתם מדברי המשנה באבות[4] המסבירה על חומרת "המבזה את המועדות" שמדברת על איסורי חול המועד. מאידך, לשיטת הרמב"ם [5] סברו שאיסורי חול המועד הינם מדרבנן מאחר ויש בהם גדרים הנראים כדיני דרבנן כגון "דבר האבד" או "הפסד מרובה" שלא נמצאים בדיני דאורייתא. לשיטתו, גדר "נמסר הדבר לחכמים" אינו שונה מהכוח הרגיל שביד חכמים לפרש את איסורי התורה, ועדיין מדובר באיסור דרבנן. הבית יוסף [6] פסק להלכה שעל אף שאיסורי המלאכה בחול המועד הינן מדאורייתא, יש בכוח חכמים להקל בהם משום הפסד ממון, משום שנמסר הדבר לחכמים ופסק שפרשנות חכמים לגדרי המלאכות היא בעלת תוקף מדאורייתא " שהתורה מסרה לחכמים שיאסרו המלאכות שנראה להם ויתירו מה שנראה להם".