אגדות החורבן: הבדלים בין גרסאות בדף

אגדות החורבן הן אגדתות המתארות את האירועים שהובילו לחורבן בית המקדש השני ואת האירועים שקרו במהלכו או כתוצאה ממנו. האגדות נמצאות בעיקר במסכת גיטין שבתלמוד הבבלי ובמסכת תענית מהתלמוד הירושלמי. חלק נוסף מהאגדות מפוזר במקורות שונים ובנוסחים שונים במעט כגון במדרש רבה על איכה, במסכת סנהדרין, במדרש תנחומא ועוד. נהוג ללמוד את אגדות החורבן בתשעה באב מכיוון שהן עוסקות בענייני החורבן וכן שהן מן הדברים המותרים בלימוד.

אגדות החורבן בגיטין

אגדות החורבן בגיטין מתחילות בדף גיטין נה ב ומסתיימות שלוש דפים לאחר מכן בדף נח,א. הרקע לאגדות הוא דין סיקריקון המוזכר במשנה על מי שבא עליו גוי רוצח ונאלץ לתת לו קרקע בפדיון נפשו. הגמרא מסבירה שדין המשנה קשור לגזירות שטיטוס גזר, וכך מגיעה הגמרא לאגדות החורבן ומסבירה את סיבת החורבן:
"אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (משלי כח,יד) "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה"? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים, אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא, אשקא דריספק חרוב ביתר."
רש"י מבאר כי הקשר שבין הפסוק לאגדות החורבן הוא בכך שהיה עליהם לדאוג ולראות את הנולד לפני מעשיהם ולבדוק שלא תארע תקלה באם יעשו מעשים אלו. באותו האופן משמע מדברי תוספות המכוון את דברי רבי יוחנן על החכמים ששתקו בסעודה " שבטחו על רוב טובתם ושלוותם לבייש את בר קמצא ולעמוד על בת קיסר והיה להם לפחד ולדאג מן הפורענות".

המהר"ל נצח ישראל ה מביא את דברי הגמרא ברכות ס א הקובעת כי "אשרי אדם מפחד תמיד" מוסב על פחד מדברי תורה ומסביר על פי זה שהיה לצדיקים שבאותו הדור לפחד מחטא הדור. בסיפורים השונים מובאים מקרים על אנשים שהעדיפו לדבוק בשלמות הרוחנית אך ללא התחשבות במצב ובחטאי הדור שהובילו לבסוף לחורבן.

רבי צדוק הכהן מלובלין מסביר כי אגדות אלו הובאו בכוונה במסכת גיטין משום שיש בחורבן הבית כעין גירושין בין הקב"ה לבין כנסת ישראל. ומוסיף, כי האגדות הובאו בכוונה בפרק "הניזקין" משום שאין החורבן גירושין סופיים, אלא מדובר רק בנזק בקשר שעתיד לבסוף להיתקן בגאולה.

קמצא ובר קמצא

ערך מורחב - קמצא ובר קמצא

הסיפור הראשון שמובא בגמרא הוא סיפורם של קמצא ובר קמצא שבעקבותיו חרבה ירושלים. בסיפור מתואר על אדם ששלח את שמשו להזמין את קמצא אוהבו לסעודתו, אך השמש בטעות הזמין את בר קמצא שונאו. במהלך הסעודה גורש בר קמצא מהאירוע לפני החכמים שישבו שם והחליט בעקבות כך ללכת ולהלשין על היהודים לפני הקיסר. בר קמצא אמר לקיסר כי היהודים מרדו בו והציע לו לשלוח קורבן ליהודים ולבדוק האם יקריבו אותו. הקיסר נענה להצעתו, ובר קמצא הטיל מום בקורבן כך שלא יוכלו החכמים להקריב את קורבן הקיסר. רבי זכריה בן אבקולס התנגד להצעות להעלות את הקורבן הפסול וכן להצעה להרוג את בר קמצא על מנת שלא יילך להלשין וכך גרם למעשה לכך שהקורבן לא עלה למזבח והקיסר יצא למלחמה ביהודים.