משנכנס אדר מרבין בשמחה: הבדלים בין גרסאות בדף

"משנכנס אדר מרבין בשמחה" היא מימרא מהגמרא בתענית הקובעת ששמחת פורים מתחילה כבר מתחילת חודש אדר. מלבד ההלכה המעשית הנובעת מהכלל, הדבר מרמז על אופיו השמח של חודש אדר שהיה לדורם של אסתר ומרדכי- "החודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה".

מקור הדין

במשנה במסכת תענית נאמר: "משנכנס אב ממעטין בשמחה". בעקבות דברי המשנה אומרת הגמרא: "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה - כך משנכנס אדר מרבין בשמחה."תענית כט א בהתאם לזאת מוסיף רב פפא: "הלכך, בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי - לישתמיט מיניה באב דריע מזליה, ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה". רב פפא מורה שיהודי שיש לו סכסוך עם גוי, לא ילך להתדיין אתו בבית המשפט בחודש אב שכן מזלו גרוע, וישתדל ללכת בחודש אדר שמזלו טוב.

סוג השמחה

הגמרא מפרטת כמה דינים שמיעוט השמחה בחודש אב בא לידי ביטוי מעשי בהם, אך אינה מציינת כיצד מבטאים את ריבוי השמחה בחודש אדר. המאירי מבאר שיש להודות בתפילה על המאורע המשמח שהתרחש באותו החודש: "ראוי להתפלל ולהודות לאל בכל עת ובכל זמן כפי הנאות למה שאירע באותו זמן וכן שצריך לברך על הטובה ועל הרעה כמו שהתבאר." הרב חיים אלעזר שפירא, האדמו"ר ממונקאטש, קבע שיש להרבות בשמחה בכל דרך אפשרית. לדבריו, הגמרא בכוונה לא הגדירה כיצד שמחים בחודש אדר על מנת שהשמחה תלווה את כל מאורעות החודש, ולא תהיה מוגבלת רק לגדרים מסוימים. "ובאיזה דבר שנוכל אז להרבות בשמחה - מצוה איכא, וכל אחד ישער בלבבו ונפשו, ולא נקט פרטי הדברים לשמחה [מפני] שאז היה ממעט אחריני איזו דברים, ושהיה משמע רק באלו הדברים ירבה אז בשמחה, ובאמת מצווה בכל מה דאפשר להרבות בלבו ובענייניו בשמחה של מצווה."‏^[1]

מדברים אלו, ניתן ללמוד כי יש חשיבות לשמחה ספונטנית ואישית, ויש חשיבות לשמחה מוגדרת המשותפת לכלל הציבור. בחודש אדר כולו שמחים בצורה אישית וספונטנית, ובמרכז החודש יש גם שמחה מוגדרת. שילוב זה מכיר שהשמחה של אדר היא שמחה של רוח ולא של הוללות, שמחה שיש בה אמנם צד אישי, אך צד זה יודע שאת כל עצמתו ומהותו הוא יונק מן הכלל.

טעם השמחה

רש"י מבאר את עניין השמחה בחודש אדר משום ש"ימי נסים היו לישראל: פורים ופסח".

היעב"ץ^[2] מפרש שרש"י התקשה מדוע יש שמחה דווקא באדר ולא בשאר המועדים, ולכן הסביר שהסיבה היא משום סמיכות הניסים, פורים ופסח. על פי דברי רש"י מסיק האליה רבה שהריבוי בשמחה צריך להתמשך גם בחודש ניסן, שהרי בחודש זה נעשו נסי יציאת מצרים, ומשום כך ציין רש"י בפירושו גם את פסח‏^[3]. לפי טעם זה, מצוות השמחה בשנה מעוברת היא דווקא בחודש אדר ב' הסמוך לפסח.

השפת אמת^[4] מסביר שהגמרא בכוונה הצמידה את הגברת השמחה באדר למיעוטה בחודש אב. לדבריו, כמו שהתמעטות השמחה באב היא משום חורבן בית המקדש, כך השמחה באדר היא משום בניין בית המקדש. בחודש אדר מתחילים להשמיע על השקלים, ו"כשהתנדבו בני ישראל למקדש היה שמחה גדולה בעולם, וכיון שקבלו עליהם בשמחה נדבת הלשכה עדיין השמחה נמצא באדר. וכשקורין פרשת שקלים מתעורר זה".

הסבר נוסף כותב הרבי מליובביץ' למהות השמחה. לדבריו שמחת חודש אדר היא מחמת חג הפורים עצמו ויונקת ממנו. "שמחה דחודש אדר קשורה ושייכת ונעשית הכנה לשמחת פורים... וממנה ועל ידה באים לתכלית השלימות שבעניין שמחה - שמחת הגאולה האמיתית והשלימה". הסבר זה שבין השמחה של חודש אדר לחג הפורים הוא ההסבר המקובל והפשוט לדברי הגמרא.

להלכה

על אף קביעת הגמרא שמי שיש לו עסק עם גוי ישתדל לדון איתו בחודש אדר ולא בחודש אב, הרמב"ם והשולחן ערוך הביאו רק את חלקו הראשון של המאמר לגבי חודש אב, ולא את חלקו השני. החתם סופר מסיק מכך שאין הלכה כמימרה זו. לדבריו בעל המאמר, רב סבור שקיימת מצוות שמחה בכל החודש כולו, וכמו שנאמר "והחדש אשר נהפך מיגון לשמחה", אך להלכה אנו סבורים שאין מצוות שמחה מיוחדת בחודש אדר. מאידך, יש הסוברים שהשמטת הרמב"ם איננה מעידה על כך שאינו פסק דין זה להלכה, אלא שזוהי חלק מדרכו הכללית של הרמב"ם שלא לכתוב עצות כלליות החסרות השלכות מעשיות.^[5]

עם זאת, פוסקים אחרים, כמו הרי"ף, הרא"ש וראשונים נוספים, הביאו בספריהם את המאמר בשלמותו, וכן את ההנחיה שבאה בעקבותיו שיש להשתדל לדון עם הגוי בחודש זה. דעה זו היא המקובלת בקרב הפוסקים האחרונים כגון המגן אברהם^[6] וכן המשנה ברורה שפסקו את הגמרא בשלמותה, וכן נפסק בערוך השולחן^[7].

אין מזל לישראל

המפרשים התקשו בהוראת הגמרא שיש להתדיין עם הגוי בחודש אדר "דבריא מזליה" (מזלו טוב), ממה שאמרו במסכת שבת "אין מזל לישראל" שבת קנו א. יש המתרצים קושיא זו על פי דבריו של רש"י המפרש שכוונת הגמרא היא " דעל ידי תפלה וזכות משתנה מזלו לטובה". לשיטתו, יש לישראל מזל, אלא שיכולים בכוח הזכויות שלהם לשנות אותו לטובה. לפי הסבר זה, מובן שיש לדון עם הגוי דווקא בחודשים בהם המזל של ישראל גובר, משום שאנו חוששים שמא הזכויות לא יספיקו להטות את המזל. הריטב"א מתרץ שעל אף שבכל השנה אין מזל לישראל, החודשים אדר ואב יוצאים מהכלל ובהם יש מזל לישראל, משום שכך נגזר משמיים ומשום המעשים שאירעו בהם.

החתם סופר (או"ח קס) הסביר באופן נוסף, שעל אף שאין מזל לישראל- לגוי יש מזל. ממילא, עצת הגמרא לא לדון עם הגוי בחודש אב היא משום שבחודש זה מזלו של הגוי עולה. החת"ס אף מדייק מכך שהשו"ע לא פסק את הדין שיש לדון עם הגוי דווקא באדר, אלא רק שיש להימנע מלדון בחודש אב-משום מזלו של הגוי.

איסור ניחוש

קושי נוסף שעולה מדברי הגמרא הוא בשאלה מדוע קביעת מועד הדין עם גויים בחודש אדר אינו כלול באיסור ניחוש. המהרי”ל^[8] תירץ שאין מדובר כאן בניחוש, אלא בסימן טוב. לשיטתו, מכיוון שהניסים התרחשו נחשב הדבר כהתחלת סימן טוב המוגדר בגמרא כ"אף על פי שאין נחש, יש סימן“^[9]. הסבר נוסף ניתן למצוא בדברי הרב שלמה אליעזר אלפנדרי המתרץ שיסוד איסור ניחוש הוא שהאדם עלול לטעות שהזמנים הם המשפיעים על גורל האדם, ולא החלטתו של הקב"ה. לפי טעם זה, מכיוון שידוע שהסיבה שמזלם של ישראל עולה באדר הוא משום הניסים שנעשו לישראל, אין חשש מאיסור ניחוש^[10].

קישורים חיצוניים

• הרב יוסף צבי רימון מהות השמחה בחודש אדר
• הרב אליעזר חיים שנוולד, משנכנס אדר מרבין בשמחה, באתר ישיבה
• הרב יצחק גרינבלט, משנכנס אדר מרבין בשמחה?, באתר מכון התורה והארץ
• משנכנס אדר מרבין בשמחה, באתר מרכז הלכה והוראה