כרפס: הבדלים בין גרסאות בדף

הכרפס הוא אחד מסימני הסדר בו מטבילים ירק במי מלח או חומץ לפני הסעודה. ניתן לטבול כל ירק לפני הסעודה, וכיום יש מנהגים שונים בנידון כגון: סלרי, פטרוזיליה או תפוחי אדמה.

מקור

דין אכילת הכרפס מוזכר במשנה ‏^[1] בה נאמר " הביאו לפניו, מטבל בחזרת את החזרת עד שמגיע לפרפרת הפת". הראשונים נחלקו בהבנת זמן פרפרת הפת ואכילת הכרפס: יש שפירשו שמדובר במרור, שמכונה פרפרת על שם החריפות שבו ‏^[2], ויש המסבירים כי מדובר במצה ‏^[3].

טעם

מדברי הגמרא ‏^[4] מבואר שהטעם לאכילת הכרפס ולטבילתו הוא על מנת להתמיה את הילדים ולגרום להם לשאול שאלות. הראשונים נחלקו מהו השינוי בכרפס: רש"י והרשב"ם ‏^[5] פירשו שהשינוי הוא בכך שאוכלים את הירק קודם הארוחה, בעוד הר"ן ‏^[6] פירש שעצם ההטבלה היא השינוי.

הב"ח ‏^[7] פירש כי השינוי שנקבע הוא דווקא באכילת הירק לפני הסעודה על מנת לעורר את התיאבון כדרך בני חורין שאכלו ירקות לפני תחילת הסעודה. הרב קוק ‏^[8] הרחיב את טעמו של הב"ח ופירש שלמרות שתאוות האכילה היא דבר שלילי, בליל הסדר מדובר באכילה אחרת. לדבריו, במצב רגיל האדם אינו מצליח לרומם את הכוחות הגופניים שלו אל הרוחניות, ולכן ההדרכה היא להמעיט כמה שאפשר בתאוות האכילה. אך, ישנם מצבים של רוחניות אידיאלית בהם ניתן אף לקדש את הגשמיות כמו בסעודות שבת בהם יש מצוות עונג שבת. עבודת ה' כזו של העלאת ההנאות הגשמיות יכולה להיעשות גם בליל הסדר, ליל שימורים מהמזיקים הרוחניים והגשמיים, בו מקדימים את הכרפס לסעודה ומבטאים את המצב האידיאלי בו ניתן לקדש גם את ההנאות הגשמיות.

סוג הירק לכרפס

למרות שבמשנה מוזכרת החזרת בתור הירק לכרפס, בגמרא ‏^[9] מבואר שאפשר להשתמש בכל ירק אחר. הראשונים ‏^[10] כתבו שעדיף לקחת בתור ירק את הכרפס משום שיש באותיות "ס פרך" יש רמז על 60 ריבוא מבני ישראל שעבדו עבודת פרך וכן נפסק בשו"ע ‏^[11]. האר"י כתב שיש להחמיר לקחת דווקא כרפס ולא ירק אחר משום טעמים קבליים ‏^[12].

בזיהוי הכרפס יש מהאחרונים ‏^[13] שסברו שמדובר בפטרוזיליה על פי דברי הירושלמי: " מהו כרפס שבנהרות? ר' יוסי בר חנינה אמר: פיטרוסלינן". מאידך, הערוך, וכן רש"י, פירשו שמדובר ב"אפיא" ויש שהסבירו שמדובר בסלרי ‏^[14].

למעשה, רוב יוצאי ספרד נוהגים לקחת סלרי בתור כרפס, כאשר חלק מיוצאי אשכנז נוהגים לקחת פטרוזיליה ורובם נוהגים לקחת תפוח אדמה. יש המסבירים שלמרות שבמקור כרפס היה פטרוזיליה או סלרי, באשכנז לא היו רגילים לאכול ירקות אלו לא מבושלים וממילא האוכל אותם שלא כהרגלו צריך לברך עליהם ברכת 'שהכל' ולא 'האדמה' כמו ברכת הכרפס. מסיבה זו נהגו יוצאי אשכנז לאכול תפוחי אדמה מבושלים עליהם מברכים אדמה, בעוד יוצאי ספרד שנהגו לאכול סלרי ופטרוזיליה חיים, בירכו עליהם ברכת 'האדמה' והמשיכו במנהגם ‏^[15].

המשנה ברורה ‏^[16] פסק שלמרות שכל ירק מותר לאכילת הכרפס, אין להשתמש באותו ירק גם לכרפס וגם למרור משום שלא ייתכן שלאחר שהאדם כבר אכל כרפס יברך שוב על אותו מין ירק בתור מרור.

טבילת הכרפס

במשנה מבואר כי יש להטביל את הכרפס, ונחלקו הראשונים במה יש להטבילו: רש"י הרמב"ם ועוד ראשונים כתבו שמטבילים בחרוסת. בעוד לשיטת הרשב"ם הטיבול הוא בחומץ או במי מלח. דעה נוספת מובאת בתוספות המחלקת שבמידה ולוקחים חזרת בתור כרפס, יש להטביל דווקא בחרוסת בשביל להפיג את החריפות, אך אם לוקחים ירקות אחרים ניתן להטביל גם בחומץ ובמי מלח.

השו"ע פסק שיש להטביל במי חומץ ‏^[17] אך למעשה המנהג המקובל הוא להטביל במי מלח ‏^[18], ויש הנוהגים גם כיום לטבול במי חומץ כשיטת השו"ע ‏^[19].

הכמות לכרפס

הרמב"ם ‏^[20] פסק שמכיוון שאין אוכל פחות מכזית, גם באכילת הכרפס יש לאכול כמות של כזית. מנגד, הרא"ש ‏^[21] סובר שבגלל שאין חיוב לאכול כרפס אלא רק נועד להתמיה את התינוקות אין צורך בכמות של כזית.

ברכה ראשונה ואחרונה על הכרפס

בגמרא ‏^[22] מובא שמברכים ברכת 'האדמה' על הכרפס אך אין מברכים ברכת 'האדמה' על המרור. רש"י והרשב"ם מסבירים שהברכה שמברכים על הכרפס פוטרת גם את המרור שנאכל לאחריו ולכן אין צורך לברך עליו שוב. לעומתם, תוספות מקשים על שיטה זו ומסבירים שמכיוון שבין אכילת הכרפס למרור אומרים קטעי הגדה בהם אסור לאכול, נחשב שיש הפסק בין הברכות ולכן אין ברכת הכרפס לא פוטרת את המרור. לשיטתם, אין מברכים על המרור משום שהוא נחשב כחלק מהסעודה ולכן ברכת המוציא פוטרת אותו.