דרשני:זיהוי המרור בימינו: הבדלים בין גרסאות בדף

שדה של חסה - ה"חזרת" המקובלת - משדות כפר דרום בגוש קטיף לפני חורבנו בשנת התשס"ה

מררים או "מְרֹרִים" הוא‏ המונח המקראי למיני הירקות שניתן לצאת בהם ידי חובת מצוות מרור בליל הסדר בחג הפסח. השאלה מהם סוגי הירקות ה"מרורים" התקיים מאז תקופת חז"ל ועד ימינו אלה. במרוצת השנים נשכחו חלק מהמסורות אשר עסקו בזיהוי הירקות בתור כאלא הראויות להקרא מררים. זהר עמר מאוניברסיטת בר-אילן סקר את הזיהויים השונים כפי שהובאו בפרשנות היהודית לדורותיה בתפוצות ישראל ופירסם על כך חוברת, אשר בסיומה מובאים עשרות מקורות מהעבר.

לדעתו, חשיבות זיהוי מיני המרור בימינו אינה מצטמצת לגבולות המחקר הלמדני והאקדמי, אלא עשויה להיות לו גם השלכה מעשית; ניתן לבחור את סוג המרור לפי שיטת הפסיקה המקובלת על המאמין, להתחשב בזמינות הירק ואפילו להעדיף מין מרור אחד על מישנהו מטעמי בריאות או כשרות.

מצוות אכילת מרור

לפי רוב הדעות ‏‏^[1] אכילת מרור, בפני עצמה, אינה מצווה מן התורה. היא תלויה באכילת קרבן הפסח וכך נאמר בספר שמות: "וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר, בַּלַּיְלָה הַזֶּה: צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ". ‏‏^[2] . את המרור היה צריך לאכול יחד עם בשר קרבן הפסח. בימינו, כאשר בית המקדש חרב, ולא נהוג להקריב את קרבן הפסח, אכילת המרור הוא חיוב מדרבנן.

מיני המרור

המונח "מְרֹרִים" הוא מלשון רבים. הכוונה היא למיני ירקות אחדים. פרשן המקרא רש"י באר :"כל עשב מר נקרא מרור". ‏‏^[3] מדברי המשנה נראה לכאורה שמיני הירק שהאדם יוצא בהן ידי חובת מרור הם חמישה בלבד, כולל במצבי בישול שונים: " ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחזרת, ובעולשין, ובתמכה, ובחרחבינה, ובמרור. יוצאין בהן, בין לחים בין יבשים; אבל לא כבושין, ולא שלוקים, ולא מבושלים. וכולם מצטרפין בכזית. ‏‏^[4]. ממקורות נוספי בתלמוד מתקבל כי מספרם רב יותר.

זיהוי סוגי המרור

כבר בתקופת האמוראים, בימי המשנה, נקבעו הנחות יסוד באשר למאפיינים המשותפים לכל מיני מרור:

1. חייב להיות מגידולי קרקע.
2. המרורים יהיו ירקות הנחשבים ל"זרעים" - כלומר חד-שנתיים, דו- שנתיים או רב-שנתיים - בתנאי שלא יהיו מעוצים.

החזרת

החזרת היא ה"חסה" ועל כך קיימת תמימות דעות בין הפרשנים הקדומים, מימי האמוראים עד הראשונים. החסה מכונה בארמית - חסין, באירופה - ליטוגא ובקרב יוצאי ספרד - סאלאטא. היום, הכוונה היא לחסה התרבותית (Lactuca sativa). אמנם העלים של החסה מתוקים - כאשר הם צעירים אך בשלב מאוחר הם הופכים למרים. תופעה התואמת את דברי חז"ל:" ר' חיי' בשם ר' הושעי' כל עצמן אין הדבר תלוי אלא בחזרת מה חזרת תחילתה מתוק וסופה מר כך עשו המצריים לאבותינו במצרים בתחילה (בראשית מ"ז) במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך ואח"כ וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים" ‏‏^[5].

מקובל כי ביותה של החסה התרבותית היא ממין בר ידוע בשם "חסת המצפן" (Lactuca serriola) והיא "חזרת הגלים" המוזכרת במקורות. ‏‏^[6]

היתרון של החסה היה בכך שברוב קהילות ישראל ניתן היה להשיג חסה בימי חודש ניסן ‏‏^[7]. באיורי רוב ההגדות לפסח ה"חסה" שולטת באיור ה"מרור".

סוגי החסה

מבחינים בין שני מיני חסות בר: "חסת המצפן" ו"חסת רתמית". לפי איורי קיר והממצא הבוטנו-ארכיאולוגי, הזן המכונה בשם "חסה ערבית" היה נפוץ במצרים וגם בארץ ישראל

מקור התמונות: ויקישיתוף.

• 

  חסת המצפן - Lactuca serriola - מין הבר - צילם:Rasbak

• 

  חסה ריתמית Lactuca saligna - מין בר אחר - שירטט:Jacob Sturm

• 

  "חסה ערבית" -Lactuca saligna var.romana - היה הזן השכיח בארץ ישראל - צילם:Rainer Zenz

עולשין

מין הירק השני קרוי במשנה בשם "עולשין". בתלמוד הבבלי הוא מכונה:"הינדבי" וכן בערבית עד ימינו: "הנדבא". זהר עמר סבור כי הכוונה היא חעולש התרבותי (cichorium intybus). מדובר בצמח דו-שנתי, ממוצא אירופאי, בעל עלים ארוכים דמויי אזמל החובקים במקצת את הגבעול ותפרחתו תכולה. העלים הצעירים משמשים מרכיב בסלט וטעמם מריר.

בתלמוד הירושלמי תרגמו העולשין בשם היווני "טרוקסימון", שפרושו: "ירק טרי". השם ניתן לו בגלל שאינו משתמש יותר מיום אחד.

רש"י תרגם עולשין בתור "קרישפילא" והכוונה ,כנראה, למרור הגינות (Sonchus oleraceus).

חכמי אשכנז מזהים עולשין עם עשב בר ממשפחת הסוככים, כעין פטרזילית בר (Anthriscus sylvestris). הוא צמח מרעה הנפוץ מאוד באירופה. הוא נזכר בספרות הקדומה כירק מאכל היות וטעמו חריף ומריר.

המהר"ל דחה את האפשרות להשתמש בצמח זה כמרור. זאת, על סמך העובדה כי בסידורים ראשונים נכתב שיש להשתמש בו לטיבול ראשוני - ירק בחרוסת.

רוב החוקרים זיהו את העולשים עם מיני ה-cichorium . עם זאת, ראוי לציין כי שבמקומות אחדים באשכנז לא שררה מסורת זיהוי של העולש.

סוגי עולשין

מקור התמונות:ויקישיתוף

• 

  עולש תרבותי - הינדבי - צילם:Shell-man

• 

  מרור הגינות - "קרישפילא" - בלשון רש"י או Crespina באיטלקית - צילם:Rob Hille

• 

  פטרזילית בר - Antrhiscus_silvestris - באשכנז - צילם:Rasbak

תמכה

הזיהוי של ה"תמכה" אינו מוחלט. סביר להניח שמדובר בצמח ממשפחת הסוככיים - משפחה הידועה בצמחים שרובם בעלי ניחוח וגבעוליהם חלולים. במשפחה זו מצויים הגזר (גזר קיפח), הפטרוזיליה, עשבי תיבול ותבלינים נוספים. ה"תמכה" הוא קרוב לסוג הגזר (Daucus). הוא מוגדר כך אצל "דיוסקורידס" היווני ‏‏^[8].

רש"י ומפרשים נוספים זיהוי אותו עם הצמח "מרוביי"א" הנקרא בימינו מרוביון מצוי (Marrubium vulgare) . הוא צמח רב-שנתי בעל עלים מעוגלים ושעירים המעניקים לו גוון לבן-אפרפר. צמח הגדל בצידי הדרכים ומעזבות, מר בטעמו ושימש בעת העתיקה כצמח מרפא. הוראת שמו היווני והלטיני הוא "מר" אפשר שמקורו בשם העברי מרור.

הרמב"ם מזהה את "התמכה" עם צמח הנקרא בערבית "סריס". הצמח נזכר, בין השאר, אצל פליניוס הזקן, בתור צמח הדומה לחסה, מר ומועיל לפעילויות הקיבה. ייתכן שממנו הכינו את "מי סורס" המוזכרים בתלמוד הירושלמי :"רבנין דהכא אמרין מליי מי סורס וקדחין ושתיין ומחזירין" ‏‏^[9]. בתרגום לערבית מזוהה הצמח בתור עולש האינדביה (Cichorium intybus). בניגוד לעולש התרבותי הוא מפתח בצעירותו שושנת עלים ששפתם שסועה, עורקי העלים בהירים. הוא דומה לחסה ונאכל כמוהו - אם כי הוא יותר מר. בהגדה לפסח מימי הביניים, נמצא איור המראה צמח זה בתור מרור ‏‏^[10].

הרמב"ם מתאר את ה"סיריס" בתור צמח מר מאוד. ממנו מרכיבים רפאי המע'רב (צפון אפריקה) משקה ידוע היטב. זהר עמר מניח כי הרמב"ם הכיר היטב את עולש האינדביה מספרד, מצפון אפריקה וממצרים. והוא תואם את התאור המובא בפירוש הרמב"ם:"תמכא - מין מיני עולשין, אלא שהוא גדל בגינות".

סוגי התמכה

מבחינים בין סוגים אפשריים לתמכה. בתלמוד הירושלמי זוהה עם "גנגידין" , אשר לפי האיור דומה לגזר הבר. רש"י נוטה לצמח את שצלילו ניכר השם "מר". הרמב"ם נוטה לצמח מרפא מוכר ה"סיריס".

מקור התמונות: ויקישיתוף

• 

  גזר בר - Daucus carota - אולי לפי התלמוד הירושלמי - צילם:Tigerente

• 

  לפי רש"י: מרוביון מצוי Marrubium vulgare - צמח מעזבה וצידי דרכים -צילם:Raul654

• 

  עולש Cichorium intybus צילם:Andel

חרחבינה

חרחבינה

חרחבינה או "חרחבינין" או "חרבינין" - הוא הירק הרביעי שניתן לצאת על ידי אכילתו מחובת מרור בפסח. הזיהוי אינו קל. וכך נוגדר בתלמוד ירושלמי, מסכת פסחים: "בחרחבינה רבי יוסי בר' בון אמר רבי יסי חלי‏‏(דף יח,א פרק ב הלכה ה גמרא) . ובתלמוד בבלי, מסכת פסחים, אומררבי שמעון בן לקיש:" חרחבינא אמר רשב"ל אצוותא דדיקלא" ‏‏(דף לט,א גמרא). בשני המקרים קשה לזהות את השמות וכן לא ברור האם הכוונה לשם אחד או שניים.

רש"י מבאר:"אצוותא דדיקלא" - "סיב הגדל ונכרך סביב לדקל שקורין ווידיל"א (בצרפתית עתיקה:קנוקנת). מתאור זה וצמח דומה בשם " אצוותא חרוזיאתא" עולה מדטבר בצמח מטפס, הגדל בארץ ובצרפת, בבתי גידול לחים ונכרך בעזרת גבעוליו הדקים דמויי החבל על צמחים שונים או על עצמים אחרים ושמו "חבלבלן המשוכות" (Calystegia sepium).

אבו אלעבאס אלנבאתי, רופא ועשבונאי אנדולסי שבקר בארץ בשנת 1215. זיהה אותו עם צמח הגדל עד היום בהרי ירושלים חרחבינה מכחילה ( Eryngium creticum) - חידוש אשר אומץ גם על ידי מחדשי הלשון העברית. הרב יוסף קאפח סבור כי הוא הצמח אליו התכוון הרמב"ם בכותבו:"מאכל ידוע בן פלחי ארץ ישראל". עם זאת הוא מסתייג מזיהוי הצמח עם "קוצים" . הוא טוען שיש ירק מסורתי עם שם דומה.

זהר עמר סבור שמדובר באותו הצמח, אלא שהוא עובר התפתחות בזמן גידולו. בתחילת החורף עולים עלים ראשונים, גדולים יחסית, הם רכים, טעמם מרור - ניתן לאכלם חיים או לאחר שליקה במים. בשלב זה הם לא קוצניים. יש לנו עוד צמח מהסוג שחז"ל כינו :"תחילתו מתוק וסופו מר". ההסתיגויות מצמח זה נעות סביב העובדה כי צמח קוצני לא יכול להיות צמח אשר יוגדר למאכל בתור מרור.

רופא ספרדי מהמאה ה-13 מכנה אותו "שוויכת אבראהים" , דהיינו : קוץ אברהם במקום אחר הוא מכנה את החרחבינה הכחולה בשם: "אלקרצענה אל זרקא" בשם "הקוץ היהודי" , דהיינו: אלשוכה אליהודיה.

רבי יצחק אלפסי בפירושו למשנה מעלה את האפשרות כי החרחבינה היא אולי התלתן.

מקור התמונות: ויקישיתוף

• 

  לפי תאור רש"י:חבלבלן המשוכות- צילם:Jon Peli Oleaga

• 

  דרדר ירוק-סגול על הר מירון אולי חרחבינה מכחילה ? צילם:רנדום

• 

  תלתן - פירוש שלא התקבל - צילם:Heron

מרור

}

החסה - היבטים היסטוריים ואקולוגיים

חזרת:מחסה לכריין

משמעות "התולעים" בחסה בימינו

הערות שוליים

לקריאה נוספת

• זהר עמר, מררים, הוצאת המחבר, נוה-צוף, תשס"ח מסת"ב: 965-90818-3-9