פרשני:בבלי:ביצה לה א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ביצה לה א

חברותא[עריכה]

אך עדיין יש לתמוה: האיך תאמר שהקביעות על ידי הדיבור היא? והלא מותרו - חוזר?! הרי אפילו אם היה נוטל הרבה מן הטבל ונותן לפניו, שנראה כמכוין לאכילת קבע, אין הוא חייב עדיין במעשר! היות ושמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר: כל היכא ד"מותרו" חוזר למקומו (כל שיכול הוא להחזיר את מה שישאר בידו לאחר אכילתו למקום שנטלו משם) - לא קבע בנטילתו, לפי שאין הטבל נקבע במעשר בכזאת נטילה שיכול להחזירה למקום שנטלו ממנה.
וכל שכן בדיבור בלבד, שאומר שיטול ואינו נוטל אלא משאיר במקום, שאינו נקבע (רש"י ומאירי)?!
וכמו דתנן במסכת מעשרות (ד ג):
הנוטל זיתים של טבל מן המעטן (כלי גדול שצוברין בו את הזיתים קודם סחיטתם בבית הבד, כדי שיתחממו ויתבשל שמנן בתוכן, ויהיה נוח לסוחטם).
הרי זה טובל את הזיתים "אחת אחת" במלח, ואוכל מיד, ואין צריך לעשר.
ואף שהמלחת האוכל הוא אחד מן הדברים הקובעים למעשר, כאן הואיל ואוכלן אחת אחת מיד - לא הוקבעו.
ואם טבל במלח ונתן לפניו עשרה זיתים, הרי זה חייב במעשר, לפי שהמלח קובען.
רבי אליעזר אומר: אם נטל את הזיתים מן המעטן הטהור והוא היה טמא (וכדמפרש לקמן), הרי זה חייב במעשר.
אבל נטלן מן המעטן הטמא, הרי זה פטור מן המעשר מפני שהוא מחזיר (ראוי הוא להחזיר) את המותר מן הזיתים אחר שיאכל את חלקן, וכדמפרש ואזיל.
והוינן בה במשנה זו: מאי שנא רישא שאומרת אם נטלן מן המעטן הטהור שהוא חייב במעשר, ואין אומרים הרי "מותרו חוזר", ומאי שנא סיפא האומרת שהוא פטור מן המעשר מפני ש"מותרו חוזר"?
ואמר רבי אבהו לפרש את המשנה:
רישא מיירי במעטן טהור, ואילו הגברא שנטל את הזיתים הרי הוא טמא (שסתם בני אדם טמאין הם, מאירי). ולפיכך פטור הוא, כיון דלא מצי מהדר ליה (אינו יכול להחזיר את המותר), שהרי אם יחזירם, יתערבו הזיתים שנטמאו במגעו עם הזיתים הטהורים, וייפסד שמנו.  1 

 1.  כתב רש"י: ואם תאמר הרי נטמאו זיתי המעטן כשנטל מהן?! לא נטמא אלא מקום מגעו, ויכול לסלקן משם.
סיפא מיירי במעטן טמא ואף הגברא טמא,  2  דמצי מהדר ליה (יכול הוא להחזיר את הזיתים שיישארו בידו).

 2.  הוא הדין במעטן טמא וגברא טהור, ואגב רישא דאיירי דוקא בגברא טמא, נקטה הגמרא גברא טמא גם בסיפא.
ועל כל פנים, למדנו כי לדעת רבי אליעזר כל שמותרו חוזר אינו נקבע למעשר, וכל שכן דיבור בעלמא. והאיך תפרש משנתנו שהדבור קובע לרבי אליעזר?!
ומשנינן: מתניתין שלנו נמי מיירי במוקצה טהור וגברא טמא, דלא מצי מהדר ליה
ותמהינן: והלא במשנתנו, שלא נטל מאומה אלא אמירה בלבד הוא שאמר שיאכלם, הרי "מוחזרין ועומדין" הן!? שהרי אין לך חזרה גדולה מזו, שאפילו מתחילה לא נטלן, ואם כן, ודאי שלרבי אליעזר אינו קובע הדיבור?!
ומכח קושיא זו נדחה הפירוש שפירשנו, שבשאר שני שבוע נקבעין הפירות על ידי דבורו, ועל כרחך משום שבת נקבעו.
וחזרה הסייעתא ממשנתנו לדברי רב נחמן האומר: שבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
אלא, אמר רב שימי בר אשי דחייה אחרת לסיוע ממשנתנו לדברי רב נחמן:
רבי אליעזר קא אמרת?! וכי מדברי רבי אליעזר אתה בא להוכיח כדברי רב נחמן?!
לא כן, כי רבי אליעזר לטעמיה, דאמר: תרומה קבעה אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו. וכמבואר במשנה שתביא עתה הגמרא, והיינו: אם הרים אדם תרומה מדבר שלא נגמרה מלאכתו, נקבעו השיריים לאוסרן אפילו באכילת עראי עד שיפריש מהם את שאר המעשרות.
וכל שכן שבת, שאכילתה היא אכילה חשובה, שהיא קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
אבל לדעת חכמים, הסוברים שאין התרומה קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו, עדיין לא למדנו כדברי רב נחמן שהשבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
והיכן נחלקו בזה רבי אליעזר וחכמים, דתנן במסכת מעשרות (ב ד):
פירות שתרמן עד שלא (עוד לפני ש) נגמרה מלאכתן:
רבי אליעזר אוסר לאכול מהן עראי, עד שיפריש שאר מעשרותיו.
וחכמים מתירין, מפני שהם סוברים שאין התרומה קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
תא שמע כדברי רב נחמן, שהשבת קובעת למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו, מסיפא דמשנתנו, שהיא דברי חכמים, ועל אותה הדרך שהוכחנו ממשנתנו לדעת רבי אליעזר:
שהרי שנינו בסיפא: עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית.
וחכמים אומרים: ערב שבת שבשנה השביעית אין יכול ליטול מן המוקצה עד שירשום, ויאמר "מכאן ועד כאן" אני נוטל אבל לאחר שיסמן את הקציעות שהוא רוצה לקחת מותר לו לאכלם בשבת גם מבלי שיעשר אותן.
ויש לנו לדייק: טעמא שיכול לסמן את הקציעות ודיו בכך מבלי שיצטרך לעשר את הקציעות בעקבות הזמנתם לאכילת שבת (על אף שאכילת שבת היא אכילה חשובה הקובעת למעשר), משום דערב שבת בשנה השביעית הוא, דלאו בר עשורי הוא, שלא צריך לעשר בשנה השביעית.
הא בשאר שני שבוע, דהקציעות בני עשורי נינהו - אסורים באכילה לפני הפרשת מעשר.
מאי טעמא, האם לאו משום דשבת קבעה?!
כלומר: הרי מן המשנה מוכח לדעת רבי אליעזר שבשאר שני שביעית היו הפירות אסורים משום שהשבת קבעה, ואף חכמים לא נחלקו עליו אלא בדין ברירה ולא בדין זה (ראשונים).
הרי למדת שאף לדעת חכמים קובעת השבת במוקצה, ואף שלא נגמרה מלאכתו.
ודחינן: לא השבת היא הקובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
אלא, שאני התם, שהטעם מדוע מותר לאכול מן הפירות בשאר שני שבוע - כיון דאמר "מכאן ועד כאן אני אוכל למחר" - קבע ליה בדיבורו.  3  ומקשינן עלה כדאקשינן לעיל: אי הכי מאי אריא שהדיבור קובע בשבת, אפילו בחול נמי?! וישמיענו התנא שהדיבור קובע (לדעת חכמים) בחול ובסדר זרעים, ואילו את מחלוקתם בדין הזמנה ישמיענו התנא בגוזלות?!  4 

 3.  פירוש: אף שלדעת רבי אליעזר גופיה על כרחנו הטעם משום שהשבת קבעה, מכל מקום, מה שלא נחלקו עליו חכמים אינו מפני שהם מודים לו שהשבת קבעה, אלא שאף לדעתם בשאר שני שבוע נקבעו הפירות משום דיבורו, והואיל ועיקר דינו אמת לא נחלקו עליו.   4.  הרמב"ם הביא דין משנתנו ביום טוב ולא בשבת כפי שהיא שנויה. וביאר הצל"ח: רק שבת קובעת למעשר ולא יום טוב, ולפיכך כתב הרמב"ם ביום טוב. דאילו בשבת הרי היה מקום לטעות ולומר שבשאר שני שבוע נקבע למעשר משום שהשבת קובעת, ולא היינו יודעים שדיבור קובע, וכדי להשמיענו שדיבור קובע כתב הרמב"ם דינו ביום טוב.
ומשנינן: הא קא משמע לן תנא דמשנתנו ששנה מחלוקתם בפירות: דטבל בשאר שני שבוע - מוכן הוא אצל שבת, שאם עבר ותקנו מתוקן, ומותר באכילה, ואין איסורו בשאר שני שבוע אלא מפני שעדיין לא תקנוהו.  5 

 5.  מבואר כאן, כי אם החצר קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו, אסור לאכול מהן אכילת עראי אף שלא נגמרה מלאכתן, שהרי האשכול לא נגמרה מלאכתו ואסור לאוכלו משנכנס לחצר; וראה בזה בהערה בתחילת הסוגיא.
ורמינהו מדברי רבי אליעזר אדברי רבי אליעזר בענין קביעות שבת בדבר שלא נגמרה מלאכתו:
הרי מדברי רבי אליעזר במשנתנו קיימת ההוכחה שהשבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו!
כי לפיו אין לפרש משנתנו שנקבע המעשר בשאר שני שבוע מפני דיבורו (כדדחינן לרבנן), היות שהרי כ"מוחזרין ועומדין" הן, והוו "מותרו חוזר". ולדעת רבי אליעזר אינו קובע, וכפי שנתבאר לעיל. אלא לדבריו, רק השבת יכולה לקבוע.
ואילו ממשנה אחרת משמע שלדעתו אין השבת קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו:
דתנן במסכת תרומות (ח ג):
היה אוכל באשכול ענבים (וסתם אשכול עדיין לא נגמרה מלאכתו, היות שסתם ענבים לדריכת יין הם עומדים), שעדיין לא הוקבע למעשר, ונכנס עם האשכול מגנה לחצר, הקובעת למעשר אחר גמר מלאכה:
רבי אליעזר אומר: יגמור את האשכול אף קודם שיעשר, היות שאין החצר שנכנס בה קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו (רש"י).
רבי יהושע אומר: לא יגמור, מפני שלדעת רבי יהושע הכניסה לחצר קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
וכן אם היה אוכל באשכול בערב שבת, וחשכה בלילי שבת:
רבי אליעזר אומר: יגמור, כי אין השבת קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
רבי יהושע אומר: לא יגמור, שהשבת קובעתו ואף שלא נגמרה מלאכתו.
הרי למדנו לדעת רבי אליעזר, שאין השבת קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו, ואילו ממשנתנו הרי מוכח לדעת רבי אליעזר שהשבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו?!
ומשנינן: התם, במסכת תרומות, כדקתני טעמא. שפירוש המשנה במסכת תרומות אינו כפי משמעותה הפשוטה, שלדעת רבי אליעזר יגמור משום שעדיין לא הוקבע, אלא כפי שפירשה רבי נתן:
רבי נתן אומר: לא היתה כונתו של רבי אליעזר, כשאמר רבי אליעזר במשנה בתרומות שאם נכנס לחצר "יגמור" - שבחצר יגמור.
אלא, כוונתו היתה לומר שהוא צריך להיות יוצא חוץ לחצר - ושם יגמור לאכול את האשכול!  6 

 6.  הרש"ש לעיל לד ב (על דברי רש"י שם ד"ה המעביר, הובא בהערה לעיל) הבין, דאין חצר קובעת אם הכניס את הפירות לשעה והוציאם משם, והיינו דאמר רבי אליעזר יגמור מחוץ לחצר; וראה גם במהרש"א לעיל לד ב. ובפירוש מהר"י בן מלכי צדק מבואר, דלדעת רבי אליעזר כיון שהתחיל בהיתר יגמור (וראה שם במשניות הסמוכות במסכת תרומות שנחלקו עוד בענינים אחרים אם יגמור כשכבר התחיל). ולפי פירוש זה, אינו דומה "יגמור" שאמר רבי אליעזר בנכנס לחצר, ל"יגמור" כשחשכה לו השבת.
ולא כשאמר רבי אליעזר שאם חשכה בלילי שבת יגמור, היתה כוונתו לומר שבשבת יגמור, כי אכילת שבת אכילת קבע היא, ואסורה אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
אלא, ממתין הוא באכילתו למוצאי שבת,, ורק אז יגמור. שאז אין זו אכילת שבת ואף לא היתה מיוחדת לאכילת שבת שתקבענו, ולפיכך למוצאי שבת מותר לאוכלו.
ולפירושו של רבי נתן, אין סתירה לדברי רבי אליעזר שבמשנתנו שהשבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
כי אתא רבין אמר רבי יוחנן שלא כדעת רב נחמן, הסובר ששבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו. אלא:
אחד שבת, ואחד תרומה, ואחד חצר, ואחד מקח (אף מקח הוא מן הקובעים למעשר) - כולן אין קובעין למעשר אלא בדבר שנגמרה מלאכתן.
ומפרשינן: שבת שאמר בה רבי יוחנן אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו: לאפוקי בא רבי יוחנן מדהלל שסובר שבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
דתניא: המעמר פירות ממקום למקום כדי לקצות (הוגה על פי הגר"א בתוספתא) שעדיין לא נגמרה מלאכתן, וקדש עליהן היום -
אמר רבי יהודה: הלל לעצמו (רק הוא לבדו, ואילו שאר בני דורו חולקים עליו), אוסר. מפני שהוא סובר: שבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
ולאפוקי משיטת הלל, אמר רבי יוחנן שאין השבת קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו. ולמדה רבי יוחנן מלשון הברייתא שהלל "לעצמו" אוסר, ומשמע מלשון זאת שכל בני דורו חלוקין עליו, והלכה כמותם.

דרשני המקוצר[עריכה]