פרשני:בבלי:תענית טז א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תענית טז א

חברותא[עריכה]

והיות ובאנשים חשובים אינו דומה מתבייש מעצמו (על ידי מעשה שעשה הוא עצמו) -  למתבייש מאחרים (על ידי מעשה שעשו לו אחרים), שבכך הוא מתבייש יותר  928 , לכן נותנין אחרים את האפר בראש חשובי העם.

 928.  כך פירש רש"י. אבל הר"ן כתב, שכך יש מעט עגמת נפש. והקשה הרש"ש, הרי במסכת סנהדרין (מב א) ובירושלמי כאן מוכח להדיא כפירוש רשי ! ועיין במצפה איתן.
אבל שאר העם, אינם מתביישים בנתינת אחרים יותר מאשר בנתינת עצמם  929 , ולכן הם עצמם מניחים אפר בראשם.

 929.  כך פירש רש"י. שמשום כך בשאר בני אדם אין עושים כך, כי כלפיהם אין בכך ביוש גדול יותר. אבל הקרן אורה כתב, שבאמת גם בשאר בני אדם יש ביוש גדול יותר כשמתבייש מאחרים. אלא שרק באדם חשוב, שיש לתלות בו החטא, צריך ביוש גדול. אבל שאר בני אדם, שאין לתלות בהם החטא, אינם צריכים ביוש כזה.
והיכא מנח להו (והיכן, באיזה מקום בראש, מניחין את האפר)?
אמר רבי יצחק: במקום שבו מניחין תפילין של ראש (במקום שמוחו של תינוק רופס)  930 .

 930.  המקום הראוי להנחת תפילין של ראש הוא בין המקום שמוחו של תינוק רופס (רך) עד המקום שבו מתחילות שערות הראש לצמוח. המעברתא (המקום שבו הרצועה עוברת) - לצד המקום שמוחו של תינוק רופס, והקצה השני - לכיוון מקום התחלת צמיחת השערות. עיין שולחן ערוך סימן כז סעיף ט, ובמשנה ברורה שם.
שנאמר בנבואת ישעיה (פרק סא פסוק ג): "לקרוא שנת רצון לה' וגו' לנחם כל אבלים, לשום לאבלי ציון, לתת להם פאר תחת אפר". והיינו, שהקדוש ברוך הוא ישים לאבלים פאר, במקום האפר שהיה עליהם. הרי שדרך אבלות לשים אפר במקום של הפאר.
ו"פאר" - היינו תפילין, כפי שנאמר בספר יחזקאל (פרק כד פסוק יז), שאמר לו הקדוש ברוך הוא ליחזקאל: "בן אדם, הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה וגו', ולא תספוד ולא תבכה וגו' אֵבֶל לא תעשה, פְּאֵרךָ חֲבוֹש עליך"  931 , והגמרא במסכת ברכות (יא א) אומרת ש"פארך" היינו תפילין  932   933 .

 931.  והיינו, שאמר הקדוש ברוך הוא ליחזקאל, שלא ינהג כמנהג אבלים כלל, ולכן, אף שאבלים אין מניחים תפילין, אתה - פארך חבוש עליך.   932.  וכן, תרגום המקרא "פארך חבוש עליך" הוא "טוטפתך הויין עלך". רש"י. והמהרש"א כתב, שתפילין הם כתב תורה, כפי שמצינו במסכת קידושין, וכאילו נפלה עטרת ראשנו במקום אפר. עיין שם.   933.  הרד"ק על הפסוק כתב, ש"פארך" היינו מגבעת הראש, שהיא פאר האדם, כפי שמצינו "פארי המגבעות". ואבל חייב בפריעת הראש, שהוא הסרת מגבעתו או סודרו מעל ראשו, וישב בגלוי הראש ממגבעתו, ויעטוף בסודרו בעטיפת השפה עם הראש (כפי שנאמר גבי מצורע "ועל שפם יעטה"), שהוא סימן לאבלות. לכן אמר הקב"ה ליחזקאל, שלא לנהוג מנהגי אבל במות אשתו, להיות למופת לישראל.
הרי לנו שיש להניח את האפר במקום של הנחת התפילין.
(רחוב תיבה ושקים אפר אפר קבורה ומוריה סימן).
ועתה ממשיכה הגמרא לדון ולבאר את דברי המשנה.
שנינו במשנה, שמוציאין את התיבה לרחובה של עיר. ושם, ברחוב, מתפללים וזועקים  934 . ויש לנו לבאר, למה יוצאין לרחוב?

 934.  וכך מצינו במסכת מגילה (כו ב), שרבי מנחם ברבי יוסי סובר שיש ברחוב קדושה, משום שמתפללין בו בתעניות ובמעמדות. עיין שם.
רבי חייא בר אבא אמר: כדי לומר ולרמז בכך: בתחילה זעקנו בצנעא, בבית הכנסת, ולא נענינו מן השמים.
נצא להתפלל ברחובה של עיר, ונבזה עצמנו בפרהסיא  935  , אולי כך יענה לנו הקדוש ברוך הוא.

 935.  מבאר הבן יהוידע, דהיינו שכאשר ישראל עושים סליחות ותחנונים על הגשמים או על איזה צרה, ואינם נענים, הם מתבזים ביותר בעיני האומות. כי אומרים, איה דבריכם שאתם אומרים "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראינו אליו"? ! וזהו שאומרים, ביזינו עצמנו בבית הכנסת, שצעקנו ולא נענינו, ובזה נתבזינו אצל האומות ששמעו בדבר. ועתה, נבזה עצמנו בפרהסיא, ברחובה של עיר, שהכל רואים אותנו בעיניהם, ובודאי ילעגו לנו כאשר יראו שלא נענינו ח"ו.
ריש לקיש אמר: היציאה לרחוב הרי היא גלות ממקומנו הרגיל. וכך אנו אומרים: גלינו, גלותינו תהא מכפרת עלינו.
מאי בינייהו (מהי הנפקא מינה בין שני הטעמים)?
איכא בינייהו (ישנו חילוק למעשה בין שני הטעמים), באופן דגלי מבי כנישתא לבי כנישתא (אם יצאו וגלו העם מבית הכנסת שהיו רגילין בו, לבית כנסת אחר  936 ).

 936.  כתב המגן אברהם (סימן תרע"ט ס"א) שאין הכוונה בדווקא שגלו לבית כנסת אחר, כי באמת הוא הדין אם גלו לבית סתם. אלא שהגמרא קוראת לכך בית כנסת אחר, משום שעתה הוא נעשה בית כנסת, שהרי מתפללים שם עתה.
אם הטעם הוא משום גלות, הרי אף בכך יש גלות.
אבל אם הטעם משום ביזוי בפרהסיא, הרי באופן זה אין ביזוי!
ממשיכה הגמרא ומבארת את דברי המשנה.
ולמה מוציאין את התיבה לרחובה של עיר?
אמר רבי יהושע בן לוי, לומר ולרמז: כלי צנוע היה לנו. שעד עתה היתה התיבה מוצנעת תמיד בבית הכנסת. ועתה - נתבזה בעוונינו. שמחמת עוונותינו - נענשנו בעצירת גשמים, והיה עלינו להוציא את התיבה לרחוב  937 .

 937.  כך הוא לכאורה הביאור בפשטות. אמנם בתפארת ישראל כתב: רצונו לומר, שעל ידי עוונינו, יתהווה רעבון, ונצטרך להתבטל מעסק התורה על ידי זה. ובהגהה שם כתב: דבמה שחטאנו בזינו התורה לבלי להשגיח במצוותיה. וזהו שכתב רש"י "וידוי הוא". עיין שם.
ולמה מתכסין העם בשקים?  938  אמר רבי חייא בר אבא, לומר ולרמז על ידי לבישת השקים, העשויין מנוצה של עיזים  939 , שהרי אנו חשובין (נחשבים) כבהמה.

 938.  רש"י מביא שכך שנינו בירושלמי, שהיו חוגרות שקין, ויוצאין לבית הקברות, ותוקעין בקרנות (ענין זה של תקיעת קרנות פירש בירושלמי: לומר, חשבינהו כאילו גועין כבהמה לפניך). וכתב מהרצ"ח, שמכאן ראיה לדברי הרי"ף, שכתב בסוף מסכת עירובין שהש"ס הירושלמי היה כבר מסודר לפני חותמי התלמוד הבבלי. עוד הביא, שבספר יד מלאכי הביא את דברי רבינו יהונתן, שלכן כאשר דברי הירושלמי נוגדים את דברי הבבלי - אין חוששין לדברי הירושלמי, משום שאותם שחיברו את הבבלי הביאו בו את אותן סברות שהן כהלכה שנאמרו בירושלמי, ורוב תלמוד בבלי נובע מהירושלמי, כגון כגון דברי רבי יוחנן וריש לקיש וכל אותם שנקראים "רבי". והראיה לכך, שהרי הגמרא מקשה "בית הקברות למה", אף שאין לענין זה שום רמז בירושלמי, אלא מוכח שסמכו על המקור מהירושלמי. אבל הריטב"א כתב, שלא מצינו מנהג זה בשום מקום. לא במשנה, ולא בברייתא. אלא שכך הם היו נוהגים. וכן כתב הר"ן, וסיים: וכמו כן מצינו במסכת ראש השנה (טז א): למה תוקעין בשופר של איל, ולא מצינו בשום משנה ענין זה, אלא כך היה מנהגם. והמאירי כתב: מתוך מה שנאמר במשנה, למדנו שמתכסין היו בשקין. שהרי היה דורש להם לא אמר וירא אלקים את שקם וכו'. ובספר המכתם פירש עוד, מזה ששנינו במשנה שנותנין אפר, על כרחך שהלבישו גם שקים, כפי שמצינו במגילת אסתר: "שק ואפר יצע לרבים".   939.  כך פירש רש"י. וכתב המגן אברהם (סימן תקעט סק"ב), שרש"י רק בא לפרש שסתם שק הוא מנוצה של עיזים. אבל באמת אפשר להתכסות גם בשאר שקים, כי מכל מקום נמשל כבהמות נדמו, שדרך לכסות בהמה בשק. וכתב, שלכן נראה שישים את השק מעל הבגדים, כדי להדמות לבהמה. וכעין זה כתב המהרש"א, דהיינו כפשוטו, שדרך לכסות את הבהמה בשקים, שהוא דבר פחות ערך.
ולמה נותנין אפר מקלה על גבי תיבה?  940  אמר רבי יהודה בן פזי: כלומר (כאילו אומר הקדוש ברוך הוא): "עמו אנכי בצרה". וזהו ששמים אפר אף בראש התיבה, שבה מונח ספר התורה, ספרו של הקדוש ברוך הוא.

 940.  הרמב"ם (פרק ד' הלכה א') כתב: ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ועל גבי ספר תורה, כדי להגדיל את הבכיה, ולהכניע לבם. והבית יוסף (סימן תקע"ט) כתב על דברי הרמב"ם: ולא ידעתי מנין לו (שנותנים גם על גבי ספר תורה). וכתב הברכי יוסף, שהיתה לפני הרמב"ם ועוד ראשונים גירסא אחרת בגמרא: למה מתכסין בשקין וכו' ולמה נותנין אפר מקלה על גבי ספר תורה אר"י בן פזי לומר עמו אנכי בצרה. וזהו שכתב שנותנים אפר על גבי התיבה, כפי שמצינו במשנתנו. ועל גבי ספר תורה, כפי שמצינו בגמרא, שמוכח שכך נהגו, למרות שלא מצאנו זאת במשנה או בברייתא. והמעשה רקח כתב, שיצא דין זה לרמב"ם מדברי רבי זירא, שהיה מזדעזע כל גופו. אמנם בשושנים לדוד הקשה כמה קושיות, וכתב שבאמת אפשר לומר שלא נתכוון הרמב"ם לכך. ומה שכתב "ועל גבי ספר תורה", היינו שנותנין את האפר על התיבה - כאשר ספר התורה מונח בתוכה.
ריש לקיש אמר, שלמדים דבר זה, שהקדוש ברוך הוא מצטער יחד עם ישראל, ממקרא זה: "בכל צרתם לו צר"  941 . והיינו, שבכל צרתם של ישראל, צר אף לקדוש ברוך הוא.

 941.  בפסוק כתוב "בכל צרתם לא צר". אלא שאנו דורשים את הפסוק כאילו נאמר "לו" (עיין במסכת סוטה לא א). אמנם ברש"י על הפסוק (ישעיהו סג ט) ביאר לפי הכתיב, שבכל צרתם שהביא עליהם, לא צר - לא היצר להם כפי מעלליהם שהיו ראויים ללקות. עיין שם. ועיין במהרש" א.
אמר רבי זירא: מריש (מתחילה), כי הוה חזינא להו לרבנן דיהבי אפר מקלה על גבי תיבה (כאשר הייתי רואה שהחכמים נותנין אפר מקלה על גבי התיבה) - מזדעזע לי כוליה גופאי (היה מזדעזע לי כל גופי)  942 .

 942.  כתב השפת אמת, שמכאן למד הרמב"ם (הובא לעיל) שטעם הנחת אפר על גבי התיבה וס"ת, כדי להרבות בכיה ולהכניע ליבם. שלכן הביא הגמרא את דבריו של רבי זירא, שכאשר ראה כך, היה גופו מזדעזע.
ולמה נותנין אפר בראש כל אחד ואחד מהציבור?  943 

 943.  הרמב"ם (שם) כתב, כדי שיכלמו וישובו.
פליגי בה (נחלקו בדבר זה) רבי לוי בר חמא ורבי חנינא.
חד (אחד מהם) אמר, שנותנין את האפר כדי לרמז ולומר לפני הקדוש ברוך הוא: הרי אנו חשובין לפניך כאפר, שאין לו כל ערך. כלומר, אין אנו חשובים כלום.
וחד מהם אמר, שעושים זאת כדי שיזכור לנו הקדוש ברוך הוא את אפרו של יצחק  944  , שמסר נפשו להיות קרבן על גבי המזבח  945 .

 944.  חז"ל נוקטים במקומות רבים "אפרו של יצחק", למרות שלבסוף לא נשרף. והכוונה כפי שפירש רש"י כאן, שיזכור לנו הקדוש ברוך הוא את מסירות נפשם של אברהם ויצחק, שהיו מוכנים לעשות את המעשה. וראה בגמרא במסכת ברכות (סב ב): ובהשחית ראה ה' וינחם, מאי ראה וכו'? ושמואל אמר: אפרו של יצחק ראה. שנאמר: אלהים יראה - לו השה. ובירושלמי מצינו: מאן דאמר כדי להזכיר זכותו של יצחק, ובלבד אפר, רואין אפרו של יצחק כאילו צבור על גבי המזבח. ועיין שם שמובאת מחלוקת האם הכוונה להזכיר את אברהם או את יצחק. ולפי הדעה שבאים להזכיר את אברהם, נותנין בין עפר ובין אפר, כפי שאמר אברהם "ואנכי עפר ואפר".   945.  כפי שפירש רש"י על הפסוק (בראשית כח ב): "ויאמר אברהם: אלקים יראה לו השה לעולה בני, וילכו שניהם יחדיו". שאמר אברהם ליצחק: אלקים יראה ויבחר לו השה. ואם אין שה - לעולה בני (בני יהיה קרבן העולה). ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך לישחט, וילכו שניהם יחדיו - בלב שוה.
מאי בינייהו (מה נפקא מינה למעשה בין שני הטעמים)? איכא בינייהו (יש ביניהם) נפקא מינה, האם אפשר לתת עפר מן האדמה סתם, ולא אפר שריפה, בראש כל אדם.
לפי הטעם שמרמזין לפני הקדוש ברוך הוא שהרי אנו חשובין כאפר, אותה רמיזה אפשר לעשות גם בעפר, שאינו נחשב לכלום.
אבל לפי הטעם שעושין זאת כדי להזכיר לפני הקדוש ברוך הוא את עקידת יצחק, צריך לתת דווקא אפר שריפה.
למה יוצאין לבית הקברות?  946 

 946.  ביאר הריטב"א, שפשוט היה לגמרא שאין היציאה לבית הקברות כדי להתפלל שם, שהרי אסור להתפלל בבית הקברות, משום לועג לרש ! וכל שכן שאסור להתפלל בקברי גוים ! ועוד, הרי מצינו במסכת מגילה (כו א) שהיו מתפללים ברחוב ! ולכן פירשה מה שפירשה.
פליגי בה (נחלקו בטעם הדבר) רבי לוי בר חמא ורבי חנינא.
חד (אחד מהם) אמר, שעושין זאת כדי לרמז ולומר לפני הקדוש ברוך הוא: הרי אנו חשובין לפניך כמתים  947 .

 947.  בירושלמי מצינו: ולמה יוצאין בין הקברות? אם נתחייבנו רעב - הרי אנו רעבים ומתענים. ואם נתחייבנו גלות - הרי גלינו ממקום למקום. ואם נתחייבנו מיתה - הרי אנו בבית הקברות כמתים.
וחד אמר, שעושין זאת כדי שיבקשו עלינו המתים רחמים  948 .

 948.  הגמרא במסכת סוטה (לד ב) מביאה, שכלב פירש משאר המרגלים, והלך ונשתטח על קברי אבות ואמר: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים. והקשו שם התוספות (ד"ה אבותי): הרי הגמרא במסכת ברכות (יח א) אומרת שהמתים אינם יודעים מאומה, ואפילו אבות העולם, אם כן, היאך יידעו לבקש רחמים ! ותירצו, שעל ידי התפלה שזה מתפלל, מודיעין להן שכך נתפלל. והביאו ראיה מהגמרא שלנו, שיוצאים לבית הקברות כדי שיבקשו עלינו המתים רחמים. עיין שם.
מאי בינייהו (מהי הנפקא מינה בין הטעמים)?
איכא בינייהו (נפקא מינה) אם אפשר לצאת לקברי נכרים.
לפי הטעם שיוצאים כדי לרמז שאנו חשובין כמתים, אפשר ללכת גם לקברי נכרים.
אבל לפי הטעם שיוצאין לבית הקברות כדי שיבקשו עלינו המתים רחמים, צריך ללכת דווקא לקברי ישראל. שהרי הנכרים אינם יכולים לבקש אפילו על עצמם רחמים, כל שכן שאינם יכולים לבקש עלינו  949 .

 949.  כך פירש רש"י. והגבורת ארי כתב, שודאי שבמקום שיש קברי ישראל - עדיף ללכת לשם. שהרי אז יש את שני הטעמים. והנפקא מינה היא באופן שיש רק קברי נכרים. עוד כתב, שיתכן שהנפקא מינה היא גם כשיש קברי ישראל, כי לפי הטעם של "אנו חשובים כמתים" עדיף ללכת דווקא לקברי נכרים, לומר: הרי אנו חשובים כמתים הללו. כי קברי ישראל - חשובים הם כחיים.
והיות והזכרנו שנחלקו בדבר רבי לוי בר חמא ורבי חנינא, מביאה הגמרא עוד מחלוקת ביניהם, בענין אחר לגמרי  950 .

 950.  כך הוא לכאורה בפשטות. אבל היעב"ץ כתב, שהגמרא דנה בענין זה כאן, משום שבמשנה הוזכר הר המוריה. עוד אפשר לומר, שהגמרא מביאה ענין זה משום שהזכרנו את עקדת יצחק.
מאי "הר המוריה"  951 ? למה נקרא המקום שהלך אליו אברהם לעקוד את יצחק (הוא הר הבית)  952 , בשם זה?  953 

 951.  באמת בתורה לא מצינו לשון זו, אלא "ארץ המוריה". "הר המוריה" מופיע בדברי הימים. ועיין במהרש"א.   952.  כתב הרמב"ם (הלכות בית הבחירה, פרק ב' הלכה א'): המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם. שנאמר: זה מזבח לעולה לישראל. ובמקדש נעקד יצחק אבינו, שנאמר: ולך לך אל ארץ המוריה. ונאמר בדברי הימים: ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי.   953.  כתב רבינו גרשום: אברהם קראו "יראה", ומלכי צדק קראו "שלם". ועשה הקדוש ברוך הוא פשרה ביניהם - וקראו "ירושלם". ועיין בתוספות (ד"ה הר).
פליגי בה (נחלקו בענין זה) רבי לוי בר חמא ורבי חנינא.
חד (אחד מהם) אמר: ההר נקרא כך, על שם שיצא ממנו הוראה לישראל. ששם היתה לשכת הגזית, שבה עמדו הנביאים המוכיחים לישראל  954 .

 954.  עוד כתב רש"י, שמשם יצאה תורה לישראל, כפי שנאמר: "כי מציון תצא תורה", "יורו משפטיך ליעקב". עיין שם. ורבינו גרשום כתב, ששם יושבים סנהדרין, בלשכת הגזית, ומורין הוראות.
וחד אמר: ההר נקרא כך, על שם שיצא ממנו מורא לאומות העולם. שהם שומעים על אודות גדולת ישראל וירושלים - ומתפחדים  955   956 .

 955.  עוד פירש רש"י, דהיינו הר סיני, שיצא ממנו מורא לאומות העולם במתן תורה. והתוספות כתבו, שזה ירושלים, שנקרא על שם אברהם שקראה "הר ה' יראה", וכבר ההי נקרא שלם, כדכתיב "ומלכי צדק מלך שלם". ונקרא "ירושלם" על שם יראה ועל שם שלם. עיין שם. אמנם ענין זה תמוה, הרי הר סיני בחוץ לארץ, ואילו הר המוריה - בארץ ישראל הוא ! עיין במהרש"א ובמהר"ץ חיות. ובמצפה איתן הביא, שבמדרש רבה מצינו: "ששה שמות נקראו לו: ה אלקים, הר בשן, הר גבנונים, הר המוריה, הר חורב, הר סיני". והקרן אורה כתב: והנכון בזה הוא גירסת הילקוט (שיר השירים): מאי "הר המור". כי הר המור יכול להדרש היטב על הר סיני.   956.  אונקלוס מבאר באופן אחר, שנקרא "מוריה" על שם עבודת הקטורת, שיש בה מור נרד ושאר בשמים. עיין רש"י על התורה (בראשית כב ב, ד"ה ארץ המוריה). ובפסיקתא רבתי (פרשה מ', ד"ה דבר אחר בחדש) מצינו עוד דעות רבות בענין זה: "המוריה" - אמר רבי שמואל, הארץ שמתוכה עתיד הקדוש ברוך הוא להורות על הרשעים שירדו לגיהנם וכו'. דבר אחר, ארץ המוריה, אמר רבי יהושע בן לוי: הארץ שהצדיקים מורים מתוכה, וגוזרים על הקדוש ברוך הוא - והוא עושה וכו'. דבר אחר, ארץ המוריה, אמר רבי יהודה בר פדייה: מוריה. אמר לו (אברהם לקב"ה): להיכן הוא? אמר לו לארץ שאני מראה אותך. דבר אחר, מוריה, אמר לו: רבון העולמים ! וכי כשר אני להקריבו? כהן אני? שם כהן גדול יבוא ויקבלו ממני? אמר לו הקדוש ברוך הוא: כשתגיע למקום, אני מקדשך, ועושה כהן אותך. מהו מוריה? תמורתו. על שם חליפיו. כמה דאת אמר "לא יחליפנו ולא ימיר אותו". דבר אחר, מהו המוריה? אמר רבי פנחס, בארץ שמרותו של עולם בתוכה וכו'. דבר אחר, מהו המוריה? אמר רבי שמעון בן יוחי: בארץ שהיתה מקושטת כנגד מזבח של מעלן או ירה יירה. דבר אחר, הארץ שקטורת הסמים קריבים בתוכה וכו'. עיין שם. ועיין עוד במדרש תנחומא בראשית (פרשת וירא).
שנינו במשנתנו: הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כיבושין.
תנו רבנן: אם יש ביניהם זקן - אומר הזקן את דברי הכיבושין.
ואם לאו, אם אין ביניהם זקן - אומר חכם דברי כיבושין.
ואם לאו, אם אין ביניהם אפילו חכם - אומר את דברי הכיבושין אדם של צורה (בעל קומה  957 , כדי שיישמעו דבריו, וימריך ויכניע את הלבבות).

 957.  כך פירש רש"י. ותמה המהרש"א, וכי משום שהוא בעל קומה נשמעין דבריו יותר? וברש"י שברי"ף מצינו: יפה תואר, ופניו כפני אריה, ודבריו נשמעין. והמאירי פירש: אדם של צורה היינו אדם מסויים, ושעניינו מפורסם במעלה וחסידות, ודבריו נשמעין. והמהרש"א כתב, דהיינו שהוא חכם במילי דעלמא.
ממה ששנינו בברייתא, שלכתחילה אומר זקן, ואם לאו - אומר חכם, משמע שזקן עדיף, אף שאינו תלמיד חכם. ורק אם אין זקן, אומר חכם.
ותמהה הגמרא: אטו זקן דקאמרי (וכי אותו זקן שאמרנו, שהוא עדיף), הכוונה אף על גב דלאו חכם הוא? הרי ודאי שתמיד חכם עדיף על זקן עם הארץ!
אמר אביי: הכי קאמר (כך היא כוונת התנא): אם יש שם זקן, והוא גם חכם - אומר אותו אדם, שהוא זקן והוא גם חכם.
ואם לאו, אם אין שם אדם כזה - אומר חכם שאינו זקן.
ואם לאו, אם אין שם אף חכם שאינו זקן - אומר אדם של צורה  958 .

 958.  כתב הגבורת ארי, שיש ארבע מדרגות בדבר: א) זקן והוא חכם. ב) חכם שאינו זקן. ג) זקן שאינו חכם. ד) אדם של צורה. ועיין שם שהאריך בענין טובא.
ומה הם אומרים?
אחינו! לא לבישת שק, ותענית, שהם מעשים חיצוניים, גורמים שייענה לנו הקדוש ברוך הוא  959 , אלא - תשובה ומעשים טובים גורמים.

 959.  ולמה באו - להכנעת הלב, להצטער על העבירות שעשו, ולשוב מדרכם הרעה. מהרש" א.
שכן מצינו באנשי נינוה, שלא נאמר בהם כאשר חזרו בתשובה, ולבשו שקים והתענו (כפי שמסופר בספר יונה): "וירא האלהים את שקם ואת תעניתם", אלא כך נאמר: "וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה".
נאמר באנשי נינוה: "ויאמינו אנשי נינוה באלקים וגו' ויזעק ויאמר בנינוה מטעם המלך וגדוליו וגו' ויתכסו שקים האדם וה בה מה".
מאי הוו עבדי (מה וכיצד היו עושים)?  960  אסרא הבהמות לחוד ואת הוולדות לחוד (היו אוסרין את הבהמות לחוד, ואת ולדותיהם לחוד), אופן שנגרם להם צער רב.

 960.  כתב הרי"ף: יש לדקדק, מה שואלת הגמרא, הרי מפורש בפסוק מה עשו, שהתכסו שקים האדם והבהמה ! ועוד, היכן נרמז בפסוקים שאסרו הבהמות לחוד וכו'? וביאר, שהדקדוק הוא מזה שכתוב "ויאמינו אנשי נינוה, ויקראו צום וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם". אם כן, מה הוסיף אחר כך מלך נינוה בהכרזתו: "ויתכסו שקים האדם והבהמה"? הרי כבר עשו זאת קודם לכן ! ואם ציוה רק לכסות הבהמות, למה הזכיר גם את האדם בהכרזתו? וזו שאלת הגמרא: מאי עבדי. עוד קשה, מה שייך לבישת שק גבי בהמה? בשלמא גבי אדם, שרגיל ללבוש בגדים נאים, הרי לבישת שק - סימן צער ואבלות היא. אבל גבי בהמה, שאינה מתלבשת כלל, מה נפקא מינה בלבישת שק? לכן פירשו את "ויתכסו שקים" כך: היות והכריז המלך: האדם והצאן והבקר אל יטעמו מאומה. ואותה הכרזה היתה גם על הוולדות של האדם והבהמה, היונקים משדי אימותם, נמצא, שאף שהאמהות לא יטעמו, מכל מקום הוולדות יונקים מאימותם ! לכן אמרו: ויתכסו שקים, היינו במקום היניקה, כדי שלא יניקו בניהם. וזהו שאסרו הבהמות לחוד והוולדות לחוד. והטעם להתאכזר על הוולדות שאין בהם דעת הוא, שמתוך כך יקראו אל אלקים, לומר, אם אין אתה מרחם עלינו - אין אנו מרחמים על אלו, ואתה ציויתנו: ורחמיו על כל מעשיו. ועיין עוד במהרש"א מה שכתב בזה.
אמרו לפניו (לפני הקדוש ברוך הוא): רבונו של עולם! אם אין אתה מרחם עלינו, אין אנו מרחמים על אלו  961 .

 961.  קשה, הרי דברים אלו נראים כחוצפה כלפי שמיא ! וביאר הבן יהוידע, שכך אמרו: כיון שהבהמות נוצרו עבור האדם, אם אין אתה מרחם עלינו לבטל הגזירה, אין אנו צריכים לרחם על אלו, כי מה צורך לנו בהם? והעץ יוסף מבאר, שעשו פעולה בעקירת הרחמים, כדי שבזה יתעורר בליבם הרחמים על הבהמות. וכל המרחם - ירוחם. עיין שם.
כלומר, כשם שאתה אומר ומצוה עלינו לרחם על כל בעלי החיים, כפי שנאמר: "ורחמיו על כל מעשיו", כך תרחם אתה עלינו.
עוד נאמר באנשי נינוה: "ויקראו אל אלהים בח זקה".
לשון "בחזקה" משמע שדיברו בכח וניצוח דין.
מאי אמור (מה אמרו בתפילתם)?  962 

 962.  עיין במהרש"א שהביא שרש"י על ספר יונה כתב, ש"ויקראו אל אלקים בחזקה" - היינו מה שהגמרא מזכירה לעיל, שאסרו הבהמות לחוד והוולדות לחוד. וכתב, שלפי זה ניחא טפי.
אמרו לפניו: רבונו של עולם! עלוב ושאינו עלוב, צדיק ורשע, מי נדחה מפני מי?  963  הרי ודאי שהצדיק נדחה מפני הרשע  964 . ולכן, רחם עלינו, תשחיתנו.

 963.  לשון זו מצינו גם במסכת מגילה (כט א): "רב ששת הוה יתיב בבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא, אתיא שכינה - ולא נפק. אתו מלאכי השרת וקא מבעתו ליה. אמר לפניו: רבונו של עולם ! עלוב - ושאינו עלוב, מי נדחה מפני מי? אמר להו: שבקוהו".   964.  בפשטות הכוונה, שכך אמרו אנשי נינוה: אנו הרשעים והעלובים, ויש לדחות את ענין אלו שאינם עלובים - מפני עניינינו ! ועיין ברבינו גרשום שכתב: כלומר - דחה גזירתם מלפנינו. אבל הרא"מ כתב להיפך. שהעלוב היינו הקדוש ברוך הוא, הסובל עלבון מבני אדם שהיו עוברים על דבריו. ולפי זה, העלוב, שהוא החלש כביכול, נדחה מפני מי שאינו חלש. וכן הביא המהרש"א בשם העין יעקב (בחידושין), שהכוונה היא להיפך. והיינו, שהרי בכל דור ודור אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם כן, היאך יהיו נדחים מפני הרשעים. וזהו "בחזקה", מפני שהיא תשובה נצחת. עוד כתב שם, שעלוב היינו חצוף. והיינו, שהחצוף ועז הפנים - מתגבר על מי שאינו חצוף. וזהו שפירש רש"י: בחזקה, בכח וניצוח דין. אף שאינה טענת אמת. עיין שם.
עוד נאמר שם: "וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם"  965 .

 965.  בירושלמי דרשו מקרא זה לגנאי, שרק מה שהיה בכפיהם החזירו. אבל מה שהיה בשידה תיבה ומגדל - לא החזירו.
מאי "ומן החמס אשר בכפיהם"?
אמר שמואל: אנשי נינוה חזרו בהם מן הגזל עד כדי כך, שאפילו אם גזל אחד מהם מריש (קורה), ובנאו ושיקעו בבירה (בבנין גדול), לא היה מסתפק בהשבת דמי הקורה לבעליה, אלא היה מקעקע והורס את כל הבירה כולה  966  , ומחזיר את המריש עצמו לבעליו  967   968 .

 966.  וזהו "אשר בכפיהם", שהיו מחזירים את הקורה שבנו בכף ידם. מהרש"א.   967.  המאירי ובעל הצרורות מבארים, שלמרות שתקנת חכמים היא שכאשר גזל מריש ובנאו בבירה - נותן רק את דמיו, עדיין זה נחשב חמס, כפי שמצינו במסכת בבא קמא (סב א): גזלן לא יהיב דמי, חמסן יהיב דמי. אם כן, נמצא שיצא מתורת גזל, ועבר לתורת חמס ! והיות וכתוב באנשי נינוה "ומן החמס אשר בכפיהם", משמע שלא היה בידם אף עוון חמס, וזהו משום שהיו מקעקעים כל הבירה ומחזירים מריש לבעליו. וכן כתב בבן יהוידע.   968.  כתב השפת אמת, שנראה שלאחר שתקנו חכמים ששינוי החוזר (שינוי שיכול לחזור למצבו הראשון. כמו כאן בענין מריש, שאפשר לפרק את הבנין, ואז המריש יעמוד שוב בפני עצמו), קונה מטעם תקנת השבים, הרי זו תשובה שלימה אף אם לא מקעקע את הבירה, אלא מחזיר לנגזל את דמי המריש. אמנם מזה שהרי"ף מביא את דברי שמואל, משמע קצת שהרוצה לזכות בתשובה שלימה, צריך לקעקע הבנין, אם חבירו רוצה את המריש שלו בדווקא, ואינו מוכן לקבל דמים תמורתו. וסיים בצ"ע.
אמר רב אדא בר אהבה: אדם שיש בידו עבירה, ומתודה עליה, ואינו חוזר בה (כגון שיש בידו עוון גזל  969 , ומתודה על העון, ואינו משיב את הגזילה), למה הוא דומה?

 969.  כך כתב רש"י, שהענין מתייחס לעוון גזל. אבל הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ב' הלכה ג') כתב ענין זה גם על שאר עבירות שבין אדם למקום. שאם אינו חוזר בו, כגון שאינו גומר בליבו שלא יחזור על העבירה שוב, אין תשובתו תשובה.
לאדם שתופס שרץ מת, שמטמא את האדם במגעו, בידו.
שכל זמן שהשרץ בידו, אפילו אם הוא טובל בכל מימות שבעולם - לא עלתה לו טבילה, שהרי מיד הוא חוזר ונטמא מהשרץ שבידו.
אבל אם זרקו (זרק אותו אדם את השרץ) מידו, אזי כיון שטבל במקוה שיש בו ארבעים סאה  970  של מים - מיד עלתה לו טבילה - ונטהר מטומאתו.

 970.  שיעור סאה לשיטת הגר"ח נאה: 8. 294 ליטר, ולשיטת החזון איש: 14. 3 ליטר. שיעור ארבעים סאה איפוא: לשיטת הגר"ח: 331. 8 ליטר בקירוב, ולשיטת החזון איש: 572 ליטר. אם כן, השיעור המינימלי של מקוה הוא לפחות כ 332 ליטר. אמנם נהגו להוסיף ולעשות בשיעור של לפחות כפליים.
כך אדם זה, שמתודה על עוון הגזל שבידו, אבל אינו משיב את הגזילה, אין תשובתו עולה לו, שהרי הוא עדיין תפוס ואחוז בגזילה.
שנאמר: "ומודה ועזב ירחם". הרי לנו, שרק אם מתודה, ואף עוזב את חטאיו, אז ירוחם החוטא מן השמים.
ועוד אומר הכתוב: "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים". משמע, שעם הכפים צריך לישא את הלב לשמים. כלומר, לחזור בו מקלקולו  971 .

 971.  כך כתב רש"י. וכתב המהרש"א, שצריך לומר שהוא סובר ש"כפים" הוא מלשון עננים, כפי שמצינו במסכת יבמות (קה ב). ורבינו חננאל הביא שבירושלמי מצינו: נשא לבבנו אל כפים אל א ל בשמים, נשוה לבבנו לכף ידינו. כשם שכף ידינו נקיה, כך ניקה ליבנו, ואחר כך - אל א ל בשמים. אמנם הפירוש הפשוט של הפסוק הוא כך: נשא לבבנו באמת להקדוש ברוך הוא, כאדם הרוחץ בנקיון כפיו, שמשליך מידיו כל טינוף (רש"י איכה ג מא). והרש"ש ביאר, דהיינו שצריך לחזור מקלקולו ולהחזיר הגזילה בכפיו. ודורשים "כפים" מלשון כף יד, ואחר כך לשוב אל ה'. והמהרש"א כתב לבאר על פי מה שכתב רש"י על מגילת איכה, נשא לבבנו באמת לקדוש ברוך הוא, כאדם הרוחץ בנקיון כפיו, שמשליך מידיו כל טינוף, כי מודה ועוזב ירוחם, והמודה ואינו עוזב - כטובל ושרץ בידו.
שנינו במשנתנו: עמדו בתפלה מורידין לפני התיבה זקן כו'.
תנו רבנן: עמדו בתפלה, אף על פי שיש שם בין הקהל זקן וחכם, אין מורידין לפני התיבה אלא אדם הרגיל בתפילה  972 .

 972.  כתב האור זרוע (חלק א', הלכות שליח ציבור סימן קטז), שהיינו דווקא כשנתמלא זקנו, ודווקא באופן שהזקן והחכם אינם רגילים בתפילה, ובלבד שיש בו כל המידות שהגמרא מביאה כאן.
רבי יהודה אומר, צריך שיהיו באדם היורד לפני התיבה בתענית גשמים מעלות אלו:  973 

 973.  כתב בשו"ת מהרש"ל (סימן כ') שמדות אלו נצרכות רק בשליח צבור היורד לפני התיבה בתעניות, ולא בסתם ש"ץ קבוע. כפי שברור כי מה שצריך שתהא לו יגיעה בשדה היינו דווקא בתענית גשמים. וכתב שלכן לא הביא הרמב"ם ענין זה בהלכות תפילה, רק בהלכות תעניות.
א. שיהא מטופל בילדים, ואין לו במה לפרנסם (שלבו דואג עליהם, ויצעק מקירות ליבו),
ב. ויש לו יגיעה בשדה. ששדותיו זרועות, ומשום כך הוא זקוק ביותר לירידת הגשמים,
ד. וביתו ריקם (הגמרא סוברת כעת, שהכוונה שאין לו כלום בביתו, שהוא עני),
ה. ופרקו נאה (להלן יתבאר),
ו. ושפל ברך (עניו)  974 ,

 974.  כתב הבן יהוידע, שלכן מכונה עניו "שפל ברך", כי עניו רואה עצמו רך הן בעניינים הנפשיים, והן בעניינים הגופניים. וזהו "ברך", ב' רך. שהוא רך בשני דברים. עיין שם.
ז. ומרוצה לעם (שהוא נוח לבריות, ומסכימים לתפילתו),
ח. ויש לו נעימה (שיודע להנעים בקולו בנגינה, ועל ידי כך הוא מושך את הלב),
ט. וקולו ערב,
י. ובקי לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במדרש בהלכות ובאגדות, שעל ידי כך פסוקי התפילה שגורין על פיו,
יא. ובקי בכל הברכות כולן, שהן שגורות על פיו.
ויהבו ביה רבנן עינייהו (נתנו החכמים את עיניהם) ברבי יצחק בר אמי, שיש בו כל המעלות הללו, והוא ראוי לרדת לפני התיבה.
ועתה דנה הגמרא בדברי רבי יהודה.

דרשני המקוצר[עריכה]