פרשני:בבלי:בכורות כ א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות כ א

חברותא[עריכה]

מחוורתא (התירוץ המחוור הוא): רבי ישמעאל כרבי מאיר סבירא ליה דחייש למיעוטא, ולכן אף עז שילדה לאחר שנתה, הרי הולד ספק בכור.  1 

 1.  א. ואם תאמר: שמא כרבנן, ומכל מקום מודו רבנן כאן שהוא ספק, משום דסמוך מיעוטא שאינן מתעברות לחזקת הבהמה שלא ילדה, והוי ספק! ? ראה בזה באהל משה בשם מלאכת יום טוב וראה בהערות שם. וראה עוד בקרן אורה ביבמות קיט א ד"ה ולפמ"ש, וראה לשון התוספות בד"ה מחוורתא, ובדבריהם ביבמות קיט א שצויינו בתוספות. ובהערה 2 שעל מהרי"ט אלגאזי. (וראה מה שיתבאר באות ב במוסגר). ב. הקשה מהרי"ט אלגאזי (לז ב): שמא כרבנן, אלא דכאן יש שני מיעוטים, מיעוט שאינן מתעברות, ומיעוט מפילות דבר שאינו פוטר בבכורה (ראה שם בשם הרמב"ם), וכל כי האי גוונא הרי הוא כמו פלגא ופלגא! ? ותירץ על פי מה שהביא בשם הריטב"א (בענין אחר), דמיעוט שאין מתעברות אינו מיעוט גמור אלא מיעוטא דמיעוטא אחד ממאה או יותר, ואינו מצטרף להיות שני מיעוטים.
רבינא אמר ליישב את דעת רבי ישמעאל, אפילו תימא רבנן, לעולם רבי ישמעאל כחכמים הוא סובר, ומכל מקום אין לילך כאן אחר רוב בהמות מתעברות ויולדות תוך שנתן, ומשום דכי אזלי רבנן בתר רובא, ברובא דלא תלי במעשה כגון סריס ואיילונית, אבל רובא דתלי במעשה וכעיבור שתלוי במעשה הרבעה ויש לחוש שמא לא עלה עליה זכר  2  לא אזלו רבנן בתר רובא.

 2.  א. כן הוא לשון רש"י. וראה עוד בתוספות שחילקו בין תשמיש אדם לתשמיש בהמה "דתשמיש דאדם לא חשיב תלי במעשה כמו תשמיש דבהמה, דפעמים דבהמה צריך להרביע". אך ראה לשון הרמב"ן בהלכותיו שכתב "מאי מעשה, אי עלה עליה זכר, אי לא עלה עליה זכר". ב. ראה לשון הרמב"ן שם: "ברובא דתלי במעשה לא אזלי בתר רובא, דמיעוטא דלא תלי במעשה עדיף מרובא דתלי במעשה". וכן הוא לשון הרשב"א והר"ן בחולין יא בסוגיא דרוב: הני מילי כשהרוב והמיעוט שניהם תלויין במעשה, או שניהם הם ממילא, אבל אם הרוב הוא על ידי מעשה והמיעוט ממילא, לא אזלינן בתר רובא, דלא עדיף רובא דעל ידי מעשה ממיעוט דהוי ממילא, כדמסיק רבינא בבכורות. ג. מהרי"ט אלגאזי (אות כט ד"ה והנה מדברי בסה"ד) צידד לומר, דמאי דמודו רבנן לרבי מאיר ברובא דתלי במעשה, לאו למימרא דרוב שתלי במעשה לא חשיב רוב כלל מן התורה, אלא הכוונה, דבכי האי גוונא דתלי במעשה אזלי רבנן נמי בתר מיעוטא כרבי מאיר, אבל מכל מקום אינו אלא מדרבנן דוקא, דומיא דרוב דלא תלי במעשה לרבי מאיר דלא חייש למיעוטא אלא מדרבנן (כמו שהביא שם בשם התוספות). וראה עוד שם בד"ה ולעד"נ שצידד לפרש שנחלקו בזה רש"י ותוספות, ראה שם. וראה עוד בשו"ת רבי עקיבא איגר (חלק א סימן קלז, ובגליונו לשו"ע יו"ד סימן ב), שדקדק מלשון הרשב"א בחולין ט א שדין זה אינו אלא מדרבנן, ומדאורייתא אזלינן בתר רובא דתלי במעשה, אמנם בדעת הרמב"ם צידד לומר שם שהוא מדאורייתא. וראה עוד בבינת אדם (שער רוב וחזקה סימן ד), דמדברי הרמב"ן במלחמות (קידושין כא ב מדפי הרי"ף) נראה קצת שהוא דאורייתא, שהרי הביא סברא זו כדי להקל, ראה שם. וגם משמע כן מדברי הרשב"א והר"ן בחולין יא שהובאו בהערה לעיל. והקשה על זה: הרי דמאי לכולי עלמא אינו אלא מדרבנן, כמו שכתבו תוספות בבכורות (ראה בסוף העמוד), והיינו משום דאמרינן רוב עמי הארץ מעשרין הן, והרי זה תלי במעשה שמא לא עישר. ומזה הוכיח דמדאורייתא אזלינן בתר רוב התלוי במעשה, ושוב הביא גם דברי הרשב"א בחולין ט שהביא רבי עקיבא איגר, ראה שם אריכות. והאחרונים העירו, ד"רוב עמי הארץ מעשרין הן" אין הכוונה לומר דסמכינן על זה לומר שעישרו, כי זה אינו, דרק חבר אינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. אלא הביאור הוא, שבאמת עם הארץ אומר שהוא מעושר, רק שאנו אין מאמינים אותו כי הוא חשוד על המעשרות, ולזה אמרינן, דרוב עמי הארץ אינם חשודים על המעשרות, וממילא נאמן הוא לומר שהוא מעושר, ואם כן, אין זה רוב התלוי במעשה. (וראה חזון איש דמאי א א, על דברי התוספות בבכורות שהביא הבינת אדם)). ד. כתב החזון איש בכורות כ ד כתב: והא דאמרינן דרובא התלוי במעשה לא אזלינן בתריה, יש לעיין, מאי שנא מרוב תינוקות מטפחין (קדושין פ א), ורוב מקדשי והדר מסבלי (קדושין נ ב). ואפשר, דדוקא הכא לא חשיב רוב נבעלות, שבעילתן מקרה, ואין בעילת הרוב מחמת סיבה טבעית קיימת, אלא קיבוץ מקרים, וכל רובא עדיף. (ויש לעיין ממה שכתבו התוספות דרוב של תשמיש אדם אינו רוב התלוי במעשה). ולפי זה הדבר תלוי בשיקול הדעת, ואין למידין מכאן למקום אחר. ולמה שכתב רבי עקיבא איגר דהא דרבינא אינו אלא מדרבנן, והוא כעין רובא נגד חזקה, אלא דבדבר הנעשה בידים ורוב נעשין ומיעוט נשארין בלא מעשה גרע, ומחמירין בו לכולי עלמא, מה שאין כן הנעשה בידי שמים, ולפי זה לקולא לא אמרינן, וניחא רוב תינוקות מטפחין ורובא מקדשי והדר מסבלי, וראה עוד שם.
תנו רבנן: עז בת שנתה שילדה זכר, הולד הוא ודאי בכור, ויתננו לכהן. מיכן מגיל שנה ולהלן, הרי הוא ספק בכור.
רחל שילדה והיא בת שתים, לפני שמלאו לה שנתיים, העובר הוא ודאי בכור, ויתננו לכהן. מיכן ולהלן - ספק.
פרה בת שלש, לפני שמלאו לה שלש שנים, העובר שלה הוא ודאי בכור, ויתננו לכהן, מיכן ולהלן - ספק.
וחמורה זמנה ללידה ראשונה הוא כפרה, וכל זה הוא כרבי ישמעאל דמשנתנו.
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: חמורה בת ארבע שנים ולא בת שלש, ובתוך הזמן הזה ודאי לא ילדה.
עד כאן דברי רבי ישמעאל.
וכשנאמרו דברים הללו לפני רבי יהושע: אמר להן: צאו אמרו לו לישמעאל: טעית! אילו בלידת וולד גמור בלבד בהמה נפטרת מהבכורה, שרק הוולד הבא אחרי לידת וולד גמור אינו בכור, אכן היה כדבריך, שאפשר לקבוע האם ילדה הבהמה בעבר או לא, לפי גילה של הבהמה עכשיו.
אבל, הרי אמרו חכמים: סימן הוולד בבהמה דקה - טינוף, שאם טינפה, ואפילו בתוך הזמן הזה, הוולד הנולד אחר הטינוף אינו בכור. ובבהמה גסה יש סימן לוולד הפוטר אותה מבכורה אפילו בתוך הזמן, אם יצא ממנה שליא. ובאשה - שפיר ושליא, וכדברי רבי עקיבא במשנתנו.
והוסיף רבי יהושע, ואמר: ואני, איני אומר כן, איני משיג על דברי רבי ישמעאל בלשון זו של חכמים, על אף שאכן קבלתי ("גמרתי") גם אני מרבותי בלשון הזו, אלא, כך אני משיג על דבריו (והיינו שאני סובר אחרת מהם, ומכח סברתי אני משיג על דבריו):
עז שטינפה בת ששה חדשים, פעמים שיולדת עוד בתוך שנתה. כי אם טינפה בחודש השביעי, ולאחר מכן, לאחר חמשה חדשים, ילדה ולד קיימא, הרי הוא פטור מהבכורה בגלל טינופה בחודש השביעי. ואם כן, עז שלקחה בת שנתה אין הכרח שלא טינפה קודם ביד הגוי.
ורחל שטינפה בת שנה, יולדת בתוך שתים, וכן בפרה וחמור. ואם כן, אי אפשר לקבוע זמן שאין הולד ספק בכור.  3 

 3.  דקדק מהרי"ט אלגאזי כה א, שלא נחלק רבי יהושע על רבי ישמעאל אלא בפרט זה, אבל מה שאמר "מיכן ואילך ספק" מוסכם הוא גם על רבי יהושע. וקשה: לרבא המפרש לעיל דמשום הכי הוה ספק ולא ודאי חולין משום דחיישינן למיעוטא, אם כן, תיקשי: הרי רבי יהושע לא חייש למיעוטא, וכמבואר בסוגיית הגמרא לקמן כ ב! ? וראה מה שכתב והביא בזה. וראה עוד בהערות על מהרי"ט אלגאזי בשם יד דוד.
אמר רבי עקיבא: אני לא באתי לידי מדה זו, איני יודע אם היא מטנפת בסוף ששה חדשים אם לאו, אלא, כך אני סבור: כל שידוע שביכרה, אין כאן לכהן כלום. וכל שוודאי לא ביכרה הרי זו לכהן. ואם ספק אם ביכרה, שלא ידוע אם טינפה או לא, יאכל במומו לבעלים -
ובהמשך הסוגיא מתבארים דברי כל אחד.
ודנה הגמרא: במאי קמיפלגי רבי ישמעאל, שאינו חושש לטינוף ביד הגוי, ורבי יהושע החושש לכך? לימא, בטינוף פוטר, האם אכן טינוף נחשב כלידת ולד, לפטור את הרחם שאין הבא אחריו חשוב בכור - קמיפלגי?
דרבי ישמעאל סבר: טינוף אינו פוטר, ורבי יהושע סבר: טינוף פוטר?
דוחה הגמרא: אי דחזינן דטניף (אילו היינו רואים שטינפה) דכולי עלמא לא פליגי דטינוף פוטר. והכא, בחוששין, האם צריך לחשוש לטינוף, קא מיפלגי:
רבי ישמעאל סבר: אין חוששין לטינוף, כי רוב בהמות אינן מטנפות, ולכן עז שילדה בתוך שנתה הוולד הוא ודאי בכור. ורבי יהושע סבר: חוששין לטינוף.  4  ומקשינן עלה: וכי לא חייש רבי ישמעאל למיעוט מטנפות!?

 4.  הקשו התוספות: הרי לקמן כ ב מוכיחה הגמרא שרבי יהושע אינו חושש למיעוטא, ואם כן, למה חושש הוא לטינוף שהוא מיעוט! ? ומתחילה חשבו התוספות לתרץ - וכפי שביאר דבריהם מהרי"ט אלגאזי כה א - שבאמת לא אמר רבי יהושע שחוששין לטינוף אלא לענין נתינה לכהן, כיון שיש לישראל חזקת ממון. אבל באמת לענין איסור גיזה ועבודה ולענין ליקרב אזלינן בתר רובא שאינן מטנפות, וודאי בכור הוא. ושוב חזרו בהם התוספות, משום דקצת תימה למימר הכי, דאיך אפשר לומר תרתי דסתרן בגוף אחד, דלענין איסור חשיב ודאי בכור, ולענין נתינה לכהן הוי ספק. וראה במהרי"ט אלגאזי שם בד"ה ועוד דלפי, שהוכיח מדברי הרמב"ן שלא כסברת התוספות, ושפיר אפשר לחלק בזה. וראה ביאור במחלוקתם בראשית בכורים. ולפיכך תירצו התוספות, דמשום הכי חיישינן למיעוט מטנפות, משום דרוב בהמות מתעברות כשמגיעות לזמן שראוי להתעבר בו. והנה בהערה על המשניות הובא בשם רבינו גרשום שעז יולדת בסוף שנתה, ואם תמצי לומר שהתוספות סוברים כשיטתו, אם כן, כאן שאנו דנים שמא טינפה - וטינוף הוא שלשים יום, כדלקמן - ורק אחר כך נתעברה וילדה תוך שנתה, נמצא שאנו חוששים לטינוף קודם זמן עיבורה. וראה עוד בחזון איש כ ה, דמדברי התוספות מתבאר שרוב בהמות יולדות לששה חדשים, כי ראויה היא להתעבר משלשים יום, וכיון שרובן מתעברות בשעה הראויה להתעבר, אם כן, רובן יולדות לששה חדשים. ומהרי"ט אלגאזי תמה על תירוצם, שהרי לפי רבינא - דקיימא לן כוותיה כמו שכתב הרא"ש, שהביא תירוץ זה של התוספות - אין רוב מתעברות רוב גמור, שהרי הוא רוב התלוי במעשה! ? וכתב לפרש בדוחק, דהתוספות והרא"ש סבירא להו, דאם כי רוב התלוי במעשה לא אזלינן בתר רוב דידיה, מכל מקום אהני מיהא לסייע למיעוט דבהצטרפות שניהם חוששין למיעוט. (ולפי מה שהובא בהערה לעיל, שדברי רבינא אינם אלא מדרבנן, יש ליישב לכאורה, כי משום סברא זו לא יאמרו חכמים להביא חולין בעזרה, ולכן אינו אלא ספק בכור). ומהרי"ט אלגאזי שם הביא משם תוספות חיצוניות לתרץ, דכיון דהוולד בחזקת שאינו בכור, הילכך חיישינן שמא טינפה ואינו בכור. וכוונתם, דקודם שיצא לאויר העולם לא היה בכור והיינו חזקתו. והרא"ש כתב בשם רבינו יונה: סבירא לן הכא דטינוף לאו מיעוטא הוא, שהטינוף דבר מצוי הוא. והרא"ש הקשה עליו: וקשה, דהש"ס קרי ליה מיעוטא. וראה עוד מה שיובא בהמשך הענין בשם הרמב"ן.
והאמר רבא לעיל: מחוורתא, רבי ישמעאל כרבי מאיר סבירא ליה, דחייש למיעוטא!?  5 

 5.  אין כוונת הגמרא שהעיקר כתירוצו של רבא, כי אדרבה קיימא לן כתירוצו של רבינא. אלא, דלרבא תיקשי במה נחלקו רבי יהושע ורבי ישמעאל.
ומשנינן: כי חייש רבי ישמעאל למיעוטא, רק כשהמיעוט הוא לחומרא, וכגון הא דאמרינן לעיל שאף היולדת לאחר שנתה הרי ולדה ספק בכור, משום שמא מן המיעוט היא שאינה יולדת תוך שנתה -
אבל לקולא, כגון בנידון דידן, שילדה בתוך שנתה, שנחוש למיעוט מטנפות לעשותו ספק בכור ולא בכור ודאי, לא חייש רבי ישמעאל.  6 

 6.  לשון רש"י הוא: גוש עפר שיעורו לטמא באוהל ולשרוף עליו תרומה וקדשים. והקשה הרש"ש: הרי תנן באהלות ב ג, דאינן מטמאין באוהל! ? וראה מה שכתב שם.
ואיבעית אימא, לעולם בין לקולא בין לחומרא חייש רבי ישמעאל למיעוטא -
והכא, במטנפת, וחוזרת ויולדת בתוך שנתה (תוך שנה משנולדה), קמיפלגי:
דרבי ישמעאל סבר: מטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה, והא, עז שילדה בתוך שנתה, מדאוליד, ידעינן כי ודאי לא טניף, ובכור ודאי הוא.
ורבי יהושע סבר: מטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה, ולכן חוששים אנו שטינפה,  7  והולד שנולד אצל הישראל אינו אלא ספק בכור.

 7.  א. הקשה הרש"ש (בדבריו על התוספות): הרי אף לעשותו ספק בכור חומרא היא שלא להביא חולין בעזרה! ? ב. כתבו התוספות: לקולא לא חייש (והרי הוא בכור), ואפילו לכהן ינתן, כיון דקרב למזבח מטעם רוב, (פירוש, והוה תרתי דסתרן בגוף אחד, וכמובא בהערה לעיל בשם התוספות על פי מהרי"ט אלגאזי). ומיהו גבי חמורה קשה, דהוה לן להעמיד מעות (פדיון פטר חמור) ביד בעלים, ולא ניזיל בתר רובא (שאינן מטנפות)! ? ויש לומר: דגזר חמורה אטו בהמה טהורה.
מוסיפה הגמרא לפרש את מה שאמר רבי יהושע, ואני איני אומר כן, אלא עז שטינפה כשהיא בת ששה חדשים, יולדת תוך שנתה. רחל שטינפה בת שנתה, יולדת בתוך שתים:
ודנה הגמרא: מאי איכא בין "גמריה" (היינו מה שאמר רבי יהושע בתחילה, כפי שגמר מרבותיו) ל"סבריה" (למה שאמר בשם סברת עצמו), והרי בין לזה ובין לזה חיישינן לטינוף, ונקטינן שהמטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה, ואין זה ודאי בכור אלא ספק בכור?
זמן עיבורה של עז הוא חמשה חדשים מיום ליום.
ומפרשינן: נפקא מינה כגון שטינפה בסוף ששה. כלומר, אם ידענו שלא טינפה בתוך ששה, ובהכרח שאם טינפה לא טינפה אלא כשכבר היתה בסוף ששה חדשים ללידתה, דהיינו, ביום הראשון של החודש השביעי, וילדה תוך שנתה, אם הולד בכור הוא או אינו בכור.
והיינו, שרבי יהושע עצמו הרי אמר "טינפה בת ששה יולדת תוך שנתה", ומטעם זה אין הולד בכור. ואילו רבי יהושע ד"גמריה" לא הזכיר טינוף בגיל זה. ואכן חלוקים הם בזה, ולרבי יהושע דגמריה, אפילו אם טינפה בסוף ששה וילדה בתוך שנתה הולד הוא בכור, דנקטינן שהטינוף אינו טינוף גמור. ויסוד מחלוקתם בפרט הזה מתפרש בשלשה אופנים:
האופן הראשון:
ואיכא בינייהו בין גמריה לסבריה, מימרא דזעירי.
דאמר זעירי: אין טינוף פחות משלשים יום. כלומר, אין הבהמה מקבלת זכר עד שיעברו שלשים יום מהטינוף.  8 

 8.  כתב הרמב"ן בהלכותיו: ולאו למימרא דחוששין לטינוף, דהא מיעוטא היא דמיעוט בהמות מפילות ואין חוששין למיעוט. (והביא מדלקמן להוכיח דרבי יהושע לא חייש למיעוט, וכמו שהובא בהערה לעיל להקשות בשם התוספות), אלא, דאי טניף, ואמר רועה חכם דטינוף ולד הוא, וחזרה וילדה תוך שנתה, לא אמרינן מטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה, והאי מדאוליד לא טינוף ולד הוה, אלא מטנפת וחוזרת ויולדת בתוך שנתה ונפטרה מן הבכורה משום טינוף קמא על פי רועה. ומבואר מדברי הרמב"ן שאינו מסכים עם התירוצים שנזכרו בהערה לעיל. וראה מהרי"ט אלגאזי כה ב מה שכתב על דברי הרמב"ן.
לגמריה, שלא הזכיר טינוף, אית ליה דזעירי. ומאחר שילדה תוך שנתה וזמן עיבורה הוא חמשה חדשים שלמים, הרי בהכרח שנתעברה בתוך שלשים יום לטינוף שהיה בתחילת החודש השביעי ללידתה, ומאחר שקיבלה זכר בתוך שלשים יום, אין זה טינוף גמור לפטור את הרחם, והבא אחריו בכור הוא.
לסבריה: לית ליה דזעירי, ומקבלת היא זכר אף בתוך שלשים יום לטינוף, ולכן אפילו טינפה לאחר ששה חדשים וילדה תוך שנתה, אינו בכור.  9 

 9.  כמבואר ברש"י, וכאשר פירשה הגמרא לקמן כא ב. וראה מהר"י קורקוס בכורות ד יט, שהרמב"ם מפרש שאינה מקבלת עובר, וכתב עוד שם, דרש"י כאן מפרש כדברי הרמב"ם, ואילו לקמן כא ב מפרש רש"י שאינה מקבלת זכר. וכנראה גירסא אחרת היתה לו ברש"י כאן.
האופן השני:
ואיבעית אימא: דכולי עלמא אית להו דזעירי, ואי אפשר שתתעבר תוך שלשים יום לטינוף גמור, והכא: ביולדת למקוטעין (עד שלא נשלם החודש החמישי להריונה) קמיפלגי:

דרשני המקוצר[עריכה]