פרשני:בבלי:בכורות לז א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות לז א

חברותא[עריכה]

ומבארינן: ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה. היינו  לאפוקי מדרבי יוסי דמתניתין דאמר אינו נשחט אלא על פי מומחה.
והא דאמרן שלשה מפירין מתירין  33  את הנדר במקום שאין חכם - לאפוקי מדרבי יהודה.

 33.  עיין תוד"ה מפירין
דתניא: הפרת נדרים בג' הדיוטות.
רבי יהודה אומר: דוקא כשאחד מהם מהשלשה חכם אבל אם שלשתן הדיוטות, אין מתירין אפילו במקום שאין חכם.
והא דאמרינן "במקום שאין חכם", כגון מאן? כמו מי הוא אותו חכם שאין מתירין במקומו ג' הדיוטות.
אמר רב נחמן: כגון אנא!
רבי יהודה אומר: צריך שיהא אחד מהן חכם.
ותמהינן: מכלל דהנך, תרי, כל דהו? ואפילו עמי הארץ. והרי עמי הארץ אפילו להצטרף אינם יכולים דכמו דליתנהו דמי  34 .

 34.  עיין תוס' שביארו דלכאורה מה הקושיא דלמא השנים אינם בדרגת החכם שנאמר קודם "כגון אנא" אבל אינם עמי הארץ.
אמר רבינא: דמסברי להו וסברי, שצריכים להיות לפחות בדרגה כזאת שאם יסבירו להם הלכות נדרים הם יבינו, והחכם שביניהם יסביר להם.
שנינו במשנה: רבי יוסי אומר: אפילו יש שם כ"ג אינו נשחט אלא על פי מומחה.
אמר רב חננאל אמר רב: אין הלכה כרבי יוסי!
ומקשינן: פשיטא?! דהא יחיד ורבים שנחלקו - הלכה כרבים.
ומתרצינן: מהו דתימא, רבי יוסי נמוקו עמו, טעמו עמו שמביא טעם לכל דבריו  35 .

 35.  ובערובין נא, א פירש"י: "נימוקו" - נים וקו. דבר ישר כקו המשקולת.
קא משמע לן דהלכה כרבים.
ומדייקינן: תפשוט מהא דאמר רב חננאל משמיה דרב אין הלכה כרבי יוסי, דהך קמייתא דאמר רב יהודה ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה, וספק משמיה דרב ספק משמיה דשמואל - דמשמיה דשמואל איתמר. דאי משמיה דרב, תרתי למה לי למימר הא דשלשה מתירין את הבכור והא דאין הלכה כרבי יוסי?
ודחינן: חדא מכלל דחבירתא איתמר. שרב אמר רק פעם אחת ומדיוקא דההוא איתמר נמי המימרא השניה.
מתניתין:
השוחט את הבכור, ומכר מבשרו, ונודע אחר כך שלא הראהו לחכם שיבדוק את מומו - מה שאכלו הקונים, אכלו, ויחזיר להם את הדמים. דאף על פי שנהנו קנסינן ליה שיחזיר את הדמים על שהאכילם איסור. ומה שלא אכלו, הבשר יקבר דבכור תם אסור בהנאה, ויחזיר להם את הדמים.
וכן השוחט את הפרה, ומכרה. ונודע אחר כך, שהיא טרפה - מה שאכלו אכלו, ומחזיר להם הדמים, ומה שלא אכלו, הם הלוקחים יחזירו לו את הבשר. שהוא יכול למוכרו לנכרי, והוא יחזיר להם את הדמים.
מכרוהו הלוקחים לעובד כוכבים, או הטילוהו לכלבים - ישלמו לו דמי טרפה, שנמכרת בזול. כלומר, שהמוכר מחזיר להם רק את ההפרש הואיל ולא גרם להם שיעברו על איסור.
גמרא:
תנו רבנן: המוכר בשר לחבירו, ונמצא שהוא בשר בכור. או שמכר לו פירות, ונמצא שהן טבלים. או יין, ונמצא שהוא יין נסך. הדין הוא: מה שאכלו אכלו. ויחזיר להם את הדמים.
רבי שמעון בן אלעזר אומר חילוק בדין זה:
אם מכר להם דברים שהנפש קצה בהן, יחזיר להן את כל הדמים. דלאחר שנודע להם שאכלו דבר איסור אין להם הנאה מאכילתם.
ואם מכר להם דברים שאין הנפש קצה בהן, ינכה להם את הדמים. שלא יחזיר להם הכל אלא יקח מהם תשלום מועט, שהרי נהנו.
ואלו הן דברים שהנפש קצה בהן: נבילות, וטריפות, שקצים, ורמשים.
ואלו הן דברים שאין הנפש קצה בהן: בכורות, טבלים, ויין נסך.
ותמהינן: וכי המוכר בכור רק ינכה מהדמים, ולא יחזיר להם הכל? ולימא ליה הלוקח למוכר שהוא כהן - מאי אפסדתך? והלא אם היה הבשר בידך היה טעון קבורה כיון שנשחט תם.
ומתרצינן: לא צריכא, כגון דזבין ליה לישראל ממקום מומא, את האבר שהיה בו מום (לדבריו), דאמר ליה כהן המוכר: אי לאו דאכלתיה הוה מחזינא ליה לחכם ושרי ניהליה. וכרבי יהודה דאמר (לעיל כח, א) השוחט את הבכור והראה את מומו לאחר שחיטה, רבי יהודה מתיר.
ותו מקשינן: טבלים - אמאי מנכה להם, לימא ליה - מאי אפסדתך?
ומתרצינן: דאמר ליה מוכר: אי לאו דאכלתנהו הוה מתקיננא להו ואכלנא להו.
יין נסך מאי טעמא לא יחזיר להם את כל הדמים?
ומתרצינן: דלא זבין ליה יין נסך גופיה, אלא על ידי תערובת שערבו עם יין כשר. דאמר ליה המוכר: אי הדרתיה ניהלי הוה מזבנינן להו לעובד כוכבים והיה משלם לי עבור היין הכשר שבתוכו.
וכרבן שמעון בן גמליאל, דתנן: יין נסך שנפל לבור ונתערב שם עם יין כשר כולו אסור בהנאה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: ימכר כולו לעובדי כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו, שעבורו לא יקח תשלום שהוא אסור בהנאה.

מתניתין:

על אלו מומין שוחטין את הבכור:
נפגמה אזנו מן הסחוס, החלק הסחוסי של האוזן, שנחסר ממנו,
אבל לא מן העור, והבשר שמקיפים את הסחוס  1  שאינו נחשב מום כיון שמתרפא.

 1.  חזו"א סי' כה ס"ב
נסדקה האוזן, אף על פי שלא חסרה.
ניקבה האוזן, נקב שיש בו שיעור מלא כרשינה גרגיר של קטנית  2 .

 2.  נסדקה וניקבה היינו נמי בסחוס, רמב"ם.
או שיבשה האוזן.
איזהו יבשה?
כל שתנקב האוזן ואינה מוציאה טיפת דם, הרי זה מום.
רבי יוסי בן המשולם אומר: איזהו יבשה? שתהא נפרכת. שמתפוררת כשממשמשים בה.
גמרא:
ומקשינן: אמאי הנך הוי מומא? הא "פסח ועור" כתיב בבכור, דהוי מום אבל מומין אחרים לא.
ומשנינן: כתיב נמי ברישא דקרא: "וכי יהיה בו מום". דמשמע נמי שאר מומין.
ומקשינן: ואימא, "כי יהיה בו מום" - כלל, "פסח או עור" - פרט, והוי ליה כלל ופרט, ודרשינן: אין בכלל אלא מה שבפרט. "פסח ועור" - אין. אבל מידי אחרינא לא. ושאר מומין לא יפסלו.
ומשנינן: כתיב בתריה: "כל מום רע" ובכך חזר הכתוב וכלל. ואם כן הוי ליה כלל ופרט וכלל, שאז אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט "פסח ועור" מפורש, שהם מומין שבגלוי, ואינן חוזרין שאינם מתרפאים. אף כל מומין שבגלוי, ואינן חוזרין הם מומין הפוסלים.
ותו מקשינן: ואימא, נדרוש הכי: מה הפרט מפורש מומין שבגלוי, ובטל ממלאכתו, דפסח בטל מהילוך, ועור בטל מראיה, ואינו חוזר - אף כל מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר. אלמה תנן: נפגמה אזנו מן החסחוס, ולא מן העור. והא נפגמה אזנו בסחוס אינו בטל משמיעה!?
ומתרצינן: אלא לא בכלל ופרט דרשינן ליה אלא מדכתיב "כל מום רע" - ריבויא הוא, לרבות כל המומין.
ומקשינן: אי הכי, ד"כל" ריבויא הוא - מומין שבסתר נמי ייחשבו מום ונשחוט הבכור עליהם? אלמה תנן לקמן: חוטין, חניכיים, החיצוניות, שבאמצע הפה שנפגמו, שחסרו מעט, או שנגממו, שלא נחסרו אלא נסדקו, וכן הפנימיות החניכיים של השיניים הטוחנות שנעקרו לגמרי.

דרשני המקוצר[עריכה]