פרשני:בבלי:בכורות נח ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות נח ב

חברותא[עריכה]

הרי זה כונסן לכולן לדיר להתעשר,  ונוטל למעשר אחד מן האלולין,  1  והשאר פטורין.

 1.  א. אבל אם לא יטול אחד מן האלולים, יש כאן חשש חולין בעזרה, וצריך שיטול בשני הצירופים אותה בהמה, וכפי שיתבאר כל זה בהמשך הענין. ב. כתב בפירוש המיוחס לרש"י, (וראה גם ברש"י מכתב יד בעמוד א בסוף העמוד): לא שיכוין שיוציאנו בעשירי, דהא כתיב "לא יבקר", אלא כמדומה (בצאן קדשים ביאר את כוונתו, ש"לא יבקר" היינו שלא יוציאנו אלא יצא מאליו, וכמו שפירש רש"י לעיל נג ב לאו זה, וראה בהערה שם). כגון שמנאן רבוצים או עומדים דהשתא אפשר לכווני דליהוי אחד מן האלולין עשירי, אבל אם היה מעבירם בפתח תחת השבט, לא ידע הי נפיק בריש עשרה, והכי נמי אמרינן לקמן רבוצין או עומדין, הרי אלו מעושרין. פירוש המיוחס לרש"י. אבל התוספות כתבו: לא יתכן לאסור כאן משום לא יבקר, כדאסר אפוקי בעל מום בריש עשרה בריש פירקין (נג ב). ובפשוטו היה נראה בכוונת התוספות, שאיסור "לא יבקר בין טוב לרע", דהיינו, בין תמים לבעל מום, לא נאמר אלא באופן זה, שמבקר להוציא את התם משום "מבחר נדריכם", כמו שכתב רש"י בחומש, או שמבקר להוציא בעל מום, כעין סוגיית הגמרא שהביאו התוספות. וכן פירש בצאן קדשים. אבל בחזון איש (בכורות כז ה) ביאר דבריהם: כיון דהוא מסייע במעשיו להיות העשירי מבורר, ובלי סיוע דידיה לא יהיה העשירי ודאי, באופן זה לא נאסר. ועוד, דמצוה שיצאו מעצמן אם אפשר, אבל בלא אפשר אין כאן מצוה זו, וראה עוד שם.
ומשום דממה נפשך נפטרו כולן:
אי באחד באלול הוא ראש השנה, הרי הבהמות דאלול ותשרי מצטרפין ונטל אחד מביניהם לעשירי, ואילו הבהמות דאב - פטורים היו, ואין צריכים לעשר כלל שאין להם צירוף.
ואי באחד בתשרי הוא ראש השנה, הרי דאב ואלול מצטרפין ונטל עשירי מביניהם, ואילו דתשרי פטורין. כלומר, נפטרו אף הם מספק דשמא אחד בתשרי אינו ראש השנה, וכדמפרש ואזיל.
מאי אמרת? לצרפו לגורן אחר, שמא תאמר: למה נפטרו אלו של תשרי, והרי שמא משנה חדשה הם ולא נצטרפו למעשר שעשה, וימתין עמהם עד שיהיו לו עוד חמש משנה זו ויעשרם. אין אומרים כן, אלא משהכניסם לדיר להתעשר עם האלולים כבר נפטרו, ומשום שעל ידי זה כבר אינו יכול לצרפם עם חמש אחרות שיוולדו לו, כי "עשירי" ודאי אמר רחמנא, ולא "עשירי" ספק, ושמא יצא בעשירי אחד מאלו שנולדו בתשרי, והוא הרי ספק עשירי, כי שמא נתעשר כבר בצירוף הראשון כי אחד באלול הוא ראש השנה,  2  ונמצא שהכנסת כל החמש עשרה לדיר פטרה את כולם: אלו של אב פטורים ממה נפשך, ואלו של תשרי, כיון שהכניסם לבית הספק, נפטרו אף הם.  3 

 2.  נתבאר על פי רש"י מכתב יד, שכתב: אם יכניסם לדיר עוד (שוב) וגם טלאים העתידים לבוא, שמא יצא אחד מאלו (שנולדו בתשרי) בעשירי, והוה ליה עשירי ספק, דשמא אין זה ראוי למעשר שכבר נפטר, דלמא הוי אלול ראש השנה. אבל בפירוש המיוחס לרש"י נראה שהוא מפרש כפשוטו, דבכל אופן העשירי הוא ספק ואפילו אם יצא בעשירי אחד מאלו שנולדו אחר תשרי, כי אם חמש הבהמות שמתשרי כבר נתעשרו, ממילא אין הם מצטרפים למנין כלל. (ומלבד שיש לעיין למה לא פירש רש"י כן, עוד יש לעיין: אם אך ספק הוא שמא יצא בעשירי הנולד בתשרי, למה נפטור לגמרי, והרי נאמר, שמא לא יצא בעשירי. גם יש לעיין: למה אי אפשר לכוין שלא יצא בעשירי, וכמו שהוא מכוין עכשיו שיצא אחד מן האלולים. וראה עוד ברש"י מכתב יד בעמוד זה ד"ה קפץ, ובמה שנרשם בהערה שם).   3.  (לכאורה היתה יכולה הגמרא לומר גם על אלו שנולדו באב שהם פטורים כמו אלו שנולדו בתשרי, משום עשירי ודאי ולא עשירי ספק).
ומקשינן עלה: פשיטא!?
ומשנינן: מהו דתימא לגזור דילמא אתי למישקל מהנך (שמא יטול לעשירי מאותם שלא נולדו באלול), ובאופן זה יתכן שמביא הוא חולין לעזרה, כי אם יטול בצירוף הראשון משל אב, הרי יתכן שאחד באלול הוא ראש השנה למעשר בהמה, ואותם של אב פטורים משום שאין להם צירוף מאותה שנה, והעשירי שנטל מביניהם חולין הוא בעזרה. וכן אם יטול בצירוף שני מאותן שנולדו בתשרי, הרי יש לחוש שאחד בתשרי הוא ראש השנה למעשר בהמה, ואין האלולים מצטרפים, וגם נתעשרו כבר בצירוף ראשון, ואותן חמש שנולדו בתשרי עדיין לא נתחייבו במעשר, וכשנוטל אחד מהם למעשר הרי הוא חולין בעזרה -
אבל עכשיו שנוטל אחד מן האלולים בצירוף ראשון ונוטל אותו עצמו בצירוף שני,  4  הרי ממה נפשך אין כאן חולין בעזרה.

 4.  אבל אם לא יטול אותו עצמו בצירוף שני, הרי שאם אחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, הרי העשירי שבצירוף ראשון הוא חולין בעזרה שאינו מצטרף לקודמים לו, ואם אחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה, הרי העשירי שבצירוף שני הוא חולין בעזרה, שכבר נפטרו האלולים בצירוף ראשון, ולכן יקח אותו אחד בין בצירוף ראשון ובין בצירוף שני, דממה נפשך מעשר הוא.
קא משמע לן שאין גוזרים.  5 

 5.  רבינו גרשום נתן טעם שאין גוזרים: דליכא למיחש, דהא אפשר שירביצם או שיעמידם לאלולים, כדי שיהיו ניכרים לו, ויכול למנותן כך, ולא אתי למישקל מאידך.
מתניתין:
כיצד מעשרין מעשר בהמה?
כונסן - לכל הבהמות המחוייבות במעשר - לדיר, ועושה להם פתח קטן, כדי שלא יהו שנים יכולין לצאת כאחת,  6  ומוציאן דרך הפתח, ומונין בשבט: א, ב, ג, ד, ה, ו, ז, ח, ט. והיוצא עשירי סוקר אותו בסיקרא (שבט צבוע באדום, ונותן עליה מכה שיהא ניכר הצבע בבהמה), ואומר: "הרי זה מעשר".

 6.  שאם יצאו כאחד, יהיו התשיעי והעשירי מקולקלין, כדלקמן (במשנה ס א). פירוש המיוחס לרש"י. כלומר, שמא ימנה אותם כאחד, ואז יהיו מקולקלין.
ואם לא סקרו לעשירי בסיקרא, ולא (או שלא) מנאן לבהמות בשבט, או שמנאן כשהם רבוצים או עומדים מבלי להוציאם בפתח,  7  הרי אלו מעושרין.

 7.  משמע שלכתחילה צריך להוציאן דרך פתח, והוא דין נפרד מן הדין שצריך למנותן בשבט, שהרי כבר נזכר במשנה "לא מנאן בשבט". וצריך ביאור מה המקור לזה, שהרי בתורה לא נאמר אלא "כל אשר יעבור תחת השבט". ואפשר, שמנין בשבט שייך גם כשהם עומדים או רבוצים, אבל "יעבור תחת השבט" משמע שמעבירם מתחתיו. ולפי זה "פתח" לאו דוקא, אלא לכתחילה מעבירם תחת השבט.
היה לו מאה בהמות, ונטל מהם עשרה - או שהיו לו עשרה, ונטל מהם אחד, אין זה מעשר.  8  רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אפילו הכי הרי זה מעשר.

 8.  נתבאר על פי רש"י מכתב יד, וכן פירש הרע"ב, וכן נראה שמפרש הרמב"ם בהלכות בכורות ז א. אבל בפירוש המיוחס לרש"י מפסק באופן אחר: "ונטל מהם עשרה עשרה - ונטל מהם אחד", וכמו שפירש: שלא מנאן אחד שנים שלש, אלא עשרה בבת אחת נטל בכל פעם ופעם, ומכל עשרה נטל אחד למעשר, אין זה מעשר משום דצריך למנותן, כדי שיהא עשירי למניינא קדוש. א. נתבאר על פי רש"י מכתב יד, וכן פירש הרע"ב. אבל בפירוש המיוחס לרש"י פירש, שהמשנה עוסקת במנויים ואף כשעדיין לא נתעשרו, כי אותם המנויים כבר נפטרו ממעשר משום "מנין הראוי", וכפי שיבואר ענין זה בגמרא. וכן פירש רש"י בבבא מציעא ו ב. (ואפשר, שלא פירש רש"י כן במשנה, משום דבגמרא לקמן נט ב מבואר, שאי אפשר להוכיח מן המשנה את דינו של רבא, כי יש לפרש את המשנה כפי שפירשה רש"י שקפץ אחד מן המעושרין ולא המנויין. ורש"י הולך כאן כדרכו, המפרש את המשנה לפי ההוה אמינא שבגמרא. אבל הרע"ב שפירש כן, צ"ע, וכבר תמה עליו הרש"ש כאן). ב. הקשו התוספות בבבא מציעא ו ב ד"ה קפץ: ליבטיל (אותו שנמנה כבר ונפטר), ברובא (של המחוייבים במעשר), וליחייבו כולהו במעשר. דהא דדבר שבמנין לא בטיל, היינו מדרבנן, (ואם כן, היה לנו להחמיר שיתבטלו, ויתחייבו במעשר). וקבוע נמי לא יתכן אלא בדבר שהאיסור וההיתר ניכרין וידועין, ולא ידע מאיזה מהן לקח, כגון תשע חנויות (מוכרות בשר טריפה, ואחת מוכרת בשר כשר). ובריה (שאינה בטילה ברוב) נמי לא הוי, כדפרישית בחולין (צו א, ד"ה מאי טעמא דרבנן)! ? ואין לומר, שלא נשאר בעדר רק אחד דליכא רובא, דלשון "לתוכן" לא משמע הכי. והנה ידוע מה שדנו האחרונים, אם ביטול ברוב יכול להחיל דינים או רק לבטלם. ובפשוטו מוכח מדברי תוספות אלו, שביטול ברוב יכול להחיל דינים, שהרי אותו שקפץ פטור הוא מן המעשר, ועל ידי ביטול ברוב חל עליו חיוב מעשר. אחרונים. ועוד העירו האחרונים, שמתבאר לכאורה מדברי התוספות, שמעשר בהמה אינו רק מצוה דרמיא אקרקפתא דגברא, אלא הוא מצוה בחפצא, ואף שאינו טובל. שאם לא כן, לכאורה לא היה שייך לומר שיתבטל המנוי ברוב ויתחייב במעשר בהמה, כיון שהגברא הוא המתחייב ולא הדבר הבטל. ומיהו כבר נרשם בהקדמה לפרק זה, שמדברי התוספות בבבא בתרא פא א גבי בכורים יש להוכיח, שמעשר בהמה כיון שאינו טובל, אינו דין בחפצא, אלא מצוה דרמיא אקרקפתא דגברא.
קפץ אחד מן המנויין לתוכן (לתוך אותם בהמות שאינם מנויים), כלומר קפץ אחד מאלו שכבר נתעשרו,  9  לתוך אותם שלא נתעשרו ואין ידוע איזה הוא, הרי כולן פטורין, ומשום שכשיוציא את אלו שבדיר לעשר, הרי יש להסתפק שמא העשירי שיצא הוא זה שכבר נפטר,  10  וכיון שספק הוא, אמרינן: עשירי ודאי ולא עשירי ספק, ולכן פטורים כולם.

 9.  א. נתבאר על פי רש"י מכתב יד, וכן פירש הרע"ב; אבל בפירוש המיוחס לרש"י פירש, שהמשנה עוסקת במנויים ואף כשעדיין לא נתעשרו, כי אותם המנויים כבר נפטרו ממעשר משום "מנין הראוי", וכפי שיבואר ענין זה בגמרא ; וכן פירש רש"י בבבא מציעא ו ב; (ואפשר, שלא פירש רש"י כן במשנה, משום דבגמרא לקמן נט ב מבואר, שאי אפשר להוכיח מן המשנה את דינו של רבא, כי יש לפרש את המשנה כפי שפירשה רש"י שקפץ אחד מן המעושרין ולא המנויין; ורש"י הולך כאן כדרכו, המפרש את המשנה לפי ההוה אמינא שבגמרא; אבל הרע"ב שפירש כן, צ"ע, וכבר תמה עליו הרש"ש כאן). ב. הקשו התוספות בבבא מציעא ו ב ד"ה קפץ: ליבטיל (אותו שנמנה כבר ונפטר), ברובא (של המחוייבים במעשר), וליחייבו כולהו במעשר; דהא דדבר שבמנין לא בטיל, היינו מדרבנן, (ואם כן היה לנו להחמיר שיתבטלו, ויתחייבו במעשר) ; וקבוע נמי אין שייך אלא בדבר שהאיסור וההיתר ניכרין וידועין, ולא ידע מאיזה מהן לקח, כגון תשע חנויות (מוכרות בשר טריפה, ואחת מוכרת בשר כשר) ; ובריה (שאינה בטילה ברוב) נמי לא הוי, כדפרישית בחולין (צו א, ד"ה מאי טעמא דרבנן)! ? ואין לומר, שלא נשאר בעדר רק אחד דליכא רובא, דלשון "לתוכן" לא משמע הכי. והנה ידוע מה שדנו האחרונים, אם ביטול ברוב יכול להחיל דינים או רק לבטלם; ובפשוטו מוכח מדברי תוספות אלו, שביטול ברוב יכול להחיל דינים, שהרי אותו שקפץ פטור הוא מן המעשר, ועל ידי ביטול ברוב חל עליו חיוב מעשר; אחרונים. ועוד העירו האחרונים, שמתבאר לכאורה מדברי התוספות, שמעשר בהמה אינו רק מצוה דרמיא אקרקפתא דגברא, אלא הוא מצוה בחפצא, ואף שאינו טובל; שאם לא כן, לכאורה לא היה שייך לומר שיתבטל המנוי ברוב ויתחייב במעשר בהמה, כיון שהגברא הוא המתחייב ולא הדבר הבטל; ומיהו כבר נרשם בהקדמה לפרק זה, שמדברי התוספות בבבא בתרא פא א גבי בכורים יש להוכיח, שמעשר בהמה כיון שאינו טובל, אינו דין בחפצא, אלא מצוה דרמיא אקרקפתא דגברא.   10.  מה שנתבאר בפנים שהספק הוא שמא יצא הפטור בעשירי, הוא על פי רש"י מכתב יד. ומה שנתבאר בפנים שהספיקות פטורים משום עשירי ודאי ולא עשירי ספק, הוא על פי הגמרא בבבא מציעא ז א שמפרשת כן את המשנה, ראה שם. אבל רש"י בבבא מציעא ז א ד"ה עשירי ודאי כתב: וכל עשירי שבכאן ספק הן, שאפילו יצא הפטור בחמישי שוב אין העשירי קרוי עשירי אלא תשיעי, שאין הפטור מן המנין. וראה כעין זה בהערה 2. והרע"ב כתב: דשמא זה יצא עשירי והוא אינו ראוי לכך, שכבר נפטר. אי נמי, כל אחד מהם ספק אם הוא מנוי כבר, ונפטר, וכל ספיקא לאו בר עשורי הוא.
ואם קפץ אחד מן המעושרין - כלומר, מאותם שנקבעו כמעשר - לתוכן, הרי כולם פטורים, אך היות ויש לנו ספק מי הוא מתוכם שקדוש בקדושת קרבן מעשר בהמה, הרי כולם ירעו עד שיסתאבו (יפול בהם מום), ויאכלו במומן לבעלים.
גמרא:
תנו רבנן:
(באיזה צד) (כיצד) מעשר: כונסן לדיר, ועושה להם פתח קטן כדי שלא יהו שנים יכולין לצאת כאחד, ומעמיד אמותיהן מבחוץ והם מבפנים, וגועות אימותיהם להן, והן יוצאות לקראת אמן.
ומקשינן: למה מעמיד אמותיהן מבחוץ כדי שיצאו בניהם, ולפקינהו אינהו (יוציא אותם בידיו)!?
ומשנינן: "כל אשר יעבור" כתיב, ומשמע: ולא שיעבירוהו.  11 

 11.  ראה רש"י לעיל נג ב ד"ה לא יבקר, שכתב, לא יבקר: משמע שהוא לא יוציאנו, אלא הוא יוצא מעצמו, ודבריו צ"ע מסוגייתנו, וראה בהערה שם.
ואכתי מקשינן: ולשדי להו ירקא (ישליך להם ירק מעבר הפתח) וליפקו ולייתו (ויצאו ויבואו)!?
אמר תירץ רב הונא: לכך תיקנו חכמים שיעשה כן על ידי אמם, גזירה משום לקוח ומשום יתום, כדי שלא יוציא לקוח שאין אמו עמו, או יתום שאין לו אם, שאלו פטורים ממעשר בהמה, כדלעיל נה ב, ונז א, ואם יוציא אותם עם אחרים המחוייבים במעשר, נמצא פוטר את המחויבים במעשר שלא כדין, וגם מביא חולין בעזרה.  12 

 12.  כתב בפירוש המיוחס לרש"י: אף על גב דאיכא יתום דמחייב, כגון שנולד ואחר כך מתה אמו, (וכן יש לקוח שהוא חייב במעשר בהמה וכגון שלקחו קודם יום השמיני ללידתו, וכדלעיל נו א), וההוא לא נפיק אלא על ידי ירקא, מכל מקום בהא דמעמיד אמותיהן של אלו מבחוץ, ליהוי ליה היכירא, ויהיה נזכר דיתום ולקוח לאו בני עשורי נינהו.
תנו רבנן:
כתיב: "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה'". ודרשינן:
"כל אשר יעבור"  13  פרט לטריפה שאינה עוברת, כי אחת משמונה עשרה טריפות, היא זו שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה, וזו אינה עוברת, וממנה למדנו לכל הטריפות.

 13.  הגירסא שלפנינו היא "כל אשר יעבור תחת", ובשיטה מקובצת והב"ח מחקו תיבת "תחת", שהרי אין ענינה לכאן, דמ"יעבור" דרשינן. אך הרש"ש כתב לפרש, על פי מה שכתוב בדרכי משה סימן לה בראשו בשם התשבץ שמצא כתוב בשם הרר"י חסיד, שיש להעביר היד על גבי בהמה, אם תשפיל לארץ תחת ידו, ודאי כשרה. וזהו כוונת הברייתא: "כל אשר יעבור תחת", פרט לטריפה שאינה עוברת תחת. אלא שדבריו אינם כרש"י לעיל נז א ד"ה פרט לכל שמות הללו. ובדבריו כתב ליישב, מה דהוקשה לתוספות בחולין, דאם כן, אפילו נחתכו רגליה למטה מן הארכובה לא יתחייב במעשר. ולדבריו לא קשה.
"תחת השבט" ללמדנו שמצוה למנותן בשבט.
ואם לא מנאן בשבט, או שמנאן רבוצים או עומדים ולא הוציאם דרך פתח, מנין?
תלמוד לומר: "העשירי יהיה קודש" מכל מקום.
ואין לי אלא שקרא שמו עשירי, אבל אם לא קרא שמו עשירי מנין?
תלמוד לומר: "יהיה קודש" מכל מקום.  14 

 14.  ראה לקמן נט א "עשירי מאליו קדוש", ובמה שיתבאר שם בהערה בשם האור שמח.
יכול שאם היו לו מאה, ונטל מהם עשרה למעשר, או שהיו לו עשרה ונטל מהם אחד למעשר, יכול יהיו מעושרין?
תלמוד לומר: "עשירי" ואין זה עשירי, שאין משמע עשירי אלא אם מנה א, ב, ג, עד העשירי.
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: הרי זה מעשר, ואף שלא מנאן.
שואלת הגמרא: מאי טעמיה דרבי יוסי ברבי יהודה?
ומפרשינן: סבר לה כאבא אלעזר בן גומל! דתניא: אבא אלעזר בן גומל אומר:
כתיב גבי תרומת מעשר (במדבר יח): "והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר. ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב". כלומר, כתרומה גדולה של גורן ויקב -
הרי שבשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה גדולה ("כדגן מן הגורן ... ) ", ואחת תרומת מעשר ("תרומתכם"). ולמדנו:
כשם שהתרומה גדולה ניטלת באומד, שאומד מדעתו כמה סאין יש, ונותן תרומה לפי אומדו,  15  ובמחשבה שאינו מפריש תרומה מיד, אלא נותן עינו ליטול תרומה בצד זה, ואוכל בצד אחר  16  - וכל זה נלמד מ"ונחשב",  17 

 15.  כתבו התוספות: מן התורה לא יתכן בה אומד, דחיטה אחת פוטרת את הכרי, ולא נתנה בה תורה שיעור ד"ראשית דגנך" כתיב, אלא משום דבתרומת מעשר שייך אומד, ששיעורה כתוב "מעשר מן המעשר", ובתרומה גדולה נמי תקנו חכמים שיעור, שייך בה אומד. אך ראה בהערות לקמן, שלפי שיטת רש"י בסוגייתנו תיקשי: מה שייך אומד בתרומה.   16.  נתבאר על פי לשון רש"י מכתב יד, וכן הוא ברש"י מנחות נה א ד"ה במחשבה. וכתבו התוספות בד"ה במחשבה: משמע שרצונו לומר, משום דכתיב "ונחשב" שרי לאכול בלא הפרשה, ושרי נמי בשתיקה, על ידי שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר, דכל זה נפקא מ"ונחשב". והביאו התוספות בשם רש"י פירוש אחר: שמחשב ואומר "שני לוגין שאני עתיד להפריש", אף על פי שעתה אינו מפריש כלום, (והוא לפנינו בפירוש המיוחס לו). ופירשו את כוונתו: ורצונו לומר, דדיבור צריך (ולא מהני מחשבה ממש), ו (רק) הא דשריא בלא הפרשה, קרי מחשבה. והתוספות חלקו על זה, וסוברים, דאפילו במחשבה ממש מועיל, ואין צריך דיבור.   17.  נתבאר על פי רש"י, והפירוש המיוחס לו. וכוונתם, שהן דין אומד והן דין מחשבה, הן בתרומה גדולה והן בתרומת מעשר הכל נלמד מ"ונחשב". וכן הוא מפורש יותר ברש"י מנחות נד ב ד"ה בשתי תרומות הכתוב מדבר: ומהאי קרא נפקא לן אתרוייהו, דניטלות במחשבה ובאומד, ד"ונחשב" אתרוייהו קאי. ולפי פירוש זה צריך ביאור: א. מה שייך ללמוד מן הכתוב שתרומה גדולה ניטלת באומד, והרי מן התורה אין לה שיעור. ב. למה אמר "כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה, כך תרומת מעשר", והרי אדרבה עיקר "ונחשב" בתרומת מעשר נאמר! ? ואולם רש"י בגיטין לא א - הובא בתוספות כאן ד"ה אף - פירש, באומד: אחד מחמשים שאמרו חכמים, מפריש באומד, ד (הרי) אם טעה, אין כאן איסור, דמדאורייתא חטה אחת פוטרת הכרי, דלא נתנה בה תורה שיעור, אלא "ראשית דגנך". אף תרומת מעשר: אף על פי ששיעורה קצוב מן התורה "מעשר מן המעשר", (מכל מקום) ניטלת באומד. ובמחשבה: נותן עיניו בצד זה לשם תרומה, ואוכל בצד זה ואף על פי שלא הפריש, ותרוייהו נפקי מ"ונחשב", והאי דיליף תרומת מעשר מתרומה גדולה, לענין אומד (בלבד) הוא דיליף, (כי לענין מחשבה, הרי בתרומת מעשר עצמה נאמר).

דרשני המקוצר[עריכה]