היזק ראייה: הבדלים בין גרסאות בדף

היזק ראייה הוא נזק הנגרם לאדם כתוצאה מכך שאחרים רואים את מעשיו ברשותו הפרטית. על מנת למנוע מצב של היזק ראייה, תיקנו חכמים ששותפים החולקים חצר יבנו ביניהם מחיצה ובכך ישמרו כל אחד על פרטיות השני.

האמוראים נחלקו האם היזק ראייה מוגדר כהיזק או לא. להלכה נפסק כי "היזק ראייה שמיה היזק" ולכן כל אחד מהשותפים יכול לחייב את חבירו לבנות מחיצה שתשמור על פרטיותו. האחרונים נחלקו בהבנת גדר ההיזק- האם הוא דומה להיזק בושת בכך שמבייש את האחר בראייתו, או שמדובר בהיזק ממוני שנובע מכך שכאשר האדם מתבייש לעשות שימושים צנועים בחצירו יש בכך פגיעה בממונו, והביאו הוכחות רבות לכל אחד מהצדדים.

הגמרא לומדת דין זה מברכת בלעם לישראל ודורשת אותה על ההתנהלות הצנועה של העם: "וישא בלעם את עיניו, וירא את ישראל שוכן לשבטיו". מה ראה? ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה. אמר ראויין הללו שתשרה עליהם שכינה.

מקור

במשנה בתחילת מסכת בבא בתרא מובא כי שותפים שיש להם חצר בשותפות ורצו לבנות מחיצה ביניהם צריכים לבנות את המחיצה באמצע החצר. בגמרא בבא בתרא ב א מבואר כי החיוב לבנות מחיצה בחצר קשור לאיסור להזיק לאחר בראייה. בגמרא מובאת מחלוקת האם היזק ראייה מוגדר כהיזק או שלא מוגדר כהיזק.

בגמרא לומדים על החשיבות של הזהירות מהיזק ראייה מברכת בלעם לעם ישראל ""וישא בלעם את עיניו, וירא את ישראל שוכן לשבטיו". מה ראה? ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה. אמר ראויין הללו שתשרה עליהם שכינה".

המחלוקת בגמרא

האמוראים נחלקו האם היזק ראייה מוגדר כהיזק ("שמיה היזק") או שלא ("לאו שמיה היזק"). במהלך הסוגיא הובא כי ישנם מקרים מסוימים בהן לכל השיטות היזק הראייה מוגדר כהיזק ויש צורך לבנות מחיצה על מנת למונעו. בגינה לדעת כולם יש היזק מכיוון שיש חשש של עין הרע וכן בהסתכלות לתוך הבית עצמו שיש בו יותר צורך בפרטיות. מקום שבו כבר היה כותל ונפל וכן מקום שיש בו היזק ראייה מתוך רשות הרבים לפי שהוא היזק ניכר יותר. כמו כן, בגג הצופה לחצר לדעת כולם יש בכך היזק מכיוון שבעל החצר לא יכול לדעת מתי בעל הגג עשוי להסתכל עליו. להלכה, נפסק בשולחן ערוך כי היזק ראייה מוגדר כהיזק.

בהסבר המחלוקת, הקהילות יעקב‏^[1] כתב כי לפי כולם יש בהיזק ראייה היזק של בושת, אלא שחולקים במקרים בהם האדם יכול להימנע מעשיית תשמישים צנועים בחצירו ואז לא ייפגע. לשיטה הסוברת כי היזק ראייה מוגדר כהיזק גם העובדה שהאדם לא מסוגל להשתמש בחצירו באופן מלא מוגדר כהיזק ואילו לשיטה השנייה רק במקרים בהם הוא לא יכול להימנע מעשיית תשמישים צנועים אלו יש בכך היזק‏^[2].

גדר ההיזק

האחרונים‏^[3] חקרו מהו הגדר של היזק ראייה- האם מהות ההיזק דומה להיזק בושת שהאדם מזיק לחבירו בכך שמבייש אותו בראייתו, או שמדובר בהיזק ממוני שנובע מכך שכאשר האדם מתבייש לעשות שימושים צנועים בחצירו יש בכך פגיעה בממונו. האחרונים הביאו לכך הוכחות רבות מראשונים וכן מפשטי הגמרות.

הפסד ממוני

מדברי הרא"ש‏^[4] נראה כי האיסור בהיזק ראייה נובע מההפסד הממוני הכרוך בכך, וכדבריו "והגינה נפסדת, כי אינו יכול להשתמש בו תשמיש צנוע". לשיטתו, כאשר החצר של האדם חשופה והוא יודע שאחרים יכולים לראותו, הוא נמנע משימושים צנועים שהיה יכול לעשות לפני כן בחצירו ויש בכך פגיעה בשימושי החצר שלו.

כחלק משיטתו, הרא"ש ‏^[5] סובר כי אדם יכול למחול לחבירו על היזק הראייה ולפטור אותו מחיוב בניית המחיצה ביניהם. בניגוד להיזק גופני שבו המחילה איננה מועילה, כגון המוחל לחבירו שיכהו‏^[6], כאן סובר הרא"ש כי המחילה מועילה לפי שאין מדובר כאן בנזקי הגוף אלא רק בנזקי ממון. אבן האזל כתב להוכיח כשיטת הרא"ש שאכן מדובר בתקנת חכמים הקשורה לדין ממוני מדברי הגמרא כי חייב אדם להרחיק את כותלו מחלון חבירו כדי שלא יעלה על הכותל ויציץ לחבירו. הוא מסביר כי לא מצינו שתיקנו חכמים על האדם להימנע ממצב בו תהיה לו אפשרות להזיק לחבירו, ומההחמרה הגדולה שקיימת בדין זה שמחייבים את האדם להרחיק כותל אף שייתכן שלעולם לא יעלה עליו מוכח כי מדובר בתקנת חכמים הקשורה לממון. כמו כן, יש מהאחרונים‏^[7] שהוכיחו כי מדובר בתקנת חכמים הקשורה להפסד ממוני ולא להרחקת נזיקין מכך שדין היזק ראייה מופיע בפרק הראשון של המסכת בעוד שאר דיני הרחקת נזיקין מופיעים בפרק השני.

הרחקת נזיקין

הרמב"ן‏^[8] מפרש כי היזק ראייה מוגדר כחלק מנזקי הגוף ולא נזקי ממון ולכן גם במקום בו החצר המשותפת קיימת זמן רב ללא מחיצה אין בדבר חזקה וניתן לחייב את בניית המחיצה. הרמב"ן משווה בין נזקי הגוף של עשן או ריח רע מבית הכיסא שאדם יכול תמיד לדרוש שירחיקו אותם מביתו להיזק ראייה שגם הוא היזק הגוף שהאדם מתבייש בכך שרואים אותו. כחלק מגישה זו, הרמב"ן גם סובר אדם לא יכול למחול לחבירו על היזק ראייה כשם שאין אדם יכול למחול לחבירו שיכהו, מכיוון שאין בדבר רק איסור ממוני אלא גם איסור בין אדם למקום בפגישה באחר.

בניית המחיצה

במשנה מובא כי כאשר בונים מחיצה בין שני חצירות יש לעשות אותה כמנהג המדינה "מקום שנהגו לבנות גויל, גזית, כפיסין, לבנים, בונים- הכל כמנהג המדינה". אמנם, יחד עם זאת, בהמשך המשנה מביאה גם מידות מדויקות לכמה טפחים צריך לבנות כל כותל לפי סוג הבנייה, כאשר בגוויל וגזית צריך לבנות כותל רחב יותר ובלבנים וכפיסין כותל צר יותר.

הראשונים הקשו שאם בתחילת המשנה מובא שהכל הולך לפי מנהג המדינה, מדוע המשנה מפרטת בסופה את המידות המדויקות לכל כותל, הרי גם מידות אלו ניתן לקבוע לפי המנהג. התוספות‏^[9] הסבירו כי גם עובי הכותל נקבע לפי מנהג המדינה ורק אם הוא גדול יותר משיעורי המשנה אין ללכת אחריו. לשיטתם, המידות המובאות במשנה הן הגודל המקסימלי הנדרש לכתלים וממילא במידה והמנהג לבנות כותל רחב יותר אין ללכת אחר המנהג משום שזהו בזבוז ממון לריק, ומנהג שטות הוא. במידה ולפי המנהג בונים כתלים בעובי צר יותר יש ללכת לפי המנהג כל עוד מדובר בכותל שהוא חזק יותר מגודל המינימלי של כותל ("הוצא ודפנא").

מנגד, הרמב"ן והרא"ש הסבירו כי ההליכה אחר המנהג היא רק לעניין סוג החומר ממנו בונים את הכותל אך עובי הכותל נקבע מראש לפי השיעורים המופיעים במשנה.

הצורך בכותל עבה

מכיוון שדיני היזק ראייה נוגעים ליכולת של אחד השותפים להסתכל על חבירו, היה ניתן לחשוב שכל מחיצה דקה שחוסמת את הראייה תועיל במניעת ההיזק. הרא"ש‏^[10] הסביר כי דין המשנה נוגע דווקא למקרה בו אחד השותפים כופה את חבירו לבנות ביחד את הכותל. במקרה כזה, מכיוון שהאדם בונה את הכותל גם בשטח חבירו, כל אחד יכול לדרוש לבנות את הכותל באופן שיחזיק זמן רב. לשיטתו, במקרה בו אחד מהצדדים בונה את כל הכותל בשטחו, כגון גג הסמוך לחצר שכל הכותל נבנה על שטח הגג- רשאי האדם לבנות את הכותל בכל דרך שירצה. כמו כן, במידה ואחד מהשותפים מחליט לבנות את כל הכותל ברשותו ("כונס לתוך שלו"), הוא רשאי לבנות את הכותל גם בצורה רעועה.

מנגד, הרמב"ן‏^[11] הסביר כי הצורך בבניית כותל יציב נובעת מהחשש שהכותל יפול כעבור זמן קצר והאדם יהיה צריך לתבוע את בעל הכותל שוב ושוב בבית דין ובינתיים, עד שייבנה הכותל מחדש, ייפגע מהיזק הראייה. הרא"ש מביא שיטה דומה בה לפי הסברו של הרמב"ן קובעים כי גם מי שבונה את הכותל רק בשטח שלו עדיין חייב לבנותו בצורה יציבה על מנת שלא ייפול שוב ושוב‏^[12].

שיטה מחודשת מובאת בנימוקי יוסף‏^[13] בשם הרא"ה שמסביר כי גם במקרה בו אחד השותפים בונה את כל הכותל בחלקו, יכול השותף השני לחייבו לבנות את הכותל בשותפות על מנת שיוכל בהמשך להשתמש בכותל המשותף ולסמוך עליו קורות. הרא"ה מוסיף כי השותף אף אינו יכול לומר שייתן לו שטח זה במתנה משום שרשאי לומר שאינו רוצה לקבל מתנות שהרי "שונא מתנות יחיה".

האחרונים פירשו בשיטתו כי הוא סובר שהיזק ראייה מוגדר כתקנת חכמים בדיני שכנים ולכן יכול אדם לכוף את חבירו שיאפשר לו להשתמש בכותל הנבנה מתוקף התקנה בצורה שתועיל לשניהם‏^[14].

חלוקת תשלום הבנייה

במשנה מובא כי השותפים שעושים את הכותל באמצע מתחלקים ביניהם בשווה בחיוב הכותל. לפי דברים אלו פסק השולחן ערוך כי בכל מקרה כל שותף נותן חצי מתשלום הכותל ואף במקרה בו לאחד מהם יש שטח גדול מחבירו עדיין מתחלקים בשווה בהוצאות הבנייה. מנגד, הרש"ש כתב כי החלוקה היא לפי השטח שיש לכל אחד מהשותפים בחצר כמו בשאר תקנות שכנים.

יש מהאחרונים‏^[15] שתלו מחלוקת זו בשאלה האם היזק ראייה נובע מדיני נזיקין כדברי השולחן ערוך ולכן חולקים את התשלום בשווה (לפי ששניהם מזיקים באופן שווה) או שמדובר מדין מדיני שכנים ולכן יתחלקו לפי חלקם. אמנם, יש שהסבירו‏^[16] כי ניתן להסביר גם את שיטת השולחן ערוך כנובעת מתקנת חכמים. לפירוש זה, אף אם שורש התקנה נובע מדיני נזיקין ומהצורך למנוע את היזק הראייה, מכיוון שאין מדובר בהיזק ממש, חכמים תיקנו את תשלום ההיזק כתקנת שכנים בה ישלמו יחד את ההיזק משום ששניהם מזיקים אלו את אלו.

מחילה על ההיזק

כמובא לעיל, הראשונים נחלקו האם אדם יכול למחול על היזק הראייה ולפטור אותו מחיוב בניית המחיצה. הרא"ש‏^[17] סבר כי ניתן למחול על ההיזק, לפי שאין מדובר כאן בנזקי הגוף אלא רק בנזקי ממון. מנגד, הרמב"ן סבר שאינו יכול למחול על ההיזק בדומה לשאר נזקי הגוף שאין מחילה מועילה בהן ועוד שיש בכך גם איסור בין אדם למקום להזיק מלבד האיסור הממוני. כמו כן, הרמב"ן מסביר כי לא ניתן לשער מראש מה תהיה מידת ההיזק ולכן האדם לא יכול באמת למחול על כך.

האחרונים הקשו כיצד לשיטת הרא"ש ניתן למחול על היזק הראייה, הרי מדובר בהיזק שמתרחש בכל רגע מחדש וגם החיוב הממוני מתחדש בכל פעם, וממילא כיצד מחילה שמועילה רק על העבר מצליחה למחוק את החיובים העתידיים?

החזון איש‏^[18] מסביר שלשיטת הרא"ש כל דיני ההרחקות נובעים מזכות שיש לו בחצר שבעזרתה הוא יכול להכריח את חבירו להימנע מפעולות מסוימות שעלולות לפגוע בו. ממילא, במידה והאדם מוותר על זכות זו בחצירו, הוא לא מוחל על חיובים עתידיים אלא מוותר על עצם הזכות לתבוע חיובים אלו בעתיד. באופן זה, המחילה איננה נוגעת למחילה על חיוב עתידי אלא מונעת את ההיווצרות של החיוב מלכתחילה.

לקריאה נוספת

• דיני היזק ראייה בשולחן ערוך חושן משפט סימן קנז מתוך פרויקט פרשני

קישורים חיצוניים

• סוגיית היזק ראייה הרב יאיר וסרטיל
• היזק ראייה- האם מותר לעשן במקום ציבורי? הרב זלמן נחמיה גולדברג

הערות שוליים