מרור: הבדלים בין גרסאות בדף

מרור הינו ירק הנאכל כחלק ממצוות ליל הסדר. מהתורה, המצווה הינה לאכול את המרור יחד עם מצות וקורבן הפסח, אך חכמים תיקנו שגם לאחר חורבן בית המקדש ימשיכו לאכול את המרור בנפרד בליל הסדר כמצווה מדרבנן.

על אף שניתן לאכול מיני ירקות שונים למרור, הגמרא כותבת כי החזרת- החסה הינה המין המובחר למצווה. בארצות אשכנז נהגו לקיים את המצווה ב"חריין", ירק חריף, משום שלא היה מצוי להם חסה וכן משום חשש להימצאות תולעים בחסה. כיום, יש הנוהגים לאכול את המרור עם חסה וחריין יחד.

מקור

מקור מצוות אכילת מרור הוא בדברי הפסוק בחיוב אכילת קורבן הפסח יחד עם מרור ומצות " וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ". הרמב"ם הסביר כי מצוות המרור הינה חלק ממצוות אכילת קורבן הפסח, וממילא בימינו כשאין אנו אוכלים קורבן פסח- מצוות המרור הינה רק מדרבנן.

בדומה לשאר חיובי האכילות, גם את המרור יש לאכול בליל הסדר בשיעור כזית אורח חיים תעה א.

ברכה על המרור

כמו לפני כל מצוות עשה, לפני אכילת המרור יש לברך ברכת המצוות- "בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מָרוֹר". על אף שהמרור הינו ירק, אין מברכים לפניו ברכת בורא פרי האדמה והמפרשים נתנו לכך מספר טעמים.

סוג המרור

במשנה מבואר כי ניתן לצאת ידי חובה במרור בכל ירק שיש בו מרירות‏^[1] "בחזרת בתמכא ובחרחבינא ובעולשין" ובגמרא פסחים לט א מבואר כי מצווה מן המובחר הוא לקיים את המצווה בחזרת, כאשר הגמרא מסבירה כי מדובר בחסה. בגמרא מובא אף רמז לדבר בכך שדורשים את שם החסה לכך שהקב"ה חס על עם ישראל במצרים.

בדומה לכך, גם בירושלמי מבואר כי למרות שהחסה איננה מרה מטבעה ואף מתוקה- עדיין ניתן לאכול אותה למרור מפני המרירות שהיא מסמלת בדומה לשעבוד במצרים.

	מה חזרת תחילתה מתוק וסופה מר, כך עשו המצריים לאבותינו במצרים. בתחילה "במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך ואחר כך "וימררו את חייהם בעבֹדה קשה בחֹמר ובלבנים
– ירושלמי פסחים ב, ה

.

כשם שהחסה בתחילה מתוקה אך עם הזמן הולכת ונהיית מרה, כך גם שעבוד מצרים, כפי שמסביר רבינו פרץ "מתחלה היה פרעה עושה מלאכה עמהם, והיה נושא אבנים בכתיפו. והיו אומרים המצריים לישראל, ראו המלך עצמו עושה מלאכה, וכל שכן אתם שיש לכם לעשות".

להלכה, פסק בשולחן ערוך כי מצווה מן המובחר לקיים את מצוות המרור בעזרת החסה על אף שאין היא מרה וכן פסק במשנה ברורה משנה ברורה תעג מב. מנגד, החזון איש‏^[2] כתב שיש להחמיר ולחכות עד שחסה תהיה מרה בשביל שיהיה אפשר לצאת בה ידי חובה. בחלק מקהילות אשכנז נהגו לקחת למרור חריין מכיוון שמזג האוויר בהן לא מאפשר גידולי חסה. הרב צבי אשכנזי‏^[3] הסביר כי מנהג זה נובע מזיהוי החריין יחד עם ה"תמכא" המוזכר במשנה, אך קבל על מנהג זה כי מפאת חריפות החריין רבים אינם אוכלים כזית ממנו ואינם יוצאים ידי חובתם. באופן אחר, החת"ם סופר הצדיק את המנהג להחליף את החסה בחריין, בכך שחוששים להימצאות תולעים בחסה "חלילה להכשיל בלאו או בלאוין הרבה אפילו בספק משום קיום עשה דרבנן, דמרור בזמן הזה דרבנן; ובפרט שאפשר לקיים שניהם ע"י תמכא".

למעשה, פוסקים בני זמננו כתבו כי מכיוון שמצויות לנו חסה ללא תולעים, ניתן לקיים את המצווה בחסה ללא חשש ויש הנוהגים לערב בחסה מעט חריין על מנת להרגיש מעט מרירות באכילתו‏^[4].

דינים שונים

בגמרא פסחים קח א מבואר כי חובה לאכול את המרור בהסבה ופירש רש"י שזה מכיוון שהוא זכר לעבדות. הרמב"ם פסק כי אין חובה להסב בעת אכילת המרור ויש שהבינו כי הכוונה שעל אף שאין חובה להסב, אין בכך איסור. מנגד, יש שכתבו שאסור להסב במרור. להלכה, המשנה ברורה פסק כי על אף שאין צורך אין איסור להסב גם במרור.

קישורים חיצוניים

• [חסה שאינה מרה למרור https://www.yeshiva.org.il/midrash/8141 ] הרב יהודה זולדן

הערות שוליים