אתונו של בלעם: הבדלים בין גרסאות בדף

אֲתוֹנוֹ שֶׁל בִּלְעָם היא אתון שמסופר עליה בפרשת בלק. האתון שימשה את בלעם לרכיבה עליה אל בלק שבקש ממנו לקלל את עם ישראל, ובמהלך הסיפור מתואר אירוע בו ה' פותח את פי האתון, והיא מדברת עם בלעם.

סיפור המעשה בפרשת בלק

וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ; וַיֵּלֶךְ, עִם שָׂרֵי מוֹאָב. וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים, כִּי הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ; וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ, וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה; וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה', בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים - גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה', וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם, אֶל הַקִּיר; וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ. וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה', עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה', וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה - הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא. במדבר, כב,כא-ל

אתונו של בלעם בדברי חז"ל

במסכת אבות מתוארים עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, כלומר ברגע האחרון של בריאת העולם, ובהם פי האתון, הוא פיה של אתונו של בלעם.

בגמרא מתואר ויכוח בין בלעם לאתונו, על טיב הקשר ביניהם: בעידנא דחזו ליה דהוה רכיב אחמריה אמרו ליה: "מאי טעמא לא רכבתא אסוסיא?" אמר להו: "ברטיבא שדאי ליה"; מיד "ותאמר האתון הלא אנכי אתונך". אמר לה: "לטעינא בעלמא"; אמרה ליה: "אשר רכבת עלי". אמר לה: "אקראי בעלמא"; אמרה ליה: "מעודך ועד היום הזה, ולא עוד אלא שאני עושה לך רכיבות ביום ואישות בלילה", כתיב הכא "ההסכן הסכנתי" וכתיב התם "ותהי לו סוכנת". עבודה זרה ד, ב

פי האתון- חזיון או מציאות

הרמב"ם‏^[1], כדרכו במורה נבוכים חלק ב מב, הסביר שעל אף שהתורה כותבת שהאתון פתחה את פיה ודיברה, אין הכוונה כפשוטו אלא מדובר בחזיון נבואי בלבד. כדברים אלו נקט גם ר"י אבן כספי שהסביר שכל הדבר היה בחיזיון וכי בלעם התנמנם ברכבו כמנהג בני אדם. הוכחה נוספת לפרשנות זו ניתן למצוא בכך שלא נראה שבלעם או אחד מהאנשים שהלכו עמו נבהל מכך שהאתון פתחה את פיה, ונראה כי הדבר היה רק בחזיונו של בלעם.

מנגד, הרמב"ן ‏^[2] מסביר כי נס האתון היה במציאות ממש. לפירושו עצם דברי הפסוק "וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן" מוכיחים כי הקב"ה אכן פתח את פי האתון, והפך אותה לכעין "בריאה חדשה" שאף יש ביכולתה לראות את המלאך שאפילו בלעם המכשף לא יכל לראותה. אמנם, הרמב"ן מבאר כי אין האתון ראתה ממש את המלאך, אך חשה בו והרגישה בדבר שהפחיד אותה, ולכן סטתה מן הדרך. הרמב"ן מוכיח את דבריו מכך שהאתון לא פירשה כי יש מלאך שעומד בדרך אלא רק שאלה אותו בתמיהה האם אי פעם עשתה לו דבר דומה, משום שלא ידעה בעצמה מדוע סטתה מן הדרך.‏^[3]

באופן מחודש, מבאר הרס"ג‏^[4] כי האתון לא דברה מעצמה, אלא מלאך ה' דיבר בפיה. אמנם, האברבנאל דוחה את דבריו מכך שהפסוק אומר שהאתון דברה על ידי נס שהרי נאמר "ויפתח ה' את פי האתון"‏^[5].

ראה עוד

• הערך על בלעם ואתונו באתר אספקלריא