בושם האפרסמון: הבדלים בין גרסאות בדף
דניאל ונטורה (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
דניאל ונטורה (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
| שורה 10: | שורה 10: | ||
==זיהוי העץ במקרא== | ==זיהוי העץ במקרא== | ||
ה"נטף" <ref> רבי [[דוד קמחי]] מפרש : "נטף" הוא כלי בו שמים את הצרי</ref> | לאפרסמון שמות נרדפים :ה"נטף" <ref> רבי [[דוד קמחי]] מפרש : "נטף" הוא כלי בו שמים את הצרי</ref>, "צרי" , "קטף" ו"בושם" . רבן [[שמעון בן גמליאל]] כתב כי :"הצרי אינו אלא שרף [הנוטף] מעצי הקטף" ([[מסכת כריתות]], ו' א'). [[תרגום אונקלוס|אונקלוס]] מתרגם שה"נטף" הוא "בוסמין" ו[[תרגום יונתן]] כותב: "בוסמי קטף". ה"בשם" המוזכר ב[[שיר השירים]] אף הוא מיוחס לצמח בושם מפורסם <ref>עין גדי מוזכרת בשיר השירים כמקום אירועים</ref>. במדרש [[בראשית רבה]] שחובר ב[[ארץ ישראל]] ונערך ב[[המאה ה-5|מאה החמישית]] או [[המאה ה-6|השישית]] מזוהה ה[[צרי]] עם "בלסם-קטף" <ref>'''קחו מזמרת הארץ בכליכם''' רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: דברים שהן מזמרין בעולם, חלזון, חמר, קטף, ומור, איגורי, ומעט צרי, בלסם, קטף, מעט דבש.(סימני הפיסוק אינן במקור)</ref>. הצרי ניתן לזיהוי עם האפרסמון עקב היותו גם בחומר דליק ועל כך מעיד ה[[תלמוד בבלי]] [[מסכת שבת]] כ"ה - כ"ו ש"אין מדליקים בצרי" בערב שבת. [[רש"י]] בעקבות [[ספר יוסיפון]] זיהה את האפרסמון עם "פנג" ([[ספר יחזקאל]]כ"ז, י"ז) ובשם "בלשמא". | ||
ב[[ספר מלכים]] א' כתוב :"וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב, וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה; לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב, אֲשֶׁר-נָתְנָה מַלְכַּת-שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. (י','). '''כַבֹּשֶׂם הַהוּא''' מיוחס לבושם האפרסמון. | ב[[ספר מלכים]] א' כתוב :"וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב, וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה; לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב, אֲשֶׁר-נָתְנָה מַלְכַּת-שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. (י','). '''כַבֹּשֶׂם הַהוּא''' מיוחס לבושם האפרסמון. | ||
( | ==השימוש בעצים או במופק מהם== | ||
לפי המקורות הבושם הופק על ידי קליפות העץ. חוקר הצמחים תיאופרסטוס (371 לפנה"ס - 286 לפנה"ס כותב: "אומרים כי השרף נאסף על ידי חריצת הקליפה בחתיכות ברזל מאונקלות בעונה החמה (שך השנה)". בשיטה זו הכמות שניתן לאסוף היא קטנה, ריח הבושם עז מאד ולמעשה מערבבים אותו עם סממנים שונים. לכן, ההנחה היא שנעשה שימוש בענפים של העץ, שגם הם ריחניים ונמכרים במחיר גבוה. | |||
עדות לשימוש בבלסם-העץ התגלתה ב[[מצדה]]. בתוך קובץ [[פפירוס|פפירוסים]] במחנה [[הלגיון הרומי העשירי]], בשתי פיסות שונות, נכתבה המילה Xylobalsamo. בלסם-העץ היה כנראה בשימוש הצבא [[הקיסרות הרומית|הרומי]] לצרכים רפואיים או לקטורת <ref>קדמוניות 89-90 תש"ן עמ' 54-58</ref> | |||
זוהר מעלה את האפשרות שבמקדש לא הקטירו את הבושם שנטף מקליפת העץ, אלה את "עצי-הקטף" עצמם שהיו רוויות בשמים, "בלשם העץ" (Xylobalsamo) מהם מיצו את השמן או השתמשו במקלות. | |||
ההיסטוריון הרומי, [[פליניוס הזקן]] מביא את התיאור המלא והמפורט ביותר" הפקת המוהל מהענפים נעשה על ידי חיתוך (הקליפה) בעזרת זכוכית, אבן או סכין העשויה עצם...המוהל הנוטף מהחתך נקרא אופובלסטום (Opobalasamon) הוא מתוק ונוטף נטיפות זעירות. הנטף נספג בעזרת פקעיות צמר לכלים העשויים מקרני בעלי-חיים, ומועבר מהן לאיחסון בכלי חרס חדשים. הנטף דומה לשמן זית סמיך. תחילה בגוון לבן ואחר כך צבעו נוטה לאדום ומתקשה...קיים גם שוק לענפים. חמש שנים מאז כיבוש יהודה (על ידי [[פומפיוס]] 63 לפנה"ס) הכניסו '''הזמורות והמוהל''' המופק מהן 800,000 ססטרציות (לאוצר רומא). זמורות אלו נקראות "בלסם-העץ" (Xylobalsamo). מרתיחים אותם בשמנים ריחניים והם באו במקום המוהל. אפילו הקליפות נמכרו לתרופות. וכך: נטף היה המוצר היקר ביותר, אחריו - העלים, אחריו - הקליפות והאחרון " | |||
==התנהגות מגדלי האפרסמון== | ==התנהגות מגדלי האפרסמון== | ||
גרסה מ־11:43, 22 באוגוסט 2008
|
|
בושם האפרסמון מקורו מעץ האפרסמון אשר גדל באגן דרום ים המלח, מצוער בדרום, דרך עין גדי ועד יריחו בצפון. פליניוס הרומאי כותב בספרו "תולדות הטבע" [1] "אין מכל הבשמים מי שידמה לאפרסמון (balsamum). הארץ היחידה שלה הוענק צמח זה היא יהודה". נראה שחבל ארץ יהודה שאליו הם מתכוונים הוא "עמק יהודה", הכולל בתקופת המשנה את האזור 'מעין גדי ועד יריחו' (תוספתא, שביעית פ"ז ה"י; ירושלמי, שביעית פ"ט ה"ב; לח ע"ד).
השם המדעי המעודכן של ה'אפרסמון' הוא Commiphora gileadensis , הכולל בו את שם חבל הגלעד. בעבר הוא כונה Commiphora Opobalsamum.מיכאל זהרי, בוטנאי ישראלי, סבור כי הצמח גדל בר באזור עין גדי ובגלעד שגיאת ציטוט: חסר תג </ref> סוגר בשביל תג <ref>.
על איכות הפרי העיד התלמוד הבבלי אשר מספר כי האפרסמון של בית רבי הועמד בדרגה אחת עם האפרסמון של בית הקיסרות הרומית וכך כתוב : "אין מברכין בורא עצי בשמים, אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר".((מסכת ברכות מ"ג , ע"א)
קיימת השערה כי האפרסמון היה בראש סממני הקטורת שהוקרבן במשכן - הנטף ובבית המקדש- הצרי. דר' זהר עמר מאוניברסיטת בר-אילן כי "זיהוי הצרי המקראי הוא מעורפל"
זיהוי העץ במקרא
לאפרסמון שמות נרדפים :ה"נטף" [2], "צרי" , "קטף" ו"בושם" . רבן שמעון בן גמליאל כתב כי :"הצרי אינו אלא שרף [הנוטף] מעצי הקטף" (מסכת כריתות, ו' א'). אונקלוס מתרגם שה"נטף" הוא "בוסמין" ותרגום יונתן כותב: "בוסמי קטף". ה"בשם" המוזכר בשיר השירים אף הוא מיוחס לצמח בושם מפורסם [3]. במדרש בראשית רבה שחובר בארץ ישראל ונערך במאה החמישית או השישית מזוהה הצרי עם "בלסם-קטף" [4]. הצרי ניתן לזיהוי עם האפרסמון עקב היותו גם בחומר דליק ועל כך מעיד התלמוד בבלי מסכת שבת כ"ה - כ"ו ש"אין מדליקים בצרי" בערב שבת. רש"י בעקבות ספר יוסיפון זיהה את האפרסמון עם "פנג" (ספר יחזקאלכ"ז, י"ז) ובשם "בלשמא".
בספר מלכים א' כתוב :"וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב, וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה; לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב, אֲשֶׁר-נָתְנָה מַלְכַּת-שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. (י','). כַבֹּשֶׂם הַהוּא מיוחס לבושם האפרסמון.
השימוש בעצים או במופק מהם
לפי המקורות הבושם הופק על ידי קליפות העץ. חוקר הצמחים תיאופרסטוס (371 לפנה"ס - 286 לפנה"ס כותב: "אומרים כי השרף נאסף על ידי חריצת הקליפה בחתיכות ברזל מאונקלות בעונה החמה (שך השנה)". בשיטה זו הכמות שניתן לאסוף היא קטנה, ריח הבושם עז מאד ולמעשה מערבבים אותו עם סממנים שונים. לכן, ההנחה היא שנעשה שימוש בענפים של העץ, שגם הם ריחניים ונמכרים במחיר גבוה.
עדות לשימוש בבלסם-העץ התגלתה במצדה. בתוך קובץ פפירוסים במחנה הלגיון הרומי העשירי, בשתי פיסות שונות, נכתבה המילה Xylobalsamo. בלסם-העץ היה כנראה בשימוש הצבא הרומי לצרכים רפואיים או לקטורת [5]
זוהר מעלה את האפשרות שבמקדש לא הקטירו את הבושם שנטף מקליפת העץ, אלה את "עצי-הקטף" עצמם שהיו רוויות בשמים, "בלשם העץ" (Xylobalsamo) מהם מיצו את השמן או השתמשו במקלות.
ההיסטוריון הרומי, פליניוס הזקן מביא את התיאור המלא והמפורט ביותר" הפקת המוהל מהענפים נעשה על ידי חיתוך (הקליפה) בעזרת זכוכית, אבן או סכין העשויה עצם...המוהל הנוטף מהחתך נקרא אופובלסטום (Opobalasamon) הוא מתוק ונוטף נטיפות זעירות. הנטף נספג בעזרת פקעיות צמר לכלים העשויים מקרני בעלי-חיים, ומועבר מהן לאיחסון בכלי חרס חדשים. הנטף דומה לשמן זית סמיך. תחילה בגוון לבן ואחר כך צבעו נוטה לאדום ומתקשה...קיים גם שוק לענפים. חמש שנים מאז כיבוש יהודה (על ידי פומפיוס 63 לפנה"ס) הכניסו הזמורות והמוהל המופק מהן 800,000 ססטרציות (לאוצר רומא). זמורות אלו נקראות "בלסם-העץ" (Xylobalsamo). מרתיחים אותם בשמנים ריחניים והם באו במקום המוהל. אפילו הקליפות נמכרו לתרופות. וכך: נטף היה המוצר היקר ביותר, אחריו - העלים, אחריו - הקליפות והאחרון "
התנהגות מגדלי האפרסמון
בחפירות הארכאולוגיות בבית הכנסת העתיק בעין גדי התגלתה כתובת העשוי לשפוך אור על טיבם של מגדלי עץ האפרסמון. הכתובת מוצגת היום במוזיאון רוקפלר. בסיומה מופיעה כתובת ארוכה, המתייחסת לכללי התנהגות בקהילת עין גדי. לפיה, כל מי שיגרום למחלוקת בין אדם לחברו, יספר לשון הרע על חברו לגויים, יגנוב או יגלה את סודה של הקריה - סוד הכנת אפרסמון , עליו התבססה כלכלת המקום, והיה מוצר יצוא חשוב תחול עליו הקללה הבאה ""זה שעיניו משוטטות בכל הארץ ורואה את הנסתרות, הוא יתן פניו באיש ההוא ובזרעו ויעקור אותו מתחת השמים. ויאמרו כל העם אמן ואמן סלה" מקור=צבי אילן
שאול ליברמן במאמר בתרביץ, כתב עת מדעי במדעי היהדות, מנסה לבחון את טיבה של חלק זה בכתובת והקשר האפשרי בין חלקיה ומדוע דווקא היה צריך לכתוב אותה בבית הכנסת. לכתובת זו אין דמיון לתוכנם של כתובות אחרות בבתי כנסת. עד כדי כך שכותביה היה מוכן לכלול בה קללה נמרצת, בארמית:
"יתן אפוה בגברה ההוא ובזרעוה" - כלומר, שיתן פניו באיש ההוא ובמשפחתו. בנוסף לכך, הקללה תחול על כל מי שמטיל מחלוקת בין אדם לחברו, ועל מי שאומר לשון הרע על חברו לגויים, על מי שגונב חפצו של חברו ועל מי שמגלה את סוד הפרי לגויים.
ה"סוד הכפר" הוא כנראה גידול עץ האפרסמון, טיפולו והתקנת שמנו. לפי הספרות העתיקה, היה דרוש לשם כך מומחיות ואומנות שנמסרה במשפחות אומנים , מדור לדור. בתלמוד ירושלמי, מסכת עבודה זרה כתוב "א"ר יוסא הדא אמרה שאסור ללמדו אומנות כהדא תרתין אומנוון הוון בגירו זגגייא וקובטרייא זגגייא לא אלפין וקמון קובטרייא אלפון ואיתעקרון (כאותן שתי משפחות אומנים שהיו בגירו, זגגים וצעיפנים. הזגגים לא לימדו אומנותם לנכרים והתקיימו, הצעיפנים לימדו ונעקרו" (פרק ב', הלכה א' גמרא)
אין פלא שהאומנים היו מקללים את חבריהם כדי שלא יגלו את סוד הכפר לגויים. אך היות וכרמי האפרסמון והתעשייה היו נכסי הקיסר והיהודים היו אריסים, יש להניח כי נציגי השלטון סיפקו להם כלים שונים כדי לשפר את הטיפול ולהגביר את התפוקה. וכאן באה ההזהרה מפני גניבת החפצים, שהרי החפצים של המלכות, ולעיתים עולה על הדעת להשתמש בחפצים של אחרים , שהרי כולם שייכים לקיסר.
אשר ללשון הרע, בתלמוד ירושלמי מסכת פאה נאמר כי מותר לומר לשון הרע על בעלי מחלוקת (פרק א' הלכה ה'). בהנחה שמגדלי האפרסמונים היו מתכנסים ובינהם היו גם נציגי הקיסר. שם דנו במכסות שעל כל אחד לספק. לא מן הנמנע שהיו מעלים - אפילו בסמוי - טענות אחד כנגד השני , כמו שאלמוני משתמט ממילוי חובתו באספקת המכסה המשותפת. מן הסתם רבו תושבי המקום ובהזדמנות של מפגש ציבורי יכלו לומר לשון הרע, בפני נציגי השלטון, אולי זה היה אפילומביא להם תועלת.
" סוף דבר, מסתבר מאוד, שלפנינו תקנון של איגוד הכורמים בעין-גדי שנכתב על פסיפס של בית הכנסת למען יראו וייראו. וזכורים לטוב שלושת האחים בני חלפי, שהיו כנראה מראשי האיגוד, שנתנו את התקנות בבית הכנסת שלהם " תרביץ
בנימין מזר כותב באותו נושא: סודות הייצור היו נשמרים בקרב הגילדות של מגדלי בשמים ורקחים שהיו בדרך כלל מאוגדים על בסיס משפחתח והיוו מעמד כלכלי סגור.
חורבן מטעי האפרסמון
בעת הלחימה בעין גדי ניסו היהודים, לדברי ההיסטוריון הרומי, פליניוס הזקן , לעקור את מטעי האפרסמון לבל ייפלו בידי הרומאים, אך אלה שמרו והגנו על כל שיח.
הערות שוליים
- ↑ CHAP. 54. (25.)--BALSAMUM; OPOBALSAMUM; AND XYLOBAL- SAMUM
- ↑ רבי דוד קמחי מפרש : "נטף" הוא כלי בו שמים את הצרי
- ↑ עין גדי מוזכרת בשיר השירים כמקום אירועים
- ↑ קחו מזמרת הארץ בכליכם רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: דברים שהן מזמרין בעולם, חלזון, חמר, קטף, ומור, איגורי, ומעט צרי, בלסם, קטף, מעט דבש.(סימני הפיסוק אינן במקור)
- ↑ קדמוניות 89-90 תש"ן עמ' 54-58
לקריאה נוספת
- זהר עמר, "עץ האפרסמון שבקטורת", תחומין י"ז, תשנ"ז, והספרות המובאת שם.
- זהר עמר, אפרסמון והלכותיו, תחומין כ"ח, תשס"ח
- שאול ליברמן, "הערה מוקדמת לכתובת בעין גדי", (בספר מדבר יהודה וים המלח, בעריכת צבי אילן, הוצאת החברה להגנת הטבע, 1973. פורסמה בתרביץ שנה מ' חוברת א'
- בנימין מזר, נוה עין גדי ותולדותיו, (בספר מדבר יהודה וים המלח, בעריכת צבי אילן, הוצאת החברה להגנת הטבע, 1973.
- צבי אילן, בתי כנסת קדומים בארץ ישראל – משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1991
- זאב ארליך, יריחו היהודית לדורותיה, ירושלים, תשנ"ד
- זהר עמר, ספר הקטורת, הוצאת רנרט ללימודי ירושלים, אוניברסיטת בר אילן והוצאת ארץ, אוניברסיטת תל אביב, 2002 - מידע אודות הקטורת המקראית
קישורים חיצוניים
- זהר עמר, אזור גידולו של האפרסמון לאור מפת מידבא - שיח שדה- כתב עת למקום, סביבה ויהדות - כולל רשימת מקורות עניפה