בית הכנסת החורבה: הבדלים בין גרסאות בדף

המבנה הישן - המקור:הויקיפדיה בעברית

בית הכנסת החורבה, מאי 2008 - המקור: ויקישיתוף, צילמה:תמר הירדני

בית הכנסת החורבה או בשמו המלא "חורבת רבי יהודה החסיד" היה בית הכנסת האשכנזי המרכזי בירושלים מאז הקמתו בשנת ועד לנפילת הרובע היהודי של ירושלים במלחמת העצמאות. הוא הוקם בשנת 1700, נהרס בשנת 1720, נבנה שוב בשנת 1864 ונהרס בשנת 1948. בשנת 2008 מסתיימת בניתו מחדש.

בית הכנסת הוקם על ידי ר' יהודה החסיד עלה לירושלים עם 300 עולים. הוא רכש חצר הסמוכה לבית הכנסת הרמב"ן העתיק והחל לבנות בית כנסת לעדה האשכנזית בעיר. ^[1] בשנת 1720 הוא נהרס על ידי מוסלמים, על רקע של חובות כספיים. בשנת 1857 הונח היסוד לבית-כנסת חדש, אשר נחנך לאחר שבע שנים, בנוכחות משה מונטיפיורי ואלפונס רוטשילד. לאחר שהמבנה עמד על תילו נבנתה הכיפה המפורסמת שלו . באולם התפילה עמד ארון קודש

בחצר החורבה היו מוסדות הקהילה האשכנזית: בית הדין וישיבת "עץ חיים" המפורסמת.

קרל נטר

בשנת 1867, בקר קרל נטר בארץ ישראל. הוא בדק את מצבם של יהודי היישוב הישן והגיע למסקנה שלא ניתן להביא לידי שיפור במצבם הכלכלי אלה על ידי הכשרת לעבודה חקלאית. בהיותו בירושלים, הייתה לו הזדמנות לנאום בפני ציבור מתפללי בית הכנסת החורבה, שהיה אחד מבתי הכנסת החשובים בירושלים. הוא פנה לציבור ועורר אותם להתחיל ב"חיים חדשים". משה סמילנסקי מספר כי "כל הקהל געה בבכי לשמע דבריו. כאשר יצא מבית הכנסת לחצו את ידו ויבכו על צווארו. יום גדול היה היום ההוא ליהודי ירושלים^[2]. ואכן, הוא הצליח לשכנע את חברת "כל ישראל חברים" בפאריז להקים את בית הספר חקלאי בשנת 1870 מקווה ישראל

ביקור הרברט סמואל

בשנת 1920, בשבת נחמו , התפלל בבית הכנסת הנציב העליון הרברט סמואל. הייתה זו השבת הראשונה בה שהה בארץ ישראל, הרברט סמואל התכבד בקריאת ההפטרה המתחילה בפסוקים מספר ישעיהו: " נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם. דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם, וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי נִרְצָה עֲו‍ֹנָהּ: כִּי לָקְחָה מִיַּד ה', כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֶיהָ.(מ',א'-ב'). הפטרה הבאה לנחם את העם אחרי ימי בין המצרים - שלושת השבועות המסתיימות בתשעה באב - המועד בה חרב בית המקדש. "לימים יאמר סמואל כי זה היה הטקס המרגש ביות בחייו".

וכך מספר נתנאל ליפשיץ במקור ראשון. במטרה לשהות בתחום שבת, הרברט סמואל ירד ממעונו בבית הממשלה אשר היה באכסניית אוגוסטה ויקטוריה, השוכנת במרומי הר הצופים. הוא בחר להתאכסן במלון של ר' ירחמיאל אמדורסקי, כיום "מלון פטרה" - 100 מטר משער יפו.

בשבת בבוקר, בדרך מהמלון לבית הכנסת, נפרשו שטיחים אדומים ומשני צידי הרחוב עמדו משמרות שוטרים. מבעוד יום, קושטו בפרחים בתי הרחובות בדרך בה הוא הוא היה אמור לעבור בשבת. נשים ספרדיות השמיעו קולות רינה מסורתיות (לו-לו-לו) והתיזו דרך החלונות מי ורדים על ראשו של הנציב. קבוצת קצינים צעדה בראש ולימינו צעד מושל ירושלים רונלד סטורס.

הנציב הגיע לבית הכנסת בתפילת נשמת כל חי. הקהל עמד על רגליו. הוא ישב על כיסא מיוחד שהוכן עבורו ליד ארון הקודש. לידו ישב המושל חגור אקדח. ההתרגשות הגיעה לשיאה כאשר עלה לתורה וקבל "מפטיר" הוא קרא בקולו הצלול את דברי ההפטרה: "נחמו נחמו עמי" . לאחר קריאת ההפטרה, הוא סיים בברכות הנאמרות לאחר ההפטרה ואמר את המשפט: "על כסאו לא ישב זר". הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה האשכנזי של העיר, שהיה נוכח בבית הכנסת, קם ממקומו וחזר בקול על המשפט ורעד עבר בקהל. המעשה הזה של הרב קוק הידהד עוד שנים ארוכות ברחבי העולם היהודי.

לאחר התפילה הוזמנו כל הנכבדים לקידוש למלון של אמדורסקי. החוויה נשארה חרותה בליבם של הנוכחים. ‏‏^[3] .

קישורים חיצוניים

• נדב שרגאי, הרצל ביקר בו, הרב קוק התפלל בו, הירדנים פוצצו אותו - עיתון "הארץ", 19 דצמבר 2005