ערב: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (הוספת קטגוריה בתבנית מקור) |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 1: | שורה 1: | ||
{{פירוש נוסף|נוכחי=דיני ערבוּת|אחר=זמן ביום שבו חשוך|עע=[[לילה]] וכן [[בין הערביים]], אם התכוונתם לזמן שבין השמשות}} | |||
==הגדרה== | ==הגדרה== | ||
'''אדם יכול להתחייב בדיבור (בלי קניין) שאם הלווה לא יפרע את חובו למלווה - הוא עצמו יפרע במקומו''' {{מקור|(הסוגיא בבבא בתרא קעג:)}}'''.''' | '''אדם יכול להתחייב בדיבור (בלי קניין) שאם הלווה לא יפרע את חובו למלווה - הוא עצמו יפרע במקומו''' {{מקור|(הסוגיא בבבא בתרא קעג:)}}'''.''' |
גרסה מ־15:05, 8 באפריל 2011
|
- ערך זה עוסק בדיני ערבוּת. אם התכוונתם לזמן ביום שבו חשוך, עיינו בערך לילה וכן בין הערביים, אם התכוונתם לזמן שבין השמשות.
הגדרה
אדם יכול להתחייב בדיבור (בלי קניין) שאם הלווה לא יפרע את חובו למלווה - הוא עצמו יפרע במקומו (הסוגיא בבבא בתרא קעג:).
לדוגמא, ראובן הלווה לשמעון, ולוי הוא הערב. אם בזמן הפירעון אין לשמעון כסף לשלם לראובן - לוי ישלם לראובן במקומו.
מקור וטעם
במקור שהערב משתעבד בלי מעשה קניין הגמרא (בבא בתרא קעג: ורשב"ם ד"ה מניין) הביאה בהו"א פסוקים ("אנכי אערבנו מידי תבקשנו" (בראשית מג-ט), "לקח בגדו כי ערב זר" (משלי כ-טז), "בני אם ערבת לרעך" (משלי ו-א)). ולמסקנה הביאה סברא, שמשתעבד בהנאה שהמלווה סומך עליו שיפרע לו את חובו.
והסתפק הקובץ שיעורים (בבא בתרא תרמח) האם למסקנה המקור רק מהסברא (שהנאה זו היא מעשה קניין[1]), ואין צריך את הפסוקים כלל, או שמקור השעבוד מפסוקים, וההנאה רק מסלקת את החיסרון של אסמכתא (אמנם רש"י גיטין נ. (ד"ה כיוון) הביא שהמקור הוא מהפסוק "אנכי אערבנו", כמו בהו"א של הגמרא בבא בתרא שם).בטעם שהערב משתעבד - אע"פ שלא קיבל כלום - יש שלוש דעות בראשונים (דן בזה עיון בלומדות ג "ערבות"):
- נחשב כאילו הערב קיבל מעות מהמלווה (תוס' רי"ד קידושין ח.), כיוון שהמלווה נתנם ללווה ע"פ דבריו של הערב (תלמיד הרשב"א קידושין י:)[2].
- ההנאה של הערב מכך שהמלווה סומך עליו היא מעשה קניין (קניין "בההיא הנאה") (קובץ שיעורים בבא בתרא תרמח הביא גם את צד זה), שההנאה נחשבת ככסף, וכאילו המלווה שילם לערב (ריטב"א קידושין ו:)[3].
- הערב מתחייב באמירה, כמו שאדם יכול להתחייב לחבירו ממון באמירה (עיון בלומדות ג "ערבות" מדייק מהרמב"ם מכירה יא-טו).
במהות ההלוואה חקרו בין שלושה צדדים:
- בפשטות המלווה שילם ישר ללווה.
- נחשב כאילו המלווה שילם לערב והוא העביר את הכסף ללווה (עיון בלומדות ג חקר בין שני הצדדים הנ"ל ותלה במחלוקת ראשונים)[4].
- נחשב כאילו הערב עצמו הִלווה ללווה, והמלווה הוא רק שליחו של הערב (רשב"ם בבא בתרא קעג: ד"ה גמר ומשעבד).
בחיובו של הערב לשלם חקר ר' שמואל האם הערב מתחייב לשלם בשביל הלווה, או שנחשב כאילו הערב הוא הלווה בעצמו (חידושי ר' שמואל גיטין וקידושין עמוד קנה: ערב סתם - התחייבות, ערב קבלן - כאילו לווה).
פרטי הדין
ערב שהתחייב לפרוע לכל מי שילווה לראובן עד סך מסוים, נחלקו האחרונים האם התחייבותו מועילה ככל ערב (מהר"א ששון קכב), או שכיוון שלא התחייב לאדם מסוים - לא מועיל (מהרשד"ם לח. והמחנה אפרים ערב ג דן בזה והביאם).
בשעבודא דרבי נתן (שהראשון חייב לשני והשני לשלישי, שהדין הוא שהשלישי יכול לגבות ישר מהראשון) - כאשר לראשון (הלווה האחרון) עצמו אין נכסים אך יש לו ערב, נחלקו המפרשים האם השלישי יכול לגבות ממנו, או ששעבודא דרבי נתן חל רק על מי ששעבד את עצמו, אך לא על ערב (ספר המקנה כו-ד-ז).
ראה גם
הערות שוליים
- ↑ ביארנו את קניין זה בערך בההיא הנאה.
- ↑ אמנם חקרו בזה, כדלקמן בסמוך ד"ה במהות ההלוואה.
- ↑ בערך בההיא הנאה הארכנו בקניין זה, ושם (ד"ה בטעמו) הבאנו לו טעמים.
- ↑ העיון בלומדות תלה זאת במחלוקת הראשונים שהבאנו לעיל בסמוך ד"ה בטעם.