עמלק: הבדלים בין גרסאות בדף

הריגתו של אגג מלך עמלק בידי שמואל הנביא. תחריט גוסטב דורה

עמלק הוא אשר נלחם עם בני ישראל בצאתם ממצרים. הוא התנכל לשבטי ישראל, לאחר שהתנחלו בארץ ישראל. שאול המלך נלחם בם, אך לא הביא לחיסולם הוא הותיר את בהמותיהם ואת אגג מלכם, אותו שיסף שמואל הנביא למחרת. המן, לפי מגילת אסתר היה מזרע אגג.

לפי החסידות "עמלק" מייצג את הקפאון והעצלות שבקיום מצוות, האמירה שהכל "מקרה", בלי לראות את יד ה' שבדבר, ולכן נאמר עליו "אשר קרך בדרך" - לשון מקרה.

במדבר סיני

העמלק מוזכר בהקשר לעם ישראל, בפרשת בשלח ושם נאמר:" וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם. וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי. וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ משֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק. וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב. וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וַיִּבֶן משֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי. וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר:

המדרש דורש את לשון "קרך" מלשון קירור. "אמר רבי חוניא: משל למה הדבר דומה? לאמבטי רותחת שלא היתה בריה יכולה לירד בתוכה. בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה. אע"פ שנכוה - הקירה לפני אחרים. אף כאן: כיון שיצאו ישראל ממצרים, הקב"ה קרע הים לפניהם ונשתקעו המצרים לתוכו - נפל פחדן על כל האומות, שנאמר: (שמות טז) אז נבהלו אלופי אדום וגו'. כיון שבא עמלק ונזדווג להם - אע"פ שנטל את שלו מתחת ידן הקירו לפני אומות העולם".

כל שהוא רחמן על אכזרים...

ילקוט שמעוני כתב על ד"ה :ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל - אמר ר' מני: על עסקי נחל, בשעה שאמר הקב"ה לשאול: לך והכית את עמלק ! אמר: השתא ומה על נפש אחד מישראל אמרה תורה הבא עגלה ערופה בנחל, כל הנפשות האלו כלן על אחת כמה וכמה. אם אדם חטא בהמה מה חטאה, אם גדולים חטאו קטנים מה חטאו?! יצתה בת קול ואמרה לו: אל תהי צדיק הרבה. ובשעה שאמר לדואג: סוב פגע בכהנים, יצתה בת קול ואמרה לו: אל תרשע הרבה.

עוד מובא במדר שמעוני על ד"ה ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו מתוך העמלקי - פתח רבי יוסי בכבוד אכסניא ודרש קל וחומר: ומה יתרו שלא קרב את משה אלא לכבודו כך, המארח תלמיד חכם בביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו על אחת כמה וכמה.

וכי עם כל ישראל עשה חסד? אלא מלמד, המאכיל פרוסה לתלמיד חכם כאילו עשה חסד עם כל ישראל.

ויחמול שאול והעם על אגג אמר בר קפרא: - זה דואג שהיה שקול כנגד כל ישראל.

אמר ר' יהושע בן לוי: כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים. להלן כתיב: ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב.

שבת זכור

בעקבות מלחמה זאת נאמרה פרשת זכור בשבת זכור ובה נצטוונו לזכור את עמלק ולמחות אותו. שבת "זכור", היא השנייה מתוך ארבע שבתות בחלק זה של השנה, שיש בה תוספת קריאה מיוחדת (מלבד פרשת השבוע), ועל פיה נקבעת ההפטרה.

במקרים רבים, היא חלה יחד עם קריאת פרשת השבוע, פרשת תצוה ובה נקראת ההפטרה מספר שמואל א' פרק ט"ו, והיא עוסקת בהתנהלות המלך שאול במלחמתו בעמלק.

פרשת "זכור" מזכירה לנו את הצורך להיאבק ב"עמלק", והיא תמיד השבת שלפני פורים - בה אנו מודים לה' על כשלון נוסף של עמלק להשמידנו (המן היה מזרע עמלק). מלחמת שאול בעמלק היא חוליה נוספת בשרשרת המפגשים בין ישראל לעמלק.

על העמלק

דוד נתיב, מרצה לתנ"ך, במכללת יעקב הרצוג בגוש עציון כתב על תולדות העמלק במאמרו בעקבות ההפטרה באתר כיפה.

עמלק הוא שם קבוצת שבטי נוודים מוכרת בתקופת המקרא.

בתקופת השופטים המאופיינת בחוסר שלטון מרכזי, שהרי הקביעה החוזרת באותם הימים הייתה  : "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה". אויבי עם ישראל, בינהם העמלק, חשו בחולשה שהוקרנה מהמציאות הלאומית בישראל, וחזרו ופגעו בשבטי ישראל באופן קשה.

אחד האויבים שהשתתף במתקפות החוזרות היה עמלק, בימי אהוד בן גרא ובימי גדעון. המשותף לפשיטות אלה: עמלק הצטרף לתקיפת עמים אחרים (מואב, עמון, מדין) מחוץ לאיזור התגוררותו (בנגב).

למלכות שאול היה ם צבא שהורכב מכל שבטי ישראל והוא יצא להילחם בהם. שאול הצליח צבאית במלחמה עם עמלק. הוא הכה אותו מכה ניצחת. שאול נכשל רוחנית-תפקודית ולכן הודח מן המלוכה. הוא הותיר את אגג מלך עמלק חי, בניגוד למה שצווה, כדי שישמש "אורח הכבוד" בחגיגת הניצחון שארגן לעצמו. כך נהגו מלכי העולם העתיק במלך המנוצח. במקביל הקים לעצמו יד (=אנדרטת ניצחון) כדי להעמיד את מלכותו במרכז הניצחון. שלטון ששיקוליו הם האדרה עצמית, ההופך מלחמת קיום באויב אכזר למלחמה שנועדה לשמר ולהעצים את דמותו - הוא פסול וראוי שייפסק. עשייה הנגועה בנגיעה אישית - מעוותת את העשייה.

מסכם נתיב, "רעיון זה מחבר גם בין הפרשה להפטרה. משכן הוא אמצעי להתקרב לה' ולא מטרה עצמית. זו גם התשובה שנותן שמואל לשאול, בדיון הנוקב שהוא מנהל עימו על הותרת שלל עמלק "כדי להביא קרבנות לה'", בניגוד לצוו ה' המפורש: "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'? הנה שמוע (=בקול ה') מזבח טוב (=טוב וחשוב יותר)

קישורים חיצוניים

• שראל דגני, האם "אבד זכרו" של עמלק? (אתר דעת)

הערות שוליים