פקוח נפש: הבדלים בין גרסאות בדף

פיקוח נפש הוא מושג כללי המתייחס הן למצב של סכנה שבו נתון אדם או ציבור, והן לחובת ההצלה שיש על הזולת כלפי הנמצא בסכנה.

למושג 'פיקוח' יש מספר משמעויות: לשון פתיחה^[1], או לשון חילוץ^[2], או לשון השלכה^[3], או לשון השגחה^[4]. לפיכך, מפקחין פיקוח נפש בשבת^[5] הכוונה היא, שמשגיחים על חילוץ הנפש מהמצב המסוכן; ומפקחין את הגל^[6] הכוונה היא, שפותחים את הגל, או מחלצים מתוך הגל, או משליכים את אבני הגל.

בערך זה יידונו הכללים והגדרים של פיקוח נפש, וכן פרטי דינים שונים הנוגעים לפיקוח נפש^[7]. במקרה שיש סכנת מוות ליהודי זהו מצב של פיקוח נפש ומותר לו ולאחרים לעבור עבירות כדי להצילו^[8] (וכשמאיימים עליו לעבור עבירה או שימות, נקרא גם יעבור ואל יהרג). דין זה נכון לגבי כל המצוות חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים^[9], ופרט למצב של גזירת שמד.

דוגמאות מהגמרא:

• מחללים שבת בשביל לרפא חולה שיש בו סכנה או בשביל לפקח את הגל (מפולת) שנפל על אדם (בבלי:יומא פג.)
• מתרפאים באיסורי הנאה (בבלי:פסחים כה.)
• אמרו לו "עבור עבירה או שתהרג" - יעבור ולא יהרג (בבלי:יומא פב.)

מקור השם

במקרא

מקורו מהפסוק (ויקרא יח-ה) "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" - ולא שימות בהם (סנהדרין עד., ובהו"א ביומא פה: הגמרא הביאה עוד מקורות שמחללים שבת לפיקוח נפש ודחתם. בין המקורות שהובאו שם ונדחו ישנה גם הסברא "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", וכן הובאה בפשטות בשבת קנא: (ולא נדחתה שם, וכן אין שם חולק עליה) ובירושלמי יומא ח-ה).

במשנה

מקור השם פיקוח נפש הוא מהמשנה במסכת יומא (ח,ז):

מי שנפלה עליו מפולת ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק עובד כוכבים ספק ישראל - מפקחין עליו את הגל. מצאוהו חי מפקחין עליו ואם מת יניחוהו.

המילה מפקחין הושאלה לעניין הצלת נפשות, אולם פירושה המקורי אינו מלשון הצלה, כיוון שישנה משנה במסכת ראש השנה (ד,ח) שנזכר בה פיקוח הגל בעניין אחר:

שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום ואין מפקחין עליו את הגל, לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ואין חותכין אותו בין בדבר שהוא משום שבות ובין בדבר שהוא משום לא תעשה.

גדרים וכללים

החשיבות והחובה החיוב להציל נפשות הוא מהדברים החמורים ביותר, שכן כל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא^[10], ויש גירסאות שמילה "ישראל" לא כלולה בהיגד זה, ומכאן שהחיוב להציל נפש כוללת כל נפש שנבראה בצלם אלקים^[11].

כמו כן כמעט כל האיסורים שבתורה נידחים מפני פיקוח נפש, כגון מי שהוא חולה מסוכן וצריך לחלל עליו השבת כדי להצילו, או שצריך לאכול ביום הכיפורים, או שצריך לעבור על כל האיסורים שבתורה כדי לרפא עצמו, חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים^[12], ואפילו אם אונסים אדם מישראל לעבור על כל העבירות שבתורה, חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אם הדבר נעשה בצינעה, חייב לעבור על האיסורים ולא ליהרג^[13], ואפילו אונסים אותו כדי להעבירו על הדת^[14]. דבר זה מעיד שחביבה לפני הקב"ה נפש אחת מישראל יותר מן המצווה^[15], והוא עדות על המעלה הגדולה והחשיבות העצומה שיש בהצלת נפש^[16], וזהו שנאמר 'וחי בהם', ולא שימות בהם^[17], הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם, ואלו האפיקורסים שאומרים שזה חילול שבת ואסור, עליהם הכתוב אומר 'גם אני נתתי לכם חוקים לא טובים, ומשפטים לא יחיו בהם'^[18].

חלות המצווה כל אדם שחייב במצוות, הרי הוא חייב להציל נפשות אם הדבר אפשרי, פרט להורג נפש בשגגה שנמצא בעיר מקלט, שאינו יוצא משם אפילו לצורך הצלת נפשות^[19].

מצבים של חסיד שוטה במניעת הצלה מי שרואה אשה טובעת בנהר, ואומר שאין דרך ארץ להסתכל בה מחמת ערווה, ולכן אינו מצילה, הרי זה חסיד שוטה ומבלה עולם^[20]. וכן מי שראה תינוק מבעבע בנהר, ואמר לכשאחלוץ תפילין אצילנו, ועם כשהוא חולץ תפיליו הוציא זה את נפשו, הרי זה חסיד שוטה^[21]. וכן מי שמונע עצמו מחילול שבת במקום פיקוח נפש, הרי זה חסיד שוטה^[22].

כפיית הצלה אין צורך להסכמת האדם להצלת נפשו, ואפילו צווח העומד בסכנה ואמר אל תצילני, אין שומעים לו ומצילים אותו, ואחר כך חוזרים ומוציאים ממנו הממון שהוציאו להצלתו^[23].

היתר עבירות להצלה העובר על איסורי תורה, כולל חילול שבת, בשביל פיקוח נפש, אין זה עבירה כלל אלא מצווה^[24]. לפיכך, מי שחילל שבת לצורך פיקוח נפש, ואחר כך התברר שלא היה צורך בכך, כגון שהשתפר מצבו של החולה, או שהחולה נפטר, או שאדם אחר כבר עשה את הדרוש עבור החולה, אף על פי כן עשה מצווה, ויש לו שכר טוב מאת ה'^[25], ואף על פי שהתברר שטעה, אינו נחשב כטעה בדבר מצווה שלא עשה מצווה, אלא הכל כלול בחיוב של 'וחי בהם', והוא פטור מחטאת^[26].

מי שעוסק בהצלת נפשות, ולצורך זה נזקק לעבור על איסורים שונים, אינו צריך כלל לחפש עצות איך להימנע מהעבירה, כיוון שאין זו עבירה אלא מצווה, ולפיכך אין חייבים מעיקר הדין לעשות מעשה שיש בו טורח גדול כדי למנוע את הצורך בחילול שבת בשביל פיקוח נפש^[27], ואין חייבים להוציא ממון כדי להימנע ממעשה עבירה לצורך פיקוח נפש כאשר החיוב על גופו של האדם, אלא אם כן הממון עצמו משועבד לאותו דבר, ואין זה תלוי במחלוקת אם שבת הותרה או דחויה בפיקוח נפש^[28].

משום חומרת פיקוח נפש, וכדי שלא יבואו אנשים בפעם אחרת להימנע מהצלת אחרים, התירו סופם משום תחילתם, היינו התירו איסורים שונים, גם לאחר גמר הפעולות שנדרשו להצלת נפשות, וכל זה כדי שלא להכשיל לעתיד לבוא, וכדי שלא יבואו לידי סכנת נפשות^[29]. ויש מי שחולק וסובר שצריך לטרוח ואף לסבול קצת כדי למעט באיסורים אף כאשר עוסקים בהצלת נפשות^[30].

מי שמחוייב להתעסק בהצלת נפשות, ופטור באותה עת מלברך כל הברכות, והוא טועה ומחמיר על עצמו לברך, יש מי שהסתפק אם מותר לענות אחריו אמן^[31].

יש מי שכתב, שבעניין פיקוח נפש אפילו מתכווין למלאכת הרשות עם אותה מלאכה של פיקוח נפש - מותר, מפני שהיא מלאכת חובה, ומצווה היא עליו, לפיכך התירו חכמים אפילו כשעושה עמה מלאכת הרשות, כדי שלא ימנע בשום עניין מפיקוח נפש המוטלת חובה עליו^[32].

(ע"כ מאנציקלופדיה הלכתית רפואית. הקטע הבא מקובץ יסודות וחקירות)

בשלוש העבירות שבהן יהרג ואל יעבור (עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים) חקר הקובץ הערות (נא-ב) האם בשלוש העבירות האלה האיסור קיים גם בפיקוח נפש (ואינו נדחה), או שהאיסור עצמו נדחה (כשאר התורה), ורק חייב למסור נפשו מדין "בכל נפשך".לולא הפסוקים "וחי בהם" והפסוקים בשלוש העבירות שיהרג ואל יעבור חקרו ראשי הישיבות מה היה הדין (ברכת אברהם פסחים כה. סימן "יהרג ואל יעבור" ח. חידושי ר' שמואל פסחים יב-ב ד"ה והנה, יב-ד ד"ה והעולה):

1. האם מסברא על כל העבירות יעבור ואל יהרג (שאין צריך למסור נפשו על עבירה, כמו שאין צריך לבזבז יותר מחומש על עשה), והתורה חידשה שבשלוש העבירות יהרג ואל יעבור (וצריך את "וחי בהם" רק כדי שלא נלמד משלוש העבירות גם לשאר התורה).
2. או שמסברא על כל העבירות יהרג ואל יעבור, והתורה חידשה ב"וחי בהם" שבשאר התורה (חוץ משלוש העבירות) יעבור.

בדינו דן המנחת חינוך האם יש איסור והוא נדחה (דחוי), או שאין ציווי כלל (הותר) (מנחת חינוך לב).

ספק פיקוח נפש

(מתוך אנציקלופדיה הלכתית רפואית:)

ספק פיקוח נפש לא רק וודאי פיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה, אלא גם ספק פיקוח נפש^[33]. לפיכך אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב^[34], שהרי אמרה התורה 'וחי בהם'^[35], שלא יוכל לבוא בשום עניין לידי מיתת ישראל על ידי שמירת מצוות^[36].

ספק נפשות להקל, והיינו שאם יש מחלוקת בדיני פיקוח נפש, הולכים אחרי המיקל^[37].

בעניין ספק פיקוח נפש הנובע ממחלוקות בין רופאים - ראה ע' יום הכפורים.

הצלה כשבעקבותיה יהא שוטה יש מי שכתב, שאדם הנמצא בסכנה ויכולים להציל את חייו אבל הוא יישאר אחר כך שוטה - מכל מקום חייבים להצילו^[38].

מצינו בפוסקים מספר הגדרות ביחס לספק פיקוח נפש:

ספק פיקוח נפש הוא בין אם הספק הוא במצב העובדתי, ובין אם הספק הוא מבחינת ההלכה, היינו אם מצב נתון מוגדר כפיקוח נפש מצד ההלכה^[39].

ספק פיקוח נפש דוחה כל המצוות גם אם יש ספק בעצם העובדה אם יחיה לאחר שיעברו על האיסור כדי להצילו, היינו גם כאשר יש ספק על עצם סיכויי ההצלה^[40].

הכלל הוא, שכל ספק פיקוח נפש שדוחה שבת הוא דווקא אם ספק הסכנה נמצא בפנינו, אבל אם החולה איננו בפנינו, ורוצים לעבור על איסורי תורה אולי יזדמן בעתיד חולה שיהיה לו צורך בזה, וודאי שאין דוחים שום איסור מחמת הנחה זו, ואפילו לא איסורי דרבנן, כי אם נקרא לחששות כאלו ספק פיקוח נפש, אם כן יהיו כל המלאכות מותרות בשבת, שמא יזדמן חולה באותו יום שיצטרך לזה, ואין מקום לחלק בין חשש לזמן קרוב, או חשש לזמן רחוק^[41]; ויש מי שכתב, שאין לחלק בין אם החולה מצוי לפנינו או לא, אלא בין אם הדבר מצוי, אבל לא בדברים עתידיים שבהווה אין להם זכר^[42], והיינו אם התהליך שגורם למצב של סכנה כבר מצוי בפועל, אף שטרם פגע באדם מסויים, הרי זה בגדר פיקוח נפש, אבל אם אפילו התהליך לא מצוי בפועל, ורק יש חשש שהוא יתהווה בעתיד, אין זה גדר של פיקוח נפש^[43].

התפתחות עתידית של פיקוח נפש אם הסכנה איננה קיימת כרגע, אף שהיא יכולה להתפתח אחר כך ממצב העניינים, אין זה בגדר פיקוח נפש, ולא התירו בו איסורי תורה, רק שבות דרבנן^[44]. ולפיכך חולה שגורם הסכנה כבר נמצא בו, והוא מוגדר כחולה שיש בו סכנה, דינו שונה ממי שהסכנה עלולה להיות בו בעתיד, אבל בהווה עדיין אין בו סכנה, כגון יולדת^[45]. בדין זה יש מי שכתב, שהיינו כאשר יש חשש שהמחלה הנוכחית שאיננה מסוכנת תביא לסכנה אחרת, אבל אם המחלה בעצמה היא מסוכנת, אף שכעת אין היא בדרגה של סכנה, הרי זה גדר פיקוח נפש, אם יש חשש שהיא עצמה תתגבר לדרגה של סכנה^[46]; ויש מי שכתבו, שאף אם הדבר שיוכל להביא את הסכנה כבר נמצא בפנינו, אין זה גדר פיקוח נפש אם דרגת הסכנה גופא איננה בגדר כזה^[47].

אם הרודף (כגון המחלה) כבר נמצא בגוף האדם, הרי זה בכלל פיקוח נפש, אולם אין נחשב כרודף אלא אם כן מצבו של החולה הולך ורע, אבל אם אין שינוי במצבו, כי אז נעשה כאילו פסקה הרדיפה לאותה שבת^[48].

רוב בפיקוח נפש יש מי שכתב, שרק אם מתקיימים שני תנאים אזי אומרים שאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב, דווקא שהדבר המסוכן נמצא באופן מוחשי לנגדנו, ודווקא כשיש חזקת יהודי המסתכן^[49].

אף שבפיקוח נפש אין הולכים אחר הרוב, בכל זאת כאשר הדיינים חלוקים ביניהם, הולכים אחר רוב הדיינים גם בעניינים הנוגעים לפיקוח נפש^[50].

דרגות ספק פיקוח נפש ספק פיקוח נפש אינו סתם ספק השקול, אלא אפילו ספק ספקא וספק רחוק דוחה את כל האיסורים, ואפילו שלושה ספקות יחד^[51], אבל כאשר הספק הוא רחוק מאד, אחד מיני אלף, לא מתחשבים בו גם בענייני פיקוח נפש^[52].

בעניין דרגות הספק השונות מצינו כמה הגדרות - יש מי שכתבו, שכל דבר שהעולם נוהגים לעשות כן ולא לחוש, אין זה בגדר סכנה; וכל דבר שהעולם חוששים לו משום סכנה, הרי הוא בגדר סכנה^[53].

יש מי שכתב, שלא כל ספק רחוק נידון כספק פיקוח נפש, ונדרשת רמת ספק מסויימת כדי להחשיב מצב נתון כמצב של ספק פיקוח נפש, אלא שדרגה כזו איננה קבועה, והיא נקבעת לפי המקובל אצל הבריות להעריך שקיים חשש סכנה. לפיכך, מכיוון שמקובל על הבריות שקנה המידה להערכת סכנה לכל הציבור היא שונה מהערכת הסכנה ליחיד, הרי שספק סכנה לכל הציבור נידון כספק פיקוח נפש גם אם הסכנה היא בסבירות נמוכה מזו שהיה מוערך כספק פיקוח נפש לגבי יחיד. כמו כן רמת הסכנה הנדרשת להגדרת מצבו של אדם כחולה שיש בו סכנה היא גבוהה יותר מהרמה הנדרשת כדי להתיר טיפול מסויים בחולה שכבר הוגדר כחולה שיש בו סכנה^[54].

בעצם הקביעה של חשש רחוק לפיקוח נפש אם יש להחשיבו כספק פיקוח נפש הדוחה שבת, או שיש להחשיבו כמצב נדיר מאד, שאינו דוחה שבת, יש לדון בכל מקרה לגופו^[55]; ואמנם מצינו בין גדולי הרבנים שחלקו בהגדרת מצבים נתונים ומוגדרים ביחס להערכה כזו. לדוגמא, בעניין שמירה בשבת עם רובה במקום שאינו מסוכן ואין בו עירוב, שהנחיות הבטיחות קובעות שלא להכניס מחסנית לרובה מחשש לפליטת כדור, אך מאידך מדיני שבת עדיף להכניס את המחסנית כדי להינצל מאיסור טלטול - יש מי שכתב, שיכניסו את המחסנית לרובה^[56], ויש מי שפסק שלא להכניס את המחסנית^[57]; או במקרה שהגיעו מקלעים חדשים לגיזרה בליל שבת, והוראות התיפעול מחייבות לערוך ניסוי בכלים לפני הסיור, ואין שם כלי נשק אחרים - יש מי שאסר לערוך הניסוי^[58], ויש מי שהתיר^[59].

ספק בשלוש עבירות שייהרג ולא יעבור בדין ספק אם חייב למסור עצמו למיתה, כגון ספק בדין באחד משלוש עבירות שיהרג ולא יעבור, או במצבים אחרים שחייב למסור עצמו למיתה^[60]- יש שכתבו, שאינו חייב למסור נפשו, שספק נפשות להקל^[61]; ויש שכתבו, שאין בזה דין של ספק נפשות להקל, לפי שבקידוש השם לא הקפידה תורה על נפש^[62].

(מתוך הספר יסודות וחקירות:)

בספק פיקוח נפש מחללים שבת. כגון לפקח את הגל (מפולת) על אדם שספק האם הוא חי או מת (יומא פג. במשנה).

בספק ספיקא בפשטות מחללים שבת, אך יש ראשונים שחולקים. כגון לפקח את הגל (מפולת) על אדם שיש ספק האם הוא חי או מת, ויש גם ספק האם הוא ישראל או נכרי (מאירי יומא פה. (ד"ה פיקוח) הביא את המחלוקת).

בספק ספק ספיקא בפשטות מחללים שבת. כגון לפקח את הגל (מפולת) על אדם שיש ספק האם הוא שם או לא, ויש גם ספק האם הוא חי או מת, וכן יש ספק האם הוא ישראל או נכרי (יומא פג. במשנה, אך יש ראשונים שסוברים שאפילו בספק ספיקא לא מחללים שבת, וכל שכן בספק ספק ספיקא (מאירי יומא פה. (ד"ה פיקוח) הביא את המחלוקת)).

רובא דאיתא קמן אין הולכין אחריו בפיקוח נפש, ולכן מחללים שבת להציל נפש אפילו אם היו תשעה נכרים וישראל אחד (בבלי:יומא פד:). והמקור לזה הוא שכתוב "וחי בהם" ולא שימות בהם, והכוונה היא שלא יהיה שום סיכוי של מיתה לישראל (תוס' יומא פה. ד"ה ולפקח).

בספק האם צריך ליהרג על העבירה או לא - דינו שיעבור ולא יהרג (שדי חמד ח"ג עמוד 50 אות ז).

כללים נוספים

דיני רודף הרודף אחר חברו להורגו, אפילו היה הרודף קטן^[63], או חרש או שוטה^[64], הרי כל ישראל מצווים להציל הנרדף מיד הרודף, ואפילו בנפשו של הרודף^[65]. ואין הנרדף צריך להתרות ברודף, וכן אינו צריך לדקדק אם יכול להציל עצמו על ידי פגיעה באחד מאבריו של הרודף, אלא הוא רשאי להורגו, וכל זה מחמת שהוא בהול על חייו^[66].

במקום שאין דין רודף, כגון שמן השמים רודפים אותו^[67]- יש מי שכתב, שהיינו לאחרים אסור להרוג את הרודף, אבל הנרדף עצמו רשאי להציל את עצמו גם בחיי הרודף^[68].

בפיקוח נפש ציבורי מצינו קולות מיוחדות, הן ביחס לעצם ההגדרה של מצב פיקוח נפש, והן ביחס לגדרי פיקוח נפש:

נזק של רבים נחשב כמצב של פיקוח נפש, אשר מתיר חילול שבת באיסור דרבנן, כגון לטלטל קוץ המונח ברשות הרבים מחשש שייזוקו בו רבים, או לכבות גחלת של מתכת^[69]; ויש אומרים, שמחמת חשש נזק לרבים מותר לעבור אפילו באיסורי תורה, כגון כיבוי גחלת של עץ ברשות הרבים, בשביל שלא יזוקו בה רבים^[70]. יש מי שכתב, שרבים לעניין היתר חילול שבת באיסור דרבנן הוא שניים^[71].

דוחק הציבור עם חשש להתרוששותו הוא עצמו מצב של פיקוח נפש, בעוד שחשש דומה ביחס ליחיד, לא נחשב כפיקוח נפש^[72]. לפיכך התירו איסורי שביעית מן התורה כדי לשלם מס ציבורי שעלול לרושש את הציבור^[73]; ממון רבים נחשב כפיקוח נפש^[74].

מצב הנוגע לרבים וצריך להורות לרבים יש להורות כדין פיקוח נפש, אף שבמצב זהה כהוראה ליחיד, יש להחמיר ולא לחלל שבת באותו מצב^[75].

להציל רבים ממיתה מותר לעבור גם על גילוי עריות אף שביחיד נפסק שייהרג ולא יעבור^[76].

מותר לחלל שבת להצלת רבים גם כשהסכנה עדיין לא החלה^[77], בעוד שביחיד אין מחללים שבת על סכנה עתידית^[78].

ספק סכנה לכל הציבור נידון כספק פיקוח נפש גם אם הסכנה היא בסבירות נמוכה מזו שהיה מוערך כספק פיקוח נפש לגבי יחיד^[79].

צבא ומשטרה דיונים מיוחדים מצינו ביחס לגדרי פיקוח נפש והגדרותיו הנוגעות ליוצאי צבא ומלחמה^[80], ואלו הנוגעים לשוטרים ולפעילות משטרתית^[81].

בחשש לפיקוח נפש רוחני , היינו חשש שיעבירו את הפרט או רבים על דתם - יש מי שכתב, שאין אומרים בזה שפיקוח נפש דוחה איסורים, ואסור לחלל שבת כדי למנוע מצב כזה^[82]; ויש הסבורים, שגם כדי למנוע פיקוח נפש רוחני דוחים את כל המצוות שבתורה, ומחללים על זה את השבת^[83].

בהצלה מחטא שעונשו כרת יש מי שכתב, שאם אדם עובר על עברה שעונשה כרת, והוא מתחרט על כך, מותר לחלל שבת אפילו באיסור מן התורה, כדי להצילו מעבירה זו, שכן זה מצב של פיקוח נפש^[84].

במצב של תאווה יש מי שכתב, שמה שכל האיסורים נידחים מפני פיקוח נפש הוא דווקא כשאפשר לעשות את האיסור בלא תאווה, ואפילו אם ממילא תהיה לו הנאה מכך, הותר מפני הסכנה, אף שצריך להשתדל שלא יתכווין להנאה, אך מכל מקום אין להימנע מההצלה גם אם אינו יכול להימנע מההנאה שבאיסור; אבל איסורים שעצם היווצרותם תלויה בתאווה, כגון קישוי ובעילה של איסור עריות, או כל דבר שכוונת התאווה היא העיקר במעשה האיסור, כגון מי שמחלתו והתנהגותו היא ליהנות ממאכלות אסורים, ומתאווה לעבור על איסורים אלו גם ללא קשר לרפואתו, אין זה נדחה מפני פיקוח נפש^[85], מפני שהתורה התירה לעבור איסורים כדי להציל נפש מישראל, אך לא התירה להציל נפש שאחר כך וודאי תעבור איסורים^[86]; ויש מי שכתב, שבכל מקרה של פיקוח נפש צריך להציל את המסוכן, שכן מותר לחלל שבת גם למי שאוכל נבלות לתיאבון, והטעם שמא יעשה תשובה לאחר הצלתו^[87].

מכניס עצמו למצב של פיקוח נפש מעיקר הדין אסור לאדם להכניס עצמו למצב של פיקוח נפש, כדי שייפטר ממצוות באותה עת, כגון שיעשה מעשה ביום חול שיביא אותו למצב של פיקוח נפש בשבת, ואז יהא מותר לחלל שבת^[88]. יש אומרים, שאיסור זה הוא בין במצב של וודאי פיקוח נפש, ובין במצב של ספק פיקוח נפש^[89]; ויש אומרים, שהאיסור הוא דווקא למצב של וודאי פיקוח נפש, אבל לספק פיקוח נפש - מותר^[90].

מי שגרם לעצמו לבוא לידי פיקוח נפש על ידי מעשה של איסור - יש אומרים, שאין עוברים על איסורי תורה כדי להצילו^[91]; ויש אומרים, שאף במקרה כזה פיקוח נפש דוחה את כל האיסורים^[92].

אין דוחים נפש מפני נפש לפיכך האשה שהיתה מקשה ללדת, ויצא רובו של וולד, אין נוגעים בו, ואין מצילים את האשה בנפשו של הוולד^[93]; וכן עכו"ם שאמרו לישראל תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג את כולכם, יהרגו כולם, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל^[94]; וכן נשים שאמרו להן עכו"ם תנו לנו אחת מכן ונטמאנה, ואם לאו הרי אנו מטמאין את כולכן, יטמאו כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל^[95].

מצבים שדוחים פיקוח נפש אף שקבעו חז"ל שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש^[96], בכל זאת יש עבירות ומצבים שדוחים פיקוח נפש:

שלוש העבירות החמורות עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, חייב למסור עצמו למיתה, וייהרג ואל יעבור^[97].

בשלוש עבירות אלו אין הבדל בין אם צריך לעבור עליהם בצינעא או בפרהסיא, ובין בשעת השמד או שלא בשעת השמד, בכל אופן ייהרג ולא יעבור^[98]. ולעניין אם נתכווין המאנס להעבירו על הדת, או שהתכווין להנאת עצמו - יש מי שכתבו, שגם בזה אין כל הבדל, ובכל מקרה ייהרג ולא יעבור^[99]; ויש מי שכתבו, שלעניין עבודה זרה וגילוי עריות, אם המאנס מתכווין להנאת עצמו, יעבור ולא ייהרג, ובשפיכות דמים - גם להנאת עצמו, ייהרג ולא יעבור^[100].

לא רק בעצם האיסור של שלוש עברות אלו ייהרג ולא יעבור, אלא גם באביזרייהו, היינו בדינים הנמשכים מאותם האיסורים, ואפילו על אביזרייהו שאין עליהם חיוב מיתה אלא איסור לאו בלבד^[101]. ויש מי שכתבו, שלא החמירו באביזרייהו אלא כשרוצה ליהנות מן האיסור, אבל כשכופים עליו בניגוד לרצונו, יעבור ולא ייהרג^[102]. וכן נחלקו הפוסקים אם חייב למסור נפשו גם באביזרייהו של שלוש עבירות אלו כשהם רק איסורי דרבנן, או כאשר יש רק חשד ומראית עין^[103], ובשעת השמד חייב למסור נפשו אפילו באיסורי דרבנן^[104].

בדין אשה בגילוי עריות יש מי שסבורים, שאין היא חייבת למסור נפשה אם מביאים עליה איש האסור לה משום עריות, כי היא קרקע עולם, ואינה עושה מעשה^[105], אבל אם מכריחים אותה לעשות מעשה ולהביא עליה את הערווה, אף היא תיהרג ולא תעבור^[106]; ויש מי שכתבו, שאף אשה בגילוי עריות חייבת למסור נפשה, ותיהרג ולא תעבור אפילו אם אינה עושה מעשה^[107].

בדין החיוב ליהרג ולא לגרום לרציחה יש אומרים, שהוא דווקא כשאומרים לו להרוג בידיים את חברו, ואם לא - יהרגו אותו, אבל אם אומרים לו - הנח לזרוק עצמך על תינוק או תיהרג, אינו חייב למסור נפשו כדי להציל את חברו^[108]; ויש אומרים, שאין הבדל בין עושה מעשה לבין אם אינו עושה מעשה^[109].

בדין ריפוי בשלוש עבירות אלו - ראה להלן.

מצבים נוספים אף שכללו חז"ל, שכל האיסורים שבתורה נידחים מפני פיקוח נפש, חוץ משלוש העבירות החמורות שייהרג ואל יעבור, מצינו עוד מצוות שדנו חז"ל והפוסקים אם דינם שייהרג ולא יעבור, שאין הם נידחים מפני פיקוח נפש:

פרהסיא וחילול השם בכל עבירות שבתורה, אפילו על מצווה קלה שבקלות^[110], אם אומרים לו לאדם עבור ולא תיהרג, ונתכווין האנס להעבירו על המצוות, והיה הדבר בפרהסיא, היינו בפני עשרה אנשים וכולם יהודים, ואף מומרים וכופרים מצטרפים להיחשב פרהסיא^[111], ייהרג ולא יעבור^[112]; ואם האנס עושה כן להנאת עצמו, לא חייב למסור נפשו^[113].

שעת השמד וחילול השם שליט שגזר על עם ישראל לבטל דתם, או לבטל מצווה מן המצוות, הרי זה ייהרג ואל יעבור, בין שנאנס בתוך עשרה מישראל, ובין שנאנס בינו לבין הגויים^[114].

בדיני מלחמה סברה פשוטה היא שבדיני מלחמה אין להתחשב בפיקוח נפש של הפרט^[115], שאם נאמר שיעבור ולא ייהרג, והיינו שלא יצא למלחמה כדי לא לסכן את נפשו, לא מצאנו ידינו ורגלינו בדיני מלחמה, בין מלחמת מצווה ובין מלחמת הרשות, אלא על כרחך ענייני הכלל של מלחמות, ואפילו מלחמת רשות, יוצאים הם מכלל זה של 'וחי בהם'^[116], ומעצם דיני המלחמה אין משגיחים בה על סכנת נפשות^[117], ולא נאמרו דיני פיקוח נפש אלא ביחס ליחידים, אבל בציבור לא חלים גדרים אלו^[118]. אכן, כל זה בתנאי שיש סיכוי לנצח, והסכנה אינה אלא לגבי יחידים; אבל אם מדובר בנסיבות שבהן יש סכנה קיומית לכלל ישראל, אין להסתכן במלחמה, וכן אם יש הערכה שלא ניתן להגן על מקום כלשהו, ואם ימשיכו להלחם ימותו רבים, וגם יפול המקום, אין להסתכן בכך^[119]. אמנם יש מי שכתב, שמצות הריגת שבעת העממים היא כאשר יכול להורגו מבלי שיסתכן בדבר^[120].

בדין גזל יש הסבורים, שאף הוא לא נדחה מפני פיקוח נפש^[121]; אך רוב הפוסקים סבורים, שאיסור גזל נדחה אף הוא בפני פיקוח נפש, ככל האיסורים הנידחים בפני פיקוח נפש^[122]. אכן, אם על ידי גזל יציל נפשו אך יגרום למותו של אחר, כגון כשיש מספיק מים להצלת נפשו של אדם אחד, והמים שייכים לאותו אחד, אסור לאחר לגזול ממנו את המים, כדי להציל את נפשו^[123].

בדין הלבנת פני חברו יש אומרים, שאיסור זה עומד אפילו בפני פיקוח נפש, והוא אבק רציחה^[124]; ויש אומרים, שאין הלבנת פנים עומדת בפני פיקוח נפש^[125].

בדין חנופה יש אומרים, שבמקום סכנה מותר להציל עצמו על ידי חנופה^[126], והיינו שאם מתיירא שמא יהרגנו, מותר לומר לו יפה עשית^[127]; יש מי שכתבו, שחייב אדם למסור עצמו לסכנה, ואל יעבור על חנופה, ובפרט דיין היושב למשפט^[128]; ויש מי שכתב, שדווקא כשאין אלא חשש סכנה אסור להחניף, אבל בסכנה קרובה מותר לאדם להציל עצמו על ידי חנופה, אלא אם כן העבירה גלויה לרבים ויש בה חילול השם^[129].

בדין ייחוד - יש מי שכתבו, שגם באיסור זה אומרים שייהרג ולא יעבור^[130]; ויש מי שכתבו, שבאיסור ייחוד לא אומרים שייהרג ולא יעבור^[131].

בדין שאלה בקוסמים ובמכשפים יש שכתבו, שדבר זה מותר במצב של פיקוח נפש^[132], וכן מותר להיות חובר חבר במצב של פיקוח נפש, היינו להצמיד יחדיו בעלי חיים שרודפים אחריו^[133]; ויש שכתבו, שדברים אלו הם מאביזרייהו של עבודה זרה, ואסורים אפילו בפיקוח נפש^[134].

עבירות אחרות, חמורות, אך יעבור ולא ייהרג יש עבירות שנאמר עליהן שהן חמורות כשלוש העבירות החמורות, או כאחת משלוש עבירות אלו, אך מכל מקום אין הכוונה שדינם שייהרג ואל יעבור, ולא אמרו כן אלא שדרך חכמים להפליג בחומרת העבירות כדי שיישמר האדם מלהיכשל בהן, אך לא אמרו כן לעניין ייהרג ואל יעבור^[135].

דוגמאות לכך - לשון הרע^[136], הקורע כלים בחמתו^[137], מי שאינו מבקר את החולה^[138], ועוד.

וכן בדין תלמוד תורה, מה שאמרו חז"ל שגדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות^[139]- יש מי שכתב, שהיינו דווקא כשיש אחרים שיכולים להציל, ולכן אף על פי שמצווה גדולה מי שמקדים להציל נפשות, מכל מקום תלמוד תורה קודם^[140]; ויש מי שכתבו, שלא אמרו אלא שיותר יש זכות למי שזוכה ועוסק בתורה ולא באה לידו הצלת נפשות, ממי שבאה לידו הצלת נפשות ועל ידי כן צריך לבטל תלמוד תורה ולעסוק בהצלת נפשות^[141].

יסודות החיוב להצלת נפשות

מקורות לחיוב הצלה בעצם החיוב להציל את הזולת ממצבי סכנה מצינו מספר מקורות:

לאו של 'לא תעמד' יסוד החיוב להציל את הזולת הוא הלאו של 'לא תעמד על דם רעך'^[142], שאם רואה את חברו טובע בנהר, או חיה רעה גוררתו, או ליסטים באים עליו, הוא חייב להצילו^[143], שהזהירה התורה מלהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל, כשנראהו בסכנה ותהיה לנו היכולת להצילו^[144], וכל שיכול להצילו ולא הציל, הרי הוא כאילו הרגו בידיים^[145].

מצות עשה של השבת אבדה ^[146], שחייב להשיב אף את אבדת גופו^[147].

לאו של 'לא תוכל להתעלם' ^[148], שחל גם על מי שלא הציל את חברו^[149].

מצות עשה של 'וחי עמך' ^[150], ומהפסוק 'וחי אחיך עמך'^[151]. ויש מי שלמד מפסוק זה שמחוייב להשתדל בהצלת חברו בכל כוחו עד כדי סיכון עצמי^[152].

הצלה כשצריך לעבור על איסור ביסוד החיוב להציל את הזולת אפילו אם יש צורך לחלל את השבת, או לעבור על איסורים אחרים (פרט לשלוש העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים)^[153], מצינו דעות אחדות בחז"ל^[154]:

מדין גנב שנמצא במחתרת , שספק על ממון בא, ספק על נפשות בא, ושפיכות דמים מטמא את הארץ, וגורם לשכינה שתסתלק מישראל, ובכל זאת ניתן להצילו בנפשו, קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת^[155].

מדין כהן העובד במקדש , שיודע עדות להציל נפש, חייב להפסיק עבודתו ולהעיד, וזה יש ספק אם יש ממש בדבריו או לא, ועבודה היא חמורה שדוחה את השבת, ובכל זאת מפסיק להצלת הנפש, קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה שבת.

מדין מילה , שהיא רק איבר אחד בגופו של האדם ודוחה שבת, קל וחומר לכל גופו שדוחה את השבת^[156]. ויש מי שהוכיח מכאן את שיטת הסוברים שגם בסכנת איבר דוחים שבת, שהרי מילה היא רק תיקון איבר אחד, כל שכן שמותר להציל איבר אחד^[157].

מהפסוק 'אך את שבתתי תשמרו' ^[158], 'אך' חילק לומר שלא בכל מקרה חייבים לשמור את השבת, ומכאן שפיקוח נפש דוחה שבת^[159].

מהפסוק 'כי קדש היא לכם' ^[160], היא מסורה בידכם ולא אתם מסורים בידה^[161].

מהפסוק 'ושמרו בני ישראל את השבת' ^[162], אמרה תורה חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה^[163].

ועוד יש שלמדו מפסוק זה שרק אם הצלתו תוך חילול השבת תביא לכך שישמור שבתות הרבה, מותר לחלל עליו שבת, אבל אם אין סיכוי שיחיה עד השבת הבאה, אין לחלל עליו השבת^[164].

מהפסוק 'אשר יעשה אתם האדם וחי בהם' ^[165], ודרשו חז"ל - ולא שימות בהם^[166]. זהו המקור העיקרי שפיקוח נפש דוחה את כל מצוות התורה, שכן לכל המקורות האחרים יש פירכא, פרט ללימוד זה.

יש הסבורים, שלמסקנה קובע רק הלימוד של 'וחי בהם'^[167], שכל מה שנאמר "חלל עליו שבת אחת וכו'" נאמר רק לטעם בעלמא, אבל לדינא אין הדבר תלוי במצוות, שאין הטעם שדוחים מצווה אחת בשביל מצוות הרבה, אלא דוחים אנו את כל המצוות בשביל חיים של ישראל^[168]; יש הסבורים, ששני הטעמים תופסים להלכה לקולא^[169], היינו שלא נמנעו הפוסקים להביא להלכה את הלימוד "חלל עליו שבת אחת וכו'", שכן יש מצבים שמטעם 'וחי בהם' לא היינו מחללים שבת, ומטעם "חלל עליו שבת אחת וכו'" - מחללים, כגון חילול שבת עבור עובר, שאינו 'אדם', ולא ניתן ללמוד היתר חילול שבת להצלתו מהפסוק 'וחי בהם', ולכן נלמד להיתר מ"חלל עליו שבת אחת וכו'"^[170], וכגון חילול שבת כדי לרפא סומא^[171], וכגון חילול שבת כדי לרפא שוטה^[172]; ויש מי שכתב, שהלימוד "חלל עליו שבת אחת וכו'" קובע אפילו לחומרא, וכגון שאסור לחלל שבת עבור קראים^[173].

פרטי דינים

שבת דיני פיקוח נפש ביחס לאיסורי שבת - ראה ערך שבת

יום הכיפורים דיני פיקוח נפש ביחס לאיסורי יום-הכיפורים - ראה ערך יום הכפורים

פסח ההולך בערב פסח להציל מפני פיקוח נפש, כגון להציל מן הגייס, או מן הנהר, או מן הדליקה, או מהאנס, די שיבטל בלבו את החמץ, ולא יחזור, אפילו יש שהות^[174]. והטעם: משום הצלת נפשות הקילו לסמוך על הביטול לכתחילה, ואפילו במקום שיכול לקיים שניהם^[175]. ואם הוא כבר לאחר שעת הביעור, שאז לא מועיל ביטול בלב - יש מי שכתב, שאם בוודאי יש שהות להציל אחרי הביעור, יחזור לבער, ואם יש ספק בדבר, לא יחזור; ויש אומרים, שבכל מקרה לא יחזור, אפילו אם יש שהות בוודאי להציל אחר כך^[176].

דיני פיקוח נפש ביחס לאיסורי חמץ בפסח - ראה ערך פסח

שלוש עבירות מתרפאים בכל האיסורים שבתורה במקום סכנה, חוץ מעבודה זרה, וגילוי עריות ושפיכות דמים, שאפילו במקום סכנה אין מתרפאים מהם, ואם עבר ונתרפא, עונשים אותו בית דין עונש הראוי לו^[177].

עבודה זרה בדין ריפוי על ידי עבודה זרה, כגון שרפואתו היא על ידי עצי אשרה - יש אומרים, שהאיסור אינו אלא כשאומרים לו שיתרפא דווקא מעצי האשרה של עבודה זרה, אבל אם אמרו לו שיתרפא מעלים סתם, מותר להתרפא גם כעצי אשרה של עבודה זרה^[178]; ויש אומרים, שבכל מקרה אסור להתרפא מחפץ של עבודה זרה^[179].

וכן אם צריך להיכנס לבית תיפלה של עובדי עבודה זרה כדי להינצל - יש אומרים, שהדבר אסור מדין אביזרייהו של עבודה זרה^[180]; ויש אומרים, שדבר זה מותר, ומי שנתחייב מיתה, מותר לו לברוח לתוך בית עבודה זרה כדי להציל עצמו^[181].

גילוי עריות בדין ריפוי בגילוי עריות, כגון שנתאווה לאשת איש, וחלה מרוב אהבתו עד שנעשה מסוכן, ואמרו הרופאים שאין רפואתו אלא עד שתיבעל לו, או שתעמוד לפניו ערומה, או שתספר עמו מאחורי הגדר, ימות ואל יעבור על איסור גילוי עריות^[182], ודין זה נכון אפילו אם היתה האשה פנויה^[183]; ויש מי שכתבו, שלא אסרו להתרפא בקריבה לעריות אלא דווקא אם נאנס מחמת עבירה, כגון שחלה אחרי שחשק בה^[184].

אשה שחלה בנה במחלה שיש בה סכנה, ואמרו לה הרופאים שרפואתו שיבעל אשה, והיא זינתה עמו כדי לרפאותו, והיינו שזינתה ברצון אלא שסברה בשוגג שהדבר מותר מחמת פיקוח נפש, אם אין הבעל כהן, הרי היא מותרת לבעלה; ואם התרו בה ואמרו לה שלא תעשה כן, אין זה גדר שוגג, ומענישים אותה, ואסורה לבעלה^[185].

ריבית מותר ללוות בריבית מפני פיקוח נפש^[186], אבל המלווה בוודאי עושה איסור, כי אין עליו מציאות פיקוח נפש שיצטרך להלוות בריבית^[187].

צדקה הצלת נפשות קודמת לכל, ולכן מותר לשנות מעות צדקה אפילו מתלמוד תורה לצורך מס שנותנים לשלטון, שאם לא יתפשרו עמו יש כמה עניים שאין להם ליתן, ויכום ויפשיטום ערומים, והרי זו הצלת נפשות^[188].

תלמוד תורה מלמד שהוא חבר בחברת הצלה, ותוך כדי שיעור לתלמידים הוא מקבל ידיעה במשדר שיש חולה הזקוק לעזרה, אף על פי שגם חברים אחרים מקבלים ידיעה זו, הרי הוא חייב להפסיק השיעור ולצאת לעזרה, שבפיקוח נפש כל מי שיכול להקדים ולהגיע צריך לעשות זאת, גם אם עובר איסור, או מבטל תלמוד תורה^[189].

טומאת כהנים פיקוח נפש דוחה איסור טומאת כהנים^[190]. יש מי שכתב, שבספק פיקוח נפש, אסור לכהן להיטמא^[191], אך חלקו עליו האחרונים, וכתבו שגם ספק פיקוח נפש דוחה טומאת כהנים^[192].

עדים משום חשש פיקוח נפש מותר לעדים לחתום על שקר^[193], אלא שזה דבר לא שכיח^[194]. אבל אסור לעדים להעיד עדות שקר כדי להציל אדם ממית בית דין, כי מה שספק פיקוח נפש דוחה את מצוות התורה הוא דווקא כאשר הסכנה היא חיצונית, אבל כשהסכנה באה לאדם מעצם דיני תורה, כגון שהוא חייב מיתת בית דין, כמובן אין פיקוח נפש כזה דוחה תורה^[195].

דיינים מותר לדיינים להטות את הדין משום פיקוח נפש^[196]. ויש מי שכתב, שהיינו דווקא כשעושים פשרה שלא כדין מחמת הסכנה, שאז לא תולים את פסק הדין בהטיית התורה, וגם אם הוכרחו לפסוק שלא כדין תורה מחמת סכנה חובה על הדיינים לפרסם שהטו את הדין מחמת סכנת נפשות^[197].

במקום טורח וצער החיוב להציל את הזולת הוא גם כאשר יש בכך טורח, וגם אם יש למציל צער במעשה ההצלה, הרי הוא מחוייב לסבול צער כדי שלא ייהרג חברו^[198].

במקום שצריך להוציא הוצאות חייב אדם להציל את זולתו גם כאשר יש צורך להוציא הוצאות להצלתו, ולפיכך חייב לשכור אחרים להציל, ואם לא הציל עובר על הלאו של 'לא תעמד על דם רעך'^[199]. יש מי שכתב, שהחיוב הוא דווקא לטרוח כדי לשכור מצילים, אבל אין חיוב להוציא מממונו להצלת חברו^[200]; אך רוב הפוסקים סבורים, שהחיוב הוא גם להוציא ממונו להצלת זולתו^[201].

יש מי שכתב, שחייב להוציא את כל ממונו בשביל להציל את חברו^[202]; ויש מי שכתב, שאין היחיד מחוייב בחובה שאין מוטל עליו לבד אלא על כל הציבור, והיינו שכל יחיד מחוייב רק בחלקו היחסי בהוצאות ההצלה, אבל ההצלה כולה היא מחובות הציבור כולו^[203]. ועוד יש מי שכתב, שאם המציאות היא שהצלת הנפש תלויה רק בו, הרי הוא מחוייב להוציא כל ממונו להצילו, אבל אם אין הדבר מוטל על היחיד דווקא, אלא שכל הציבור הוא בכלל הקריאה להצלת הנפש, הרי שצורת קיום המצווה במצב כזה היא שבית הדין או הממונים מהציבור צריכים לדאוג להצלת האדם, ואין לחייב כל יחיד להוציא כל ממונו^[204]; יש מי שכתב, שאין אדם חייב ליתן יותר מחומש מנכסיו כדי להציל נפש מישראל^[205]; ויש מי שכתב, שבמקום פיקוח נפש אין עוברים על אזהרת חז"ל שלא לבזבז יותר מחומש ומותר להוציא עבור הצלה יותר מחומש, אבל אין חיוב בדבר^[206].

חיוב שיפוי ההוצאות והנזקים הניצול חייב להשיב למציל את הוצאותיו^[207], ואפילו הצילו בעל כורחו, היינו אפילו אמר הניצול שאינו רוצה להינצל, ובכל זאת הצילוהו, הרי הניצול חייב להשיב את ההוצאות למציל^[208]. ויש מי שכתב, שדין זה נכון אף אם התבאר לאחר מעשה שההוצאה היתה מיותרת, כגון שהזמינו אמבולנס עבור חולה, והתבאר שלא היה צורך כלל להעבירו לבית חולים^[209]. ומכל מקום, אם הניצול עני, ונשאר עני עד מותו, אין זה חוב כזה שהיורשים צריכים לשלמו, וכן אין זה מוטל על הציבור לשלם^[210].

אם אין לניצול ממון להחזיר למציל - יש מי שכתב, שאינו חייב להצילו^[211], אך נחלקו עליו הפוסקים האחרים וכתבו שבכל מקרה חייב להציל את חברו, אפילו מממונו^[212].

לדעת רוב הפוסקים, שגם איסור גזל נדחה מפני פיקוח נפש^[213], מכל מקום אסור לאדם להציל עצמו בממון חברו על דעת שלא לשלם, אלא אפילו הוא בסכנת מוות, וצריך לגזול את חברו כדי להציל נפשו, צריך שלא יקחנו אלא על דעת לשלם^[214], ולא הותר לגזול אפילו על מנת לשלם אלא מפני פיקוח נפש^[215], שהמציל עצמו בממון חברו חייב לשלם^[216]. דין זה נכון בין שגזל ממונו להצלתו, ובין שלווה ממון להצלתו, ובין שלווה כסף כדי להציל עצמו, ובין שלווה כדי להציל את האחרים^[217].

יש מי שכתב, שלא רק שמותר לאדם להציל עצמו בממון חברו על מנת לשלם, אלא מחוייב לעשות כן, ואם לא עשה כן, הרי זה מתחייב בנפשו^[218].

מי שאנסוהו להראות ממון חברו, והראה להם ולקחו הממון - הרי זה פטור מן התשלומים, שאם לא יראה לו, יכהו או ימיתהו; ואם נשא ונתן ביד, אף על פי שהוא אנוס, חייב לשלם, שהמציל עצמו בממון חברו חייב לשלם^[219]; ויש מי שכתב, שבכל מקרה פטור מתשלום, שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש^[220].

רודף שרדף אחר רודף להציל, ושבר כלים, בין של נרדף, בין של כל אדם - פטור, ולא מן הדין, אלא שאם אי אתה אומר כן, אין לך אדם שמציל חברו מן הרודף^[221]. תקנת חז"ל לפטור את המזיק היא דווקא בהצלת נפשות, אבל בשאר הצלות חייב המציל בכל הנזקים שגרם, ואפילו הזיק למי שרצה להצילו^[222].

אם לצורך ההצלה גרם המציל נזק לחברו, כגון שבזמן שרץ להציל שבר את כליו, פטור מדין מזיק, אך דווקא בדברים העומדים בדרכו^[223].

יש מי שכתב, שמותר לאדם להציל את חברו בממון של אחר, ועל הניצול לשלם את ההיזק; ואם אין לניצול לשלם, חייב המציל לשלם את הנזק, אם הציל שלא בפני הניזוק^[224].

מי ששאל כלים מחברו כדי להציל אחרים, ונשברו הכלים, או שאבדו באונס - פטור^[225].

מי שלקח רכב לצורך העברת חולה לבית חולים, וניזוק הרכב - יש מי שכתב, שאם החולה איננו בתוך המכונית, הרי הוא פטור מלשלם את דמי הנזק, ואם החולה היה בתוך הרכב, דינו כשואל, וחייב לשלם, ואין בזה תקנת חכמים לפטור את המציל^[226]; ויש מי שכתב, שיתכן שגם אם החולה אינו ברכב, אלא שהוא ביקש מהנהג שיבוא לקחת אותו, גם כן חייב החולה לשלם, הואיל והכל בשליחותו ולהצלתו^[227].

מי שנסע ביום חול בדרך קצרה אלא שהיא דרך אסורה, ועקב כך נתחייב בקנס כספי, אם לא היה בהול במיוחד לצרכי הצלה, הרי המציל חייב לשלם, ואם החולה ראה וידע על כך ושתק, הרי הוא חייב בתשלום הקנס; ואם נסע בדרך קצרה בשבת, כדי למעט בחילול שבת, חייב החולה לשלם^[228].

הנוסע בשבת כדי להציל וכדי לקצר את הדרך ולמעט בחילול שבת צריך לנסוע בגינת חברו, ועל ידי זה יגרום לו נזק, אם חברו עומד שם ויודע שצריך לנסוע לצורך פיקוח נפש, מחוייב הוא להרשות למציל לנסוע דרך גינתו, ואחר כך רשאי לתבוע את הנזק; ואם אינו יודע שהנסיעה היא לצורך פיקוח נפש, אינו חייב להפסיד גינתו, כי אמנם מותר לגזול כדי להציל את חברו, אך לא מצינו שמותר לגזול ולהזיק כדי למעט באיסורים^[229].

אדם הנוסע להציל, רשאי לעבור גם באור אדום, אם הוא בטוח בוודאות שאין סכנה לעצמו או לאחרים במעבר זה, ואף על פי שהוא מסתכן בשלילת רשיון הנהיגה^[230].

חובל מי שהיה סבור שהוא נמצא בסכנה, ולכן הכה את חברו כדי להינצל, הרי הוא פטור מדיני מזיק, אף על פי שהתברר אחר כך שלא היתה סכנה^[231].

גוי יש מי שכתב, שדין פיקוח נפש שדוחה כל האיסורים לא חל ביחס לגוי, שכן הלימוד לדחות איסורים הוא מהפסוק 'וחי בהם'^[232], וזה לא נאמר בבן נוח^[233]; ויש מי שכתב, שבגוי רק וודאי פיקוח נפש דוחה את האיסורים שלו, אבל ספק פיקוח נפש אינו דוחה מצוות בני נח^[234].

ישוב ארץ ישראל נחלקו רבני דורנו בשאלה אם מותר או אסור להחזיר שטחי ארץ ישראל שנכבשו מתוך שיקול של פיקוח נפש - יש אומרים, שפיקוח נפש עדיף על מצות יישוב ארץ ישראל בזמן הזה, ובפרט שאין לנו מלך וסנהדרין ואורים ותומים הנצרכים לצאת למלחמה. לפיכך, אם המומחים לדבר, היינו אנשי הצבא הבכירים, סבורים שבהחזרת שטחי ארץ ישראל תימנע מלחמה, ובכך לא יהיה פיקוח נפש, יש להחזיר השטחים. וכן להיפך, אם יאמרו שבנסיגה משטחים מסויימים יש סיכון בטחוני, ונחיתות משמעותית בעת מלחמה, אסור להחזיר השטחים^[235]; ויש אומרים, שבכל מקרה מצות יישוב ארץ ישראל דוחה פיקוח נפש, שכן זה גופו הוא מדיני המלחמה, שאף על פי שיש שם סכנת נפשות לנלחמים, הרי הם חייבים לסכן נפשם, ודין זה נכון אפילו בזמן הזה, ואפילו בהיעדר אורים ותומים, שכן הצורך במלך וסנהדרין ואורים ותומים הוא רק למצווה, אבל אין זה מעכב כשהם נעדרים^[236].

כהנים בבית מקדש מצינו מחלוקת בשאלה אם פיקוח נפש דוחה עבודת כהנים במקדש אם לאו^[237].

עדות להצלת נידון למוות עדות להציל נידון ממשפט מוות בסנהדרין דוחה שבת, היינו כאשר יודעים אנשים עדות שתכחיש או תזים עדים שמחייבים אחד למיתה, חייבים לחלל שבת כדי לבוא ולהעיד^[238].

בדין החיוב להציל את המאבד עצמו לדעת ראה ערך אבוד עצמו לדעת

בדין החיוב להציל את העובר ראה ערך עֻבָּר

דין הפלה מחמת פיקוח נפש ראה ערך הפלה

בדין החיוב להציל חיי עולם גם במחיר חיי שעה ראה ערך סכון עצמי

בדין הצלת נפשות במקום שיש סיכון למציל ראה ערך סכון עצמי

בדין קדימויות להצלה בפיקוח נפש ראה ערך קדימויות בטפול רפואי

בדין סכנת איבר, אם הוא בגדר פיקוח נפש ראה ערך אבר

הערות שוליים