ויקישיבה:מיזמים/תורנית/נזיר: הבדלים בין גרסאות בדף

מי שנדר להיות נזיר - פרוש, שמחמת כן עליו לפרוש ולהיבדל ממספר דברים.

שלוש מצוות "לא תעשה" ישנן בנזיר: א. לא לאכול ולא לשתות מכל היוצא מן הגפן, שנאמר (במדבר ו, ג - ד): "מיין ושכר יזיר, חומץ שכר לא ישתה, וכל משרת ענבים לא ישתה, וענבים לחים ויבשים לא יאכל. כל ימי נזרו, מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל"; ב. לא לגלח את שיער ראשו, שנאמר (שם שם, ה): "כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו"; ג. לא להיטמא למת, שנאמר (שם שם, ו): "כל ימי הזירו לה', על נפש מת לא יבוא".

לאחר שהשלים הנזיר את ימי נזירותו, הוא מגלח את שיער ראשו, ומביא שלשה קרבנות: חטאת, עולה ושלמים, וזה נקרא "תגלחת הטהרה".

נזיר שנטמא למת בתוך ימי נזירותו, הרי זה סותר את כל הימים שמנה לנזירותו. לאחר שמטהר את עצמו מטומאתו, דהיינו לסוף שבעה ימים, הרי הוא מגלח את שערו ומביא קרבנות, וזה נקרא "תגלחת הטומאה". אחר כך מתחיל הוא מחדש למנות את נזירותו כמניין הימים שקיבל עליו.

מי שקיבל עליו נזירות בחוץ לארץ, כל דקדוקי נזירות עליו, אלא שהואיל וחכמים גזרו טומאה על ארץ העמים, אין נזירותו שבחוץ לארץ עולה לו למניין ימי הנזירות שקיבל עליו, והוא צריך לעלות לארץ ישראל ולחזור ולמנות ימי נזירות בטהרה ולהביא במלאת ימי נזירותו את קרבנות הטהרה.

יכול אדם לקבל עליו נזירות לזמן מסויים; אבל אין נזירות פחות משלושים יום, כלומר: אם אמר אדם: "הריני נזיר" ולא פירש לכמה זמן הוא מקבל עליו את הנזירות, חלים עליו כל דיני נזירות לשלושים יום. ואף אם פירש בנדרו זמן שהוא פחות משלושים יום, הרי הוא נזיר שלושים יום.

יכול אדם לקבל עליו כמה נזירויות, כגון שיאמר: "הריני נזיר שתים", או: "הריני נזיר שלש", ובכגון זה הוא חייב בשתים או בשלש נזירויות, שכל אחת מהן היא שלושים יום, דהיינו שלסוף כל שלושים יום הוא מגלח את שערו ומביא את קרבנותיו, ומתחיל למנות נזירות שנייה.

עיקר קבלת נזירות היא בלשון: "הריני נזיר", או "הריני נזיר לה'", אך אף המקבל עליו נזירות ב"ידות" (ראה: ידות נדרים) או ב"כינויים" (ראה: כינויי נדרים), דינו כנודר בעיקר לשון נזירות.

למרות שבכל הקרבנות חייבים הבעלים לקרוא שם לקרבן, היינו שיאמר: הרי בהמה זו לחטאת, או לעולה, וכיוצא בזה, מכל מקום בקרבנות הנזיר אינו חייב לקרוא שם לכל אחד משלושת קרבנותיו ולומר: בהמה זו לחטאת, בהמה זו לעולה ובהמה זו לשלמים, אלא כיון שאמר: "הרי בהמות אלו לנזירותי", דיו, והראויה לחטאת - תקרב חטאת, לעולה - תקרב עולה, לשלמים - תקרב שלמים, כלומר, הכבשה תקרב חטאת, הכבש יקרב עולה והאיל יקרב שלמים; שהואיל וברור לגבי קרבנות הנזיר, איזו בהמה ראויה לחטאת ואיזו לעולה ואיזו לשלמים, "אין קריאת השם מעכבת".