גירוש תל אביב: הבדלים בין גרסאות בדף

גירוש תל אביב הוא גירושם של תושבי תל אביב, יפו ומושבות יהודה על ידי הטורקים בימי מלחמת העולם הראשונה. הגירוש יצא לפועל בערב פסח תרע"ז, 6 באפריל 1917 לאחר מועד זה התרוקנה תל אביב מתושביה. אלפי גולים (ישנם אומדנים שונים - 5,000 עד 10,000) יצאו מתל אביב ומושבות יהודה לירושלים, למרכז הארץ : פתח תקוה וכפר סבא ולצפונה והתפזרו במושבות הגליל התחתון, ובערים: טבריהוצפת. בתי היהודים ורכושם בעיר הנטושה נשמרו ברשות השלטונות על ידי קומץ שומרים יהודיים. גורלם היה רעב ומחלות וחלק מתו במקום גלותם : כפר סבא, טבריה, יבניאל. רק לאחר כיבוש החלק הצפוני של הארץ בידי הבריטים בסוף שנת 1918 יכלו הגולים לשוב לבתיהם.

להמחשת התופעה נצטט קטע ממאמרם של דן גלעדי ומרדכי נאור המביא את תאורו של אהרון אהרונסון , המתיחס ללא-יהודים: "בינתיים גוועים אנשים מרעב, פשוטו כמשמעו. מראות זועה ראו עינינו: זקנים נשים וטף משוטטיפ, רעב ובלהות-טירוף בעיניהם הגוססות ומאפס מזון נופלים תחתם ומתים". הם מוסיפים כי גם מצב היהודים היה בכי רע. עד ראיה מספר כי אפילו אנשים אמידים בירושלים "הולכים ונעשים למקבלים (של נדבות) ואף מחזרים על הפתחים". מקור: מ' בן הלל הככהן, "גיוס בני הארץ לצבא התורכי", בתוך: מ, אליאב (העורך) במצור ובמצוק, ירושלים, 1991, עמ' 444

הרקע[עריכה]

תקופת מלחמת העולם הראשונה בארץ-ישראל הייתה אחת התקופות הקשות והמורכבות בתולדות היישוב היהודי בארץ. עם פרוץ המלחמה עזבו תושבים רבים את היישוב, אחרים גורשו, ואלה שנשארו גויסו לצבא העות'מאני והשתתפו במלחמה לא להם. בערב פסח תרע"ז הוציא המושל הצבאי של ארץ-ישראל ג'מאל פאשא פקודת גירוש לתושביה הערבים והיהודים של תל-אביב–יפו. הצו הוצא עקב התקדמות הצבא הבריטי מדרום. היה זה לאחר המפלה של הצבא העות'מאני בקרב באר שבע. כאשר חיל המשלוח המצרי של בריטניה התקדם צפונה במסגרת מה שכונה "מרדף פלשת" והתקרב לקו שתי העוג'ות. כ-10,000 איש, נשים, גברים וטף, החלו במסע אל מרכז הארץ וצפונה והשאירו מאחור את בתיהם ורכושם.

הנימוק הטורקי לגירוש היה שמירה על חיי ושלום התושבים. האוייב הבריטי מתקרב מהדרום. בפברואר 1917 אוניות בריטיות הפגיזו מטרות בתל אביב: בית חרושת ווגנר (היה בדרך יפו תל אביב היום) את קולנוע עדן שהיה בקצה רח' לילינבלום, ואת נווה צדק . לדעת, דר' גור אלרועי שחקר את הנושא :" אולם צורת הגירוש וההתייחסות למגורשים לאחר מכן לא הותירו ספק כי מדובר היה בפעולה עוינת עד מאד לציונים".

ב- 28 במרץ 1917 הוציא ג'מאל פאשה, מושלה הצבאי של ארץ ישראל, צו לגירוש תושבי יפו ותל אביב. וכן החשש של השלטונות הטורקיים מכך שתושבי שתי הערים יסייעו לבריטים בכיבוש הארץ, ונומק כצעד חירום צבאי. תושבי יפו הערבים יצאו לכפרים שבסביבת העיר ובהזדמנות הראשונה חזרו לבתיהם. תושבי תל אביב ותושבי יפו היהודים אירגנו "ועד הגירה" בראשותו של מאיר דיזנגוף ו מנחם יצחק קליונר . הוועד אירגן את תושבי מושבות הגליל וצפון הארץ לבוא לתל אביב עם עגלות וסוסים ולהוביל את המגורשים.

התגובה[עריכה]

מאיר דיזנגוף, ממנהיגי היישוב באותם הימים ( ובעתיד ראש העיריה הראשון של העיר תל אביב) החליט כי עדיף לקיים הפקודה ללא ערעור והתנגדות. עם זאת לפעול באופן מאורגן, וזאת לשם הצלת האנשים. ההנחנה הייתה שהציבור יקבל יתארגנות לפינוי היות ואלו שעלו מאירופה חוו שם גירושים. עבורם ניתפס הגירוש כחלק מהגורל היהודי.

לעומתו מרדכי בן הלל הכהן טען כי "אין להיחפז". והציע לפעול ב"דרכי הגויים" ( הערבים תושבי יפו ) ש"הציגו" את גירושם אל הפרדסים שממזרח ליפו, אבל היו חוזרים בערבים לבתיהם, לדבריהם: ג'מל פחה אינו ממהר לבצע דבר, ונותרו ללא פגע. גור סבור כי ג'מל פחה העלים עין מ"אי הביצוע" אצל הערבים.

הסיכום היה שתושבי תל אביב ותושבי יפו היהודים אירגנו "ועד הגירה" בראשותו של מאיר דיזנגוף ומנחם יצחק קליונר. הוועד אירגן את תושבי מושבות הגליל וצפון הארץ לבוא לתל אביב עם עגלות וסוסים ולהוביל את המגורשים.

יעד המגורשים[עריכה]

7,000 מתוך 10,000 המגורשים התפזרו במושבות : זיכרון יעקב וחדרה וכן בפתח תקווה וכפר סבא . חלק אף עלו לירושלים. מעטים היו בעלי אמצעים כספיים שיכלו לשכור דירות וחדרים ולכלכל עצמן מכספם .

שאר המגורשים עלו צפונה, רחוק מהחזית אל מושבות הגליל התחתון ריקם.תושבי הצפון התגייסו לעזרת המגורשים באמצעי תובלה ובשטחים שהקצו למגורשים. מובן שיכולתם הייתה מוגבלת אולם לא מבוטלת. טבריה קלטה כ-1200 מגורשים, צפת כ- 700 , יבנאל כ-130, ויתר המושבות הגליליות כ-200 .

המגורשים הם היו אוכלוסיה חלשה מבחינה סוציו-אקונומית. קרוב לאלף איש מהם, בעיקר ילדים וזקנים, לא שרדו את התנאים הקשים ונפטרו מרעב וממחלות. חלקם אף נפגעו במהלך הקרבות בין הטורקים והגרמנים לבריטים. "העירונים מתל אביב" לא הסתגלו לתנאי השדה הקשים ששררו במושבות, ובפריפריה. היו בעיקר מבין תושבי טבריה שלא תמיד קיבלה היטב את המגורשים, חלקם בעיקר החרדים שבהם, חששו לתחרות מצד המגורשים על המעט שהיה ל"וותיקים" ממקורות כספי החלוקה ובכלל, וחלקם בתחושות ששררו כבר אז נגד "המתיישבים החדשים" בישראל.

חלק מהמגורשים עזבו את הארץ למצרים ולסוריה וחלק אחר לאמריקה או אירופה.

הנצחת זכרם[עריכה]

נדב שרגאי בבמאמרו מיום 12 בספטמבר 2007 מתייחס לנושא: מדוע לא מנציחה עיריית תל אביב את נספיי גירוש 1917 ?

הוא מתאר: "בבתי הקברות בצפון הארץ: של יבנאל, כנרת טבריה צפת חיפה ועוד מקומות, עומדות מצבות של המתים מקרב המגורשים מתל אביב בעת הגירוש. (גם בכפר סבא 224 קברים כאלה ואפילו בדמשק 75 קברים). כמה מאות נפטרו ובעיקר בחורף הקשה של 1917/1918 . המצבות מוזנחות בעליל ללא מבקרים מקדם, חלקן כאלמונים, מספרות על המחיר הנורא. רק בבית הקברות בכנרת נעשה מעט סדר, מצבה כללית, וכבוד למתים ואלו רק תודות לשמואל חדש קיבוצניק שלקח את הנושא על עצמו".

עמותת משפחות מייסדי תל אביב פועלת מזה שנים במשותף עם החברה קדישא להקים גלעד בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב לזכר הנספים מקרב מגורשי תל אביב.

גורל מגורשי כפר סבא[עריכה]

מגורשי תל אביב מצאו להם מקלט זמני בסוכות שבנו מעצי אקליפטוס בשולי המושבה כפר־סבא. חוסר התנאים הסניטריים גרם למגיפות ורבים מהמגורשים מתו. בבניין הח'אן הוקם בית חולים ארעי וצוות רפואי קטן ניסה לעזור כמיטב יכולתו. הרופא הידוע ד"ר הלל יפה שבקר בכפר־סבא בתחילת 1918 כתב ביומנו: "כמעט כל היישוב בכפר־סבא חולה, מלוכלך, לקוי בכינים. יש שם 250 חולים. כ־25 מתים כל שבוע". רבים מהפליטים מתו אלמונים והם קבורים עד היום בקבר אחים בסמוך לבית הקברות הצבאי של כפר־סבא.

במשך כשנה הייתה כפר־סבא על קו החזית בין הצבא הבריטי לצבא הטורקי, והיא נחרבה בהפגזות של שני הצדדים. בספטמבר 1918 כשכבשו האנגלים את כפר־סבא, היא הייתה הרוסה לחלוטין, בפעם השנייה תוך שמונה שנים.

חלק מהנפגעים היהודים היו פליטים מתל אביב ומפתח תקוה אשר הלכו לקראת הצבא הבריטי שהתקדם ממעברות הירקון לכיוון הכפר הערבי טירה, שהייתה מפקדת הצבא העות'מאני באזור. הפליטים היהודים הרעבים באו לבקש מזון מהחיילים הבריטיים . הבריטים חשבו אותם לחיילים טורקים שלבשו בגדים אזרחיים וירו בהם.

תרומת ליהודי טבריה[עריכה]

באתר עמותת משפחות מייסדי תל אביב מובא סיפורה של בת העיר טבריה, אדל ממן - תושבת אשדוד, אז אדלינו טולידנו. לפיו, אותם יהודים שגורשו מיפו שקראנו להם "היפואים" תרמו רבות לתושביה היהודית של העיר.

• גברת גרין, שיחד עם התושבים הוותיקים בטבריה, בהם אבי המנוח, ניסים טולדנו- הקימה בית יתומים גדול.
• היא הקימה גם גן ילדים עבור הבנות ובזכות הגננת קלרה גביזון, החלו הבנות היהודיות, שעד כה דיברו ביניהן ערבית, לשוחח בשפה העברית.
• מפעל אחר פרי עמלם של היפואים היה פתיחת קורסי ערב לבנות, ללמדן עברית ולהכשירן להיות אחיות מעשיות.

פועלם של היפואים שיפר במידה רבה את המצב הכלכלי והחברתי הירוד בטבריה, כך שעם כניסת הבריטים לארץ ישראל נמצאה בעיר תשתית של פקידות ממשלתית טובה ושל בעלי עסקים.

וכך בשנת 1921 הקימו היפואים בית ספר לבנות ששפת הלימוד בו הייתה עברית. המספרת, שהייתה בכיתה ב' כותבת כי "המחנך שלנו לא היה אחר מאשר בנימין ברנר, אחיו של הסופר יוסף חיים ברנר. ממנו למדנו את השירים "על שפת ים כנרת" "שאו ציונה נס ודגל" ועוד."

לקריאה נוספת[עריכה]

• גור אלרואי, גולים בארצם? פרשת מגורשי תל אביב יפו בגליל התחתון, 1917-1918 מתוך "קתדרה" גיליון מס' 120 , הוצאת יד יצחק בן צבי, יוני 2006

• דן גלעדי ומרדכי נאור, תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מאז העלייה הראשונה - עורך ראשי משה ליסק, עורך האקדמיה הלאומית הישראלית - מוסד ביאליק, ירושלים, תשס"ג. גירוש תושבי יפו ותל-אביב, עמוד 469 והילך

קישורים חיצוניים[עריכה]

• גור אלרואי, גירוש 1917, אתר "עמותת משפחות מייסדי תל אביב