נותן טעם בר נותן טעם
|
|
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא
מאכל סתמי שבלע טעם מכלי שהתבשל בו לפני כן מאכל בשרי (או חלבי), הרי שנבלע בו טעם שהוא 'בר טעם' של היתר. מותר לאכול מאכל סתמי זה עם מאכל חלבי (או בשרי) כיון שהוא נותן טעם בר נותן טעם של דבר היתר.
כך כותב ערוך השולחן: "איפסקא הלכתא בגמרא (קיא ב) דדגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח משום דהוה נותן טעם בר נותן טעם. ביאור הדברים, דגים צלוים רותחים שנתנום לתוך קערה שאכלו בה בשר, מותר לאכול הדגים בכותח שהוא מאכל חלב, ולא אמרינן הרי הדגים יש בהם טעם בשר שבלעו מן הקערה, לפי שאין זה טעם גמור, דודאי אם היו מבושלים יחד עם הבשר היה אסור לאכלן בכותח, וכן לאכול חלב רותח בקערת בשר משום דהוה טעם ראשון והוה כבשר גמור, אבל קערה זו היא עצמה אינה בשר, אלא שהבשר נתן בה טעם, והקערה נתנה טעם בהדגים, והוה שני טעמים של היתר ונקלש הטעם, ולכן מותר לאכלן בכותח, ואין הפרש בין שהדגים והקערה שניהם רותחים, ובין שהאחד רותח והשני צונן, וכ"ש כששניהם צוננים (וע"ש בתוס' ד"ה הלכתא), ובמה שנוגע לסכנה יתבאר בסימן קט"ז בס"ד".
רווח גם בראשי התיבות: נ"ט בר נ"ט
מקרים שבהם אין אומרים נ"ט בר נ"ט
אין אומרים נ"ט בר נ"ט להתיר אלא בבשר בחלב: וזהו יסוד דין נ"ט בר נ"ט, דכל כי האי גוונא שהמאכל בלע מכלי בשר בן יומו מותר לאכול המאכל הזה עם חלב, משום דנקלש הטעם והוה נ"ט בר נ"ט, וכן להיפך. ואין דין זה רק בבשר עם חלב או חלב עם בשר, דכיון שטעם שני אכתי של היתר הוא ואיקלש כולי האי לא חשיב לאסור, אבל בדבר איסור כל היכא דאיכא טעמא אוסר עד סוף העולם (ר"ן שם), כלומר כגון קדירה שבישלו בה איסור, ואח"כ בישלו בה מים, ונתנו מן המים למאכל, צריך ששים נגד כל המים, דחשבינן להמים כגוף האיסור אע"ג דטעם שני הוא, וכן לעולם. ואין לשאול הרי עכ"פ נקלש טעם האיסור כמו שנקלש טעם הבשר, ובשלמא למאן דס"ל חתיכה נעשית נבילה בשאר איסורים ניחא, אבל למאן דלא ס"ל כן למה לא נתיר המאכל שבישלו אותו עם מים אלו, ומה לי קלישת טעם בשר או קלישת טעם איסור. דבודאי לא דמי, דהא דשרינן נ"ט בר נ"ט לאו משום דסברינן שאין הטעם הראשון מתפשט עד השלישי, דאם היינו אומרים כן בודאי גם בשארי איסורים היה מותר בכהאי גוונא למאן דלית ליה חתיכה נעשית נבילה, אלא אנן מתירינן כשהטעם השני היה של היתר משום דאין בו חשיבות שטעם קלוש כזה והוא של היתר שיאסור, אבל בטעם איסור לא שייך זה (למדתי זה מדברי הר"ן ז"ל, ע"ש), ועמ"ש בסימן צ"ד סעיף כ"ג. (מתוך ערוך השולחן).
כשטעם הראשון היה במאכל: ודע דגם בנ"ט בר נ"ט דהתירא לא אמרינן רק כשטעם הראשון היה בכלי והשני בהמאכל כמו בדגים שעלו בקערה שכתבנו, אבל כשגם טעם הראשון היה במאכל לא שרינן נ"ט בר נ"ט, כגון אם איזה מאכל רותח היה מונח על בשר רותח, ואח"כ הניחו הדגים על זה המאכל הרותח, אסור לאכול הדגים בכותח, דכן פסקו הראשונים בעל ספר התרומה (סי סא) ובעל השערים סימן ס' (הובא בפמ"ג במ"ז סק"א, ובחוות דעת (סק"א)), דדווקא כשהטעם הראשון בכלי והשני באוכל הוקלש הטעם, אבל כשהראשון באוכל הוה כממש (שם), ויש מי שרוצה לחלוק על זה (עי' פתחי תשובה (סק"א)), ואין טעם בדבריו, שבודאי כן הוא, ומטעם היסוד שכתבנו בסעיף הקודם, דאין אנו אומרים שהטעם אינו מתפשט אלא מפני קלישותו, וזה שייך כשהטעם הראשון הוא מכלי ולא מאוכל. (מתוך ערוך השולחן). כטעם הראשון היה בכלי אך בשעת הבישול הזה עצמו:' וגם אפילו כשהטעם הראשון היה בכלי לא אמרינן נ"ט בר נ"ט בשעת הבישול, כגון אם נפל חלב על הקדירה שמבשלין בה דגים כנגד הרוטב, ואח"כ בישלו הדגים עם בשר, אסורים הדגים אם לא היה בהם ששים נגד החלב, ולא אמרינן הרי החלב נתן טעם בקדירה והקדירה בדגים והוה ממש נ"ט בר נ"ט, דכיון דנפל בשעת הבישול והבישול מפעפע בכל הקדירה הוה כאילו כולם קשורים זה בזה, והוה כאילו החלב נפל על הדגים (חוות דעת סק"א). ויש מי שאומר דאפילו בשעת הבישול אמרינן נ"ט בר נ"ט (פתחי תשובה בשם בית אפרים), ונראה עיקר כדיעה ראשונה ואין להקל בזה. (ואפשר דתלוי בהדיעות שיתבארו אם יש חילוק בין עלו לנתבשלו, וצ"ע, ודו"ק). (מתוך ערוך השולחן).
חידושים הלכתיים בדין נ"ט בר נ"ט
- כתב הערוך השולחן יורה דעה סימן צה סעיף ז: "יראה לי... דהקפידא הוא רק על דביקות השומן, כגון שבישלו בהקדירה רק בשר לבדו בלא תבשיל, וכשנשתייר סביב הקדירה מבפנים הלא נשתייר שומנו של בשר, והוה כממשו של בשר ולא כטעמו, אבל אם בישלו בה תבשיל של מיני גרופי"ן או תפוחי אדמה או של אורז ודוחן או של עיסה, ונתנו בה גם בשר כדרך שמבשלין אצלינו, דהבשר הוא מועט נגד התבשיל, אפילו אין הקדירה רחוצה יפה לית לן בה, דמה שסביבות הקדירה מבפנים הוא תבשיל שיש בו טעם בשר, ואינו אלא טעם בשר ולא בשר ממש. ואפילו לפי מה שכתבנו בסעיף ג' דכשהטעם הראשון הוא במאכל אין מורין בו דין נ"ט בר נ"ט, מ"מ הכא ג"כ עיקר הטעם הוא בהקדירה, ולא חיישינן למעט רוטב שסביבות הקדירה שיש בו טעם בשר, ודנין בזה דין נ"ט בר נ"ט (כנלענ"ד)".