ישיבה
|
|
הישיבה היא מוסד לימודי יהודי המשריש את ערכי היהדות של התורה בתלמיד היהודי.
הישיבה הראשונה בעולם היתה ישיבת שם ועבר. ישיבות החלו להתפתח בעיקר בתקופת התלמוד בה היה לראש הישיבה (ריש מתיבתא) סמכות גדולה, שהמשיכה עד ימי הגאונים, בהם היו שני ראשי ישיבות, בבבל ובסורא ששלטו על העולם היהודי. ישיבה נוספת (עם השפעה פחותה) היתה ישיבת "גאון יעקב" שבארץ ישראל.
הישיבה מציעה סדר לימוד יומי של שיעורים במגוון נושאים מעולם התורה, העבודה הפנימית, שיעורי גמרא וכו' המנוהלים ע"י רבני הישיבה.
ישיבות במתכונת המודרנית החלו להתפתח במאות האחרונות בליטא - ובהם אם הישיבות - "וולוז'ין". כיום הישיבה הגדולה ביותר היא ישיבת "מיר" שבירושלים. בעולם הדתי לאומי נחשבת ישיבת מרכז הרב כאם הישיבות הדתיות לאומיות - ממנה פרשה ישיבת הר המור. מבנה ישיבות נוסף הקיים בציבור הדתי לאומי הוא "ישיבת הסדר" - בה ע"פ הסדר עם הצבא מתגייסים התלמידים רק לאחר לימוד בישיבה.
קיימות גם ישיבות קטנות לצעירים. בציבור הדתי לאומי מקובלות ישיבות תיכוניות.
שם הישיבה
מתוך הויקיפדיה העברית: ישיבה או מתיבתא (מארמית) היא מוסד ללימוד תורה על כל תחומיה, על פי המסורת היהודית. המוסד להשכלה גבוהה של החינוך היהודי, שהיווה מוסד המשך למסגרת החינוך היסודי היהודי, ה"תלמוד תורה". הישיבה שימשה במהלך הדורות להעברת מסורת התורה שבעל-פה ודברי חז"ל מדור לדור וללימוד ושינון עצמי.
הישיבה שימשה במשך הדורות כמוסד המרכזי של היהדות התורנית: בה נקבעו ההלכות בשאלות שנתחדשו במהלך השנים והוכרעו ספקות שהתעוררו במסורות ותיקות, ובה תוקנו תקנות בענייני היחיד והרבים. ראשי הישיבות המרכזיות היו בתקופות ארוכות לאורך ההיסטוריה של עם ישראל, מנהיגיו של העם היהודי כולו. גם לאחר כתיבת הקודקסים ההלכתיים הגדולים: משנה תורה לרמב"ם, "ארבעה טורים" וה"שולחן ערוך", שאפשרו הלכה למעשה מעמד רבני נפרד מעולם הישיבות, עמדו הישיבות במרכזו ובתשתיתו של עולם התורה. כל גדולי הרבנים היו חניכי ישיבות ורבים מהם החזיקו בעצמם ישיבה במקומות בהם כיהנו כרבנים.
הישיבה כצורת חיים אידיאלית המבטאת את קידוש חיי הרוח ועיסוק בעיקרי העיקרים, מתבטאת גם בתיאורי חז"ל את העולם הבא כישיבה של מעלה, או "מתיבתא דרקיעא", בה מתנהלים לימודים ודיונים הלכתיים במתכונת דומה לזו של הישיבה הארצית.
צורת הישיבה, תפקידי ההוראה בה, חומר הלימודים ודרכי הלימוד בה, השתנו לפי המקום והתקופה. אך קו מאחד משותף היה לה על פני המרחב והזמן: שאיפה לעיסוק בתורה ובמצוותיה תוך ניתוק מהעולם הסובב, ומתן הזדמנות שווה לכל נער יהודי להתמודד במסלול הלימודים שהציעה ולהתקדם במעלה האליטה הרבנית.
במשך הדורות השתמשו בכינוי "ישיבה" לתיאור כל בית מדרש שבו ישבו יהודים ועסקו בקביעות בתורה, בדרך כלל בדגש על בתי מדרש בהם הועברו שיעורי תורה בידי רבנים לתלמידיהם. מן המאה ה-19, עם הקמת ישיבת וולוז'ין שכונתה "אם הישיבות", נקבע מודל הישיבה המודרנית שעבר בהמשך שיפורים ושינויים כמו חלוקת השיעורים לשכבות מבוססות קבוצות גיל או מבוססות רמת ידע כפי שהונהג לראשונה בישיבת טלז. חלוקות נוספות לישיבה קטנה וישיבה גדולה התפתחו רק במאה ה-20.
רקע עריכה
דגם בית מדרשו של רש"י בבית התפוצות
המונח ישיבה כשם עצם מוזכר לראשונה רק בדברי חז"ל. התלמוד הבבלי מציג את הישיבה כמושג מופשט של מקום קבע ללימוד תורה שליווה את עם ישראל משחר ההיסטוריה שלו, כשהוא מייחס את הלימוד בישיבה כבר לאבות האומה: אברהם, יצחק ויעקב, ומתאר את הישיבה בישיבה, והעברת תורת הדור הקודם לדור הבא כדבר שליווה את האומה מאז ומעולם:
אמר רבי חמא ברבי חנינא: "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם: היו במצרים, ישיבה עמהם; שנאמר: "לך ואספת את זקני ישראל". היו במדבר, ישיבה עמהם; שנאמר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל". אברהם אבינו, זקן ויושב בישיבה היה; שנאמר: "ואברהם זקן בא בימים". יצחק אבינו, זקן ויושב בישיבה היה; שנאמר: "ויהי כי זקן יצחק". יעקב אבינו, זקן ויושב בישיבה היה; שנאמר: "ועיני ישראל כבדו מזֹקן". אליעזר עבד אברהם, זקן ויושב בישיבה היה; שנאמר: "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המֹשל בכל אשר לו" - אמר רבי אלעזר: שמושל בתורת רבו... "דמשק אליעזר"... שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים. — תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ח, עמוד ב'