קריאת התורה

קריאת התורה היא תקנה לקרוא בספר תורה בציבור, בשבתות, במועדים ובימי שני וחמישי.

מקור התקנה וטעמה

בגמרא במגילה ^[1] מובא שמשה תיקן לישראל שיהיו קוראים שני וחמישי בתורה וכן בשבתות וימים טובים. הרמב"ם ^[2] מסביר ^[3] שטעם הדבר הוא בשביל שלא יעברו שלושה ימים על הציבור ללא לימוד תורה. כהמשך לתקנת משה, הגמרא בבבא קמא ^[4] מביאה שעזרא תיקן שבכל עליה בימות החול יקראו שלושה עולים, כאשר כל קריאה תכלול לפחות עשרה פסוקים- כנגד עשרה בטלנים. תקנת הקריאה בחגים ובשבתות כלולה בתקנת משה רבינו הקדומה כדברי הירושלמי " משה התקין את ישראל שיהו קורין בתורה בשבתות ובימים טובים ובראשי חדשים ובחולו של מועד, שנאמר: 'וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל".

מעלת קריאת התורה

הזוהר^[5] משווה את מעמד קריאת התורה למעמד נתינת התורה בהר סיני, וקובע כי יש להיזהר מלדבר בעת הקריאה כמו שכל העולם שתק בקבלת התורה וכדבריו: " העם צריכים להכין את עצמם באימה וביראה, ברתת ובזיע, ולכוון את הלב כאילו עומדים ברגע זה על הר סיני, ושומעים ומקבלים את התורה".

הרב סולובייצ'יק^[6] גם תפס את קריאת התורה כעין שיחזור של קבלת התורה בהר סיני " קריאת התורה בציבור באה לא רק לשם לימוד, כי אם גם לשם סידור פגישה עם האלוקים, כמו שאירע לאבותינו בסיני. כל קריאה וקריאה היא מתן תורה חדש". לשיטתו, חומרת המהר"ם מרוטנבורג לעמוד בכל קריאת התורה היא גם הד להשוואת קריאת התורה למעמד הר סיני.

הוצאת ספר התורה

בפתיחת הארון אומרים "ויהי בנסוע הארון וכו'", ובשעה שהוא פתוח נהגו לומר "בריך שמיה", תפילה מהזוהר, שם נאמר ^[7]: " אמר ר' שמעון כאשר מוציאים ספר תורה בציבור לקרוא בו, נפתחים שערי הרחמים בשמים ומעוררים את האהבה העליונה של ה' אל ישראל. באותה שעה צריך האדם לומר את תפילת "בריך שמיה"".

לאחר מכן מוסר הפותח את ספר התורה לש"ץ. בשבת בשחרית אומר הש"ץ למנהג אשכנז "שמע ישראל" "אחד אלוקינו, גדול אדונינו, קדוש (בימים נוראים: ונורא) שמו" והקהל חוזר.

הש"ץ אומר לאחר שקיבל את הספר תורה בידו "גדלו לה' איתי ונרוממה שמו יחדיו" והקהל עונה בשעת הולכת הספר לבימה "לך ה' הגדולה וכו'" ו"אב הרחמים".

בשעה שמוליכין את הספר לבימה נהגו לנשקו וללוותו.

חיוב הקריאה על הציבור או היחיד

המשנה במסכת מגילה^[8] מציינת רשימה של דברים המצריכים מניין כגון תפילה, ברכת חתנים וכן קריאת התורה. הרמב"ן^[9] מפרש על המשנה שכל הדברים הרשומים בה הם חובת הציבור, וכן קריאת התורה מוגדרת כחובת הציבור. הר"ן מוסיף על שיטת הרמב"ן שלמרות שחיוב הקריאה הוא על הציבור, גם אם חלק מהמניין שמע קריאת התורה ורובו לא שמע- עדיין מותר לקרוא בשבילם בשנית משום שנחשב שהציבור מחויב בדבר. הביאור הלכה^[10] מביא את דברי הר"ן להלכה ופוסק שמותר לקרוא בתורה גם כאשר רק חלק מהציבור שמע את הקריאה.

מדברי הפרי מגדים^[11] ניתן להבין שסובר שקריאת התורה היא חובת היחיד. המשנה קובעת כי הכל יכולים לעלות לתורה, ואף קטנים. הפרי מגדים רצה להוכיח מכאן שקטן רשאי להוציא את הרבים ידי חובתם ויכול אף לעלות חזן. מדבריו עולה כי ניתן להשוות בין תפקיד העולה (שבזמן הגמרא היה גם בעל הקורא) לתפקיד החזן- וששניהם נחשבים כמוציאים את הרבים ידי חובתם. מאידך, המגן אברהם (שם) פוסק שאין קטן רשאי לעלות חזן ולהוציא את הרבים ידי חובתם, וייתכן שסובר שקריאת התורה היא חובת הרבים ולא היחיד.

האגרות משה^[12] דן בנושא חיוב קריאת התורה, ופסק שחיוב הקריאה איננו על היחיד כי אם על הרבים. לשיטתו, החיוב על הציבור הוא לשמוע את הקריאה מפי שבעה עולים שונים, ולא לקרוא בעצמם, וממילא לא שייך להתייחס לדין שומע כעונה. לפי הסבר זה, תפקיד בעל הקורא איננו להיות שליח הציבור, אלא הוא שליח העולה הקורא בשבילו את הקריאה, ומקריא אותה לשאר העם כמו שהיה אמור לעשות העולה. קטן רשאי לעלות לתורה מדין הגמרא, ואף להקריא לציבור, אך בימינו כאשר תפקיד בעל הקורא הוא להיות שליח העולה- אין הקטן יכול להיות בעל קורא או לעלות לתורה משום שאינו בגדר שליחות.

החסיר קריאה

המשנה ברורה ^[13] פוסק שקהילה שלא היה לה ספר תורה כשר והחסירה קריאה- מחוייבת לשמוע בזמן אחר את קריאת התורה ולהשלימה. מאידך, המשנ"ב לא מתייחס למקרה בו יחיד מפספס את הקריאה.

העלייה לתורה

הקדימויות

ע"פ המשנה במסכת גיטין^[14], סדר העולים לתורה הוא כהן, לוי ואח"כ ישראל. סידור זה הוא מפני דרכי שלום - למניעת מחלוקת.

סדר זה קיים בין בימי שני וחמישי בהם יש רק שלושה עולים, ובין בשאר הזמנים בהם יש יותר משלושה עולים, השניים הראשונים הם כהן ולוי.

גם בעליות אלו וגם בשאר ישנם סדרי עדיפויות אלו אנשים יעלו לתורה.

סדר הקדימויות:

הכנה לעלייה

העולה לתורה מתעטף בטלית ועולה בדרך הקצרה וכשיורד יורד בדרך הארוכה. אם שני הדרכים שוות עולה בדרך הימנית ויורד בדרך השנייה.

הברכות

הקריאה

הקריאה בשבתות היא קריאה על סדר התורה - בכל שבת פרשה, עד לסיום התורה. בכל שנה מסיימים את התורה, וסיומה בשמחת תורה, שהוא החג היחיד שקוראים בו פרשה - פרשת וזאת הברכה, שהיא הפרשה היחידה שאינה נקראת בשבת.

בשבת במנחה וכן בימי שני וחמישי קוראים את תחילת הפרשה הבאה, בד"כ את העלייה הראשונה. קריאה זו מצורפת בסופם של רוב הסידורים הרגילים.

בשעת הברכות והקריאה אסור לציבור לדבר אפילו בדברי תורה, ובין הברכות מותר לדבר דברי תורה בלחש, ומרן הרה"ג כמוהר"ר רבינו עזרא עטיה זצ"ל היה נמנע מלדבר אפילו דברי תורה בין העליות [ראה ספר "המורה", ובסידור "עוד יוסף חי"], אולם מותר וכדאי לעיין בספר. בשעה שספר התורה פתוח אסור לצאת מבית הכנסת וא יוצא ועל זה נאמר "ועוזבי ה' יכלו", ומתרגמינן - "ודשבק אורייתא דיי' ישתיצון", ואפילו יש עשרה שמקשיבים לקריאה זולתו, וכבר שמע הקריאה בעשרה - אסור [משנה ברורה]. אם כבר שמע את הקריאה במניין אחר - מותר לצאת בין העליות לצורך גדול [משנ"ב], ויש אומרים שמותר אף אם אין צורך גדול [כף החיים]. אם סיימו לקרות וסגרו הספר תורה והעולה האחרון טרם בירך ברכת "אשר נתן" - הפרי חדש מצדד לומר יכול לצאת, והמטה יהודה חולק על זה דהברכה שייכת לקריאה ונחשבת כמותה עיין שם [ראה ביאור הלכה סימן קמו ד"ה שפיר דמי]. ועוד כתב רבינו זצ"ל בעל ה"משנה ברורה" כי הגאון בעל "מגן אברהם" זצ"ל מצדד לומר שמשעה שפתחו את ספר התורה כדי לקרות, אפילו לא התחיל עדיין הקורא לקרות גם כן אסור, וכן משמע דעת הגר"א זצ"ל בביאורו, שמשעה שפתחו הספר תורה כדי לברך אסור לספר.

סומא בעלייה לתורה

בגמרא ברכות מובא שרב ששת היה לומד בשעת קריאת התורה, ומסביר תוספות^[15] עניין זה שמכיוון שהיה סומא לא היה מחויב בקריאה וממילא יכל ללמוד בדברים אחרים. תוספות מביא פירוש נוסף בשם ר' חננאל שרב ששת כן היה חייב בקריאה אלא שהיה תורתו אומנתו, וכן באשכול פסק שסומא חייב בקריאת התורה מכיוון שיכול לשמוע את הקריאה מבעל הקורא.

בשו"ע פסק כתוספות לאסור על סומא לקרוא בתורה ולעלות לתורה, והביא שהמהרי"ל פסק להתיר להעלות סומא כמו שכיום מעלים גם את עם הארץ. בימינו, נוהגים שלא לפסוק בדין זה כשו"ע ורוב האחרונים כתבו שיש לסמוך על דברי האשכול ועל המשאת בנימין הפוסק כמותו, ולהתיר עליית סומא לתורה^[16].

ההפטרה

ערך מורחב - הפטרה

בשבתות ובמועדים לאחר הקריאה בתורה בשחרית קוראים בנביאים בעניין המתאים לפרשה או למועד. גם בתעניות במנחה האשכנזים מפטירין, ובתשעה באב בשחרית מפטירין "אסוף אסיפם".

בשעת ההפטרה וברכותיה אין לדבר.

הגבהה וגלילה

ערך מורחב - הגבהה (ספר תורה)

הגבהת ספר התורה להראות את הכתוב לציבור, נעשית ע"פ מנהג הספרדים בתחילת הקריאה, וע"פ מנהג האשכנזים בסיומה, והמעלה את העולים לקריאה קורא למגביה ולגולל ומכריז "יעמדו המגביה והגולל". לקוראים בספר תורה ספרדי אין צורך באדם שיגלול.

המגביה צריך לכתחילה להגביה כששלוש עמודות מספר התורה פתוחות. מראה את הכתב לעומדים מימינו, אח"כ לשמאלו, לפניו ולאחריו. מצווה על האנשים לראות את הכתב ולכרוע, ויש מדקדקים לראות את האותיות באופן שיכולים לקוראם, ואומרים "וזאת התורה...".

בספר "יסוד ושורש העבודה"^[17] מובא בשם האר"י, שבעת הגבהת התורה יש לכל אחד להשתדל להתבונן באותיות התורה עד שיוכל לראות מה שכתוב שם, ובזאת ימשך אליו שפע רב. ה"בן איש חי" כותב^[18] שישתדל אדם לחפש בעיניו מילה אחת בתורה, במקום שקוראים, שמתחילה באות שמתחיל בה שמו, ויאמר באותה שעה את הפסוקים: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל"^[19], "תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"^[20]. ומבאר הרב דוד חי הכהן בספרו "במעמד השחר"^[21], בזאת יתחזק מאד קשרו המיוחד אל התורה, ואל חיי הנצח המצויים בה. גם יתכוון באמירתו שגם הוא, בן קהילת יעקב, מתכונן כעת לקבל אותה תורה שקיבל משה רבנו למוסרה לישראל, ולהורישה לדור הבא אחריו.