אמן אחר ברכת עצמו

עניית אמן אחר ברכותיו הוא כלל בהלכות ברכות הקובע שאין לאדם לענות אמן לאחר ברכות שהוא עצמו אומר, מלבד מספר ברכות מסוימות. הפוסקים נחלקו באילו ברכות מדובר: למנהג האשכנזים עונים אמן רק אחר ברכת בונה ירושלים שבברכת המזון, ואילו למנהג הספרדים עונים אמן גם אחר ברכת ישתבח שבסוף פסוקי דזמרא וברכת "יהללוך" שבסוף ההלל.

מקור

הגמרא בברכות ברכות מה ב מביאה שישנם שתי ברייתות בעניין העונה אמן אחר ברכותיו- אחת אומרת שהדבר מגונה, ואחת אומרת שהוא משובח. הגמרא מסבירה שכל ברייתא מדברת על מקרה אחר, כאשר אמירת האמן היא לאחר ברכת בונה ירושלים הרי היא משובחת, ואילו כאשר מדובר ברכות היא מגונה.

הירושלמי מסביר שאין הכוונה לברכת בונה ירושלים בדווקא, אלא בכל מקרה בו מדובר על סוף הברכות, ולשיטה זו ברכת "בונה ירושלים" מובאת בברייתא רק כדוגמא לברכה שכזו. כהמשך לדברי הירושלמי, הרשב"א מסביר שהברייתא נתנה את בונה ירושלים בתור דוגמא בתור רבותא- שעל אף שבימינו ישנם ברכות נוספות לאחר הברכה, עדיין עונים אמן משום שהיא סוף הברכות מדאורייתא.

טעם עניית אמן אחר ברכותיו

חיזוק ברכת עצמו

הרשב"א ברכות מה ב הביא בשם רב יהודאי גאון שהטעם לעניית אמן לאחר הברכה היא משום שבכך הוא מראה שהוא מקבל עליו את הברכה ומאמין בה, כשם שדוד המלך סיים מספר פרקי תהילים באמירת אמן (כגון "ברוך ה' לעולם אמן ואמן"). לשיטתם, באופן עקרוני ראוי לענות אמן אחר כל ברכה משום שיש בכך חיזוק האמירה, ורק כאשר עניית האמן גורמת לבעיית הפסק בין הברכה לאכילה או למעשה המצווה יש לאסור את הדבר.

להודיע שהשלים ברכותיו

מאידך, הרמב"ם מסביר שלאחר מספר ברכות על האדם לענות אמן על מנת "להודיע שכבר השלים כל ברכותיו". לשיטתו, אין עניית האמן לאחר ברכת עצמו זהה לעניית אמן מפי אחר השומע את הברכה, אלא מדובר באמן המשמש כסימן לסיום הברכות. לפי הסבר זה, מובן שאין סיבה לומר אמן לאחר ברכת מעין שלוש כגאונים, משום שאין צורך לעשות הפסק ברצף הברכות, משום שישנה רק ברכה אחת.

אמן אחר ברכותיו בשאר ברכות

מדברי הירושלמי עולה כי יש לענות אמן רק בסוף ברכותיו, אך נחלקו הראשונים בהבנת גדר זה:

הרא"ש ברכות ז י והגאונים הסבירו בדברי הירושלמי שמדובר בכל ברכה שנחשבת כסוף העניין ואין לאחריה דבר אחר. כלומר, ברכות הנהנין שיש לאחריהן מעשה אכילה, או ברכות המצוות שיש לאחריהן מעשה מצווה- אינן מוגדרות כסוף הדבר ולכן אין לענות עליהן אמן משום שהדבר יהיה הפסק בין הברכה למעשה. מאידך, בברכות שאין לאחריהן דבר יש לענות אמן כגון ברכת "שים שלום" שהיא סוף ברכות שמונה עשרה, או ברכת ישתבח שהיא סוף פסוקי דזמרא וכן ברכות גאל ישראל והשכיבנו שבסוף ברכות קריאת שמע. לפי שיטה זו, יש לענות אמן גם לאחר ברכת מעין שלוש ובורא נפשות, משום שגם הן סוף העניין ואין בכך איסור הפסק.

מאידך, הרמב"ם הלכות ברכות א יח סובר שאין לענות לאחריהן משום שלשיטתו יש לענות אמן אחר ברכה רק במידה וקדמה לה ברכה אחרת והיא חלק מקבוצת ברכות. התוספות (ד"ה הא) הביא בתחילה את שיטת הגאונים שיש לענות אמן לאחר כל ברכה וברכה, אך הביא למסקנה שמנהג העולם לענות רק לאחר ברכת בונה ירושלים.

עניית אמן אחר שאר ברכות

כאמור, הראשונים חלקו בהבנת הטעם בעניית אמן אחר ברכות עצמו ומחלוקת זו תלויה גם בגדר הברכות עליהם יש לברך:
הרמב"ם פסק על פי שיטתו, שמכיוון שלאחר שמע ישראל בשחרית יש רק ברכה אחת (ברכת גאל ישראל) אין לענות לאחריה אמן. מאידך, הרא"ש פוסק כשיטתו שיש לענות אמן גם לאחר ברכה יחידית זו. השולחן ערוך אורח חיים רטו א פסק כרמב"ם שאין לענות אמן אחר ברכות עצמו בברכות הנהנין אלא רק בברכות שהן סוף קבוצת ברכות.

כהמשך לשיטתו, השו"ע פסק שנוהגים לענות אמן אחר ברכות עצמו לאחר ברכת ישתבח שבסוף פסוקי דזמרא ולאחר ברכת "יהללוך" שבסוף ההלל. המשנה ברורה מסביר כי גם ברכות אלו מוגדרות כסוף קבוצת ברכות משום שישתבח היא המשך ברכת ברוך שאמר ואילו יהללוך היא המשך ברכת ההלל. מנגד, הרמ"א הביא שנוהגים לענות אמן רק אחר ברכת בונה ירושלים בברכת המזון בשביל להפסיק בין שלוש הברכות הראשונות בברכת המזון שהן דאורייתא לשאר הברכות שחיובן רק מדרבנן.