אברהם אבינו

אברהם אבינו הוא ראשון אבות האומה. הוא נולד לאביו תרח בעיר חרן, עבר לאור כשדים ומשם הצטווה על ידי הקב"ה "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" ( בראשית י"ב א'). הוא והלך לארץ כנען יחד אשתו, שרי, אשר שמה היה לשרה אימנו, בן אחיו לוט וכן "וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן" (ד').

הולדתו

בסוף פרשת נח מסופר על יצירת אברם מאור כשדים וכך נאמר: "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם (שם, י"א, ל"א). הרמב"ן סבור אחרת :"והעניין שקבלו רבותינו בזה הוא האמת, ואני מבאר אותו. אברהם אבינו לא נולד בארץ כשדים, כי אבותיו בני שם היו, וכשדים וכל ארץ שנער ארצות בני חם.

לפי הרמב"ן, תרח הוליד את בניו הגדולים –אברהם ונחור, בעבר הנהר פרת, בעיר חרן. פעם אחת לקח תרח את בנו אברהם ונסע עִמו לאור כשדים למטרה לא ידועה. כנראה שאברהם, בגלל אמונתו התקיפה בא-ל אחד, הסתבך בצרות עם השלטונות ונאסר אך בדרך כלשהי נמלט. נעבור לספר נחמיה, בו נחמיה רומז להצלתו ממצב קשה באור כשדים על ידי נס מה'. וכך נאמר:"אַתָּה-הוּא ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים". הרמב"ן מפרש כי המונח "הוצאתיך" יש שפירושו "לחלץ ממקום מסוכן" או "לשחרר ממצב קשה", כמו " אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים " (שמ' כ:ב) ‏^[1]

אברהם באור כשדים

הפעם הראשונה בה מוזכר אברהם הינה בפרשת נח בה מובאת שושלת היוחסין שלו כבן לתרח ואח להרן. התורה כותבת כי הרן, אחיו של אברהם, מת בימיו בגיל צעיר בימי אביו באור כשדים.

המדרש מרחיב את הסיפור מאחורי מיתתו של הרן ומתאר גם את תחילת דרכו של אברהם כמי שמתנגד לעבודת אלילים. לפי המדרש, לתרח אבי אברהם היתה חנות פסילים, ואברהם שהכיר את בוראו שבר את כל הפסלים שבחנות. כאשר תרח אביו ראה זאת והתרגז עליו, ענה לו אברהם שהפסלים רבו על קערת סולת שניתנה להם ובטעות שברו אלו את אלו. כאשר תרח כעס וענה לו שדבר זה אינו אפשרי- ענה לו אברהם שאכן זה אינו אפשרי, אבל כיצד הוא מאמין ועובד לפסלים שאינם מסוגלים אפילו לזוז ממקומם.

כאשר תרח רואה שאין הוא יכול להתווכח עם אברהם, הוא שולח אותו אל נמרוד. נמרוד קורא לאברהם לעבוד את האש (כמותו) אך אברהם מקשה לו כי אם כך עליו לעבוד את המים שמכבים את האש. נמרוד ממשיך ואומר לו לעבוד אם כן למים, אך אברהם אומר לו שאם כן עליו לעבוד לעננים המביאים את המים, וממשיך להתווכח איתו באופן הזה. לאחר זמן, לנמרוד נמאס מאברהם והוא אומר לו שהוא ישליך אותו לאש (אליה הוא עובד) והוא מצפה מהאלוה אליו עובד אברהם להצילו.

באותו הזמן הרן התבונן מהצד והחליט בליבו שהוא יחליט בדיעבד עם מי ללכת לפי המנצח- אברהם או נמרוד. אברהם הושלך לכבשן האש אך הקב"ה הצילו והאש לא פגעה בו. אמנם, כאשר שאלו את הרן באיזה צד הוא והוא ענה שהוא מאמין כאברהם- הרן הושלך לכבשן האש ונהרג.

תחילת דרכו

בתחילת פרשת לך לך מובא ציוויו הראשון של הקב"ה לאברהם "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". רש"י ומפרשים נוספים מדייקים מכפילות המילים "לך לך" כי מטרת ההליכה היא למענו של אברהם וכדבריו "להנאתך ולטובתך". לדבריהם, הקב"ה מצווה על אברהם לצאת מארצו לארץ ישראל על מנת ששם הוא ייתן לו בנים ויעשה אותו לגוי גדול וכן שיתפרסם שמו בעולם במהלך הליכה זו. האלשיך מרחיב פירוש זה באומרו כי שורשו של אברהם הוא בארץ ישראל, וכל עוד הוא אינו שם הוא לא יוכל להיות שלם ולכן עליו ללכת דווקא לשם.

כאשר אברהם שומע את דבר ה' הוא מיד לוקח את בני ביתו ויוצא לעבר ארץ כנען "וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו, וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ, וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן; וַיֵּצְאוּ, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה כְּנָעַן". במהלך הדרך, הקב"ה נגלה לאברהם ומבטיח לו כי הוא יעניק את הארץ לזרעו.

הקשר בין לוט ואברהם

על אף שלוט הינו רק בן דודו של אברהם ואין לו קשר משפחתי קרוב אליו- אברהם לוקח אותו איתו למסעו. אמנם, ייתכן שהליכתו של לוט עם אברהם לא הייתה תולדה של קשר אותו יצר אברהם אלא לוט החליט ללכת עימו ורק לאחר מכן אברהם הסכים שילכו יחד. רמז לקריאה זו ניתן למצוא בכך שהפסוק מתאר כי "וילך אברהם... וילך איתו לוט" ורק לאחר מכן מובא כי אברהם לוקח את לוט עימו ‏^[2].

באופן אחר, החזקוני מפרש כי בין אברהם ללוט נוצר קשר עמוק לאחר מותו של הרן. הוא מסביר כי בעקבות מיתתו של הרן בגלל מעשי אברהם באור כשדים, לוט בנו נהיה כבן בית בביתו של אברהם ולכן הלך עימו. המלבי"ם מרחיב אף יותר פירוש זה ומסביר שכאשר תרח יוצא יחד עם אברהם ולוט הוא עושה זאת כבריחה מנקמתו של נמרוד שהיה עלול לפגוע בלוט משום שהיה גואל הדם של אביו.

מנגד, המדרש (בראשית רבה מא, יא) מביא דעה כי אברהם הולך לכל מקום עם לוט משום שהוא רואה בו את יורשו. לדברי המדרש, אברהם "מדביק את לוט אחיו לירשו" משום שאין לו בנים ולוקח את לוט תחת חסותו כ"בן מאומץ" שיוכל להמשיך את דרכו.

מדוע נבחר אברהם

בתחילת פרשת לך לך מובא במפתיע וללא רקע מוקדם‏^[3] כי הקב"ה פונה אל אברהם ומצווה עליו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". הפרשנים הביאו מספר הסברים לבחירתו של אברהם:

התבוננות בדרכו של עולם

המדרש בראשית רבה הביא משל לבחירתו של אברהם:

"אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם".

מדברי המדרש עולה כי אברהם ראה עיר דולקת ולא הבין כיצד ייתכן שאין לעיר מנהיג. הרמב"ם כנראה הבין שכוונת המדרש שאברהם ראה עיר מוארת (דולקת) ועולם מסודר ומתוך ההתבוננות בחוקי הטבע ומורכבותם הסיק כי יש בורא שיצר חוקים אלו.

"כיון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטיפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין, עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה. וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו".

בדומה לדברים אלו, גם הרמב"ן מפרש כי אברהם נבחר על ידי הקב"ה בעקבות מלחמתו בצלמים ובעמידתו האיתנה כנגד תרח אביו ונמרוד כמבואר במדרש (כפי שמובא להלן).

דרישה לצדק אלוהי

מדברי המדרש עולה כי אברהם ראה עיר דולקת ולא הבין כיצד ייתכן שאין לעיר מנהיג. המהר"ל מפרש כי משמעות הביטוי שהעיר דולקת היא שאברהם הרגיש שהרשע מתרבה בעולם ו"שורף" את העיר ואין מי שיעצור בידו ועל כן שאל- היכן הוא בעל הבית שישפוט אותם בדין צדק. ייתכן ותשובתו של הקב"ה לאברהם מבטאת את התשובה לשאלה זו: אכן יש אדון לעולם והוא מצווה עליך ללכת וליצור עם חדש שידע את הקב"ה וישמור את דרכו. ייתכן והמדרש מוצא רמז לדרכו זו של אברהם כאשר הוא דן עם הקב"ה על עשיית דין צדק לסדום ואף מבקש עליהם רחמים, בניגוד למעשיו של נח שלא ביקש רחמים על דורו.

בחירה אלוהית ללא קשר למעשי אברהם

דברי הרמב"ם על הבנתו של אברהם תלויים במחלוקת המצויה בגמרא בבלי יומא כח, ב באיזה גיל אברהם הכיר את הבורא. בעוד הרמב"ם נוקט כאחת הדעות שאברהם הכיר את בוראו בגיל 40, הגמרא מביאה גם דעה לכך שאברהם הכיר את בוראו בגיל 3- דבר שככל הנראה מתאפשר רק במידה ובחירתו של אברהם איננה תלויה בכושרו השכלי אלא בבחירה אלוהית בלבד.

המהר"ל נצח ישראל יא מבאר שבחירת עם ישראל היא בחירה אלהית שאינה קשורה למעשיו של אברהם. לפירושו, אין זו בחירה באברהם באופן פרטי, אלא בחירה בעם ישראל ככלל- באברהם וזרעו. הקב"ה החליט שזרעו של אברהם הוא המתאים להיות נציגו בעולם, ומשום כך הוא הטמיע בזרעו סגולה מיוחדת המתבטאת בעוצמות גדולות, שבזכותן הוא יכול לקיים את רצון ה' בעולם. כיוון שכך, גם כאשר עם ישראל חוטא נשארת בו עדיין הסגולה הפנימית, והוא עדיין העם הנבחר. לפי המהר"ל, הקב"ה לא הודיע מדוע בחר באברהם כדי ללמדנו שזו בחירה שאינה תלויה בדבר מסוים, וכאמור גם אם חלילה עם ישראל לא יתנהג בצורה הולמת, הוא יישאר עמו של הקב"ה למרות הכול.

קריאה אוניברסלית שרק אברהם שמע

השפת אמת מפרש כי הקב"ה אכן לא פנה דווקא אל אברהם בקריאתו "לך לך" אלא לעולם כולו, אך אברהם היה היחיד שנענה לקריאה זו. לפירושו, קריאת "לך לך" הדהדה בעולם מאז ומתמיד. כבר בבריאת העולם הקב"ה הכריז כיצד לעשות רצונו בעולם, כבר אז הקב"ה הכריז על השליחות הקיימת בעולם - 'לתקן עולם במלכות ש-די'. אך אברהם היה היחיד שמוכן ליישם את קריאתו של הקב"ה.

התיישבות אברהם בנגב

אברהם אבינו התיישב בנגב, בדרומה של ארץ ישראל. לא נאמר טעם מפורש לכך, אך ניתן למצוא הסברים אפשריים לכך בדברי המפרשים.

למה האבות חיו דווקא במדבר, בנגב? מה החיבור בינם למקום הזה? למה דווקא שם צומחת תחילת העם היהודי? נראה שיש כמה כיוונים שאפשר לראות מתוך המקורות.

א. המדבר הוא מקום שאנשים עוברים בו, ואין להם מים ומזון, ולכן אברהם שרצה לעשות חסד עם הבריות הלך לגור דווקא שם, לקבוע מקום שממנו יוכל לסייע לעוברים במדבר, להכניס אורחים, לתת להם מים ומזון. כך נראה מהמדרשים.

ב. במדבר עוברים אנשים רבים, והם פנויים לשמוע. דרך הכנסת האורחים של אברהם, עוברי המדבר הכירו את ה'. הם הבינו שהחסד של אברהם משקף את החסד של ה'. כך נראה מחלק מהמדרשים.

ג. להתרחק מן הגזל. המדבר הוא מקום שאפשר לרעות בו את הצאן הרב, ללא חשש גזל. אין שם שדות, רק עשבייה פראית. - כמו וינהג את הצאן אחר המדבר אצל משה, ולפי פירוש רש"י שמשה רצה מקום שאין בו חשש גזל ברעיית הצאן.

ד. המדבר הוא מקום התבודדות ועבודת ה'. כמו אצל משה וינהג את הצאן אחר המדבר - ולפי פרוש הספורנו שמשה רצה להיות פנוי למחשבה ועבודת ה'.

ה. הדרום (אולי מפני שהוא יבש יותר ולא מיושב, הוא שקט) ראוי לחכמה. הרוצה להחכים ידרים.

ו. שורש נפשו של אברהם שייך אל הדרום. זה מקומו הפנימי העמוק. כך נאמר בזוהר.

ז. רש"ר הירש מסביר:

רש"ר הירש בראשית פרק יב פסוק ט (ט) ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה. כבר ראינו, שאברהם התרחק מן הערים. הוא ביקש את הבדידות ובה הניח את יסוד ביתו. דרומה של ארץ ישראל לא היה כגן פורח; וכן מצינו בזכריה (יד, י), שכל הארץ לדרומה של ירושלים קרויה "ערבה". בהתאמה עם אופן ייסוד עם ישראל - כדרך שהתורה ניתנה במדבר, המזבח נבנה בהר עיבל, וישראל היה עם קשה עורף - כן היתה הבירה הרוחנית של ישראל לא בחלק הצפוני הפורח, אלא בחלק הדרומי השומם. הצלחת התורה - והצלחת ישראל בזכות התורה - איננה תלויה בשום תנאי גשמי: "מצור - דבש אשביעך" (תהלים פא, יז). מצות "לך לך" שהוטלה על אברהם משכה אותו אל הנגב השומם. "נגב" קרוב ל"נקב", "נגף", "נקף": לפגוע במאונך בראשו של עצם; ומכאן: ארץ הדרום, בה קרני השמש פוגעות במאונך. ומכאן בהוראה מוגברת: לנקוב נקב מפולש; ומכאן ל"נגף": לדחוף דחיפה פתאומית, "מגפה": מיתה פתאומית בידי שמים. ויש לפרש גם את ההוראה השניה של "נקב" =לקבוע: "נקבה שכרך" (בראשית ל, כח). אולי פירוש הדברים כך: הקובע את מהותו של עצם, "פוגע בו בראשו". הוא מגדיר אותו בדברים, עד שהעצם נקבע במקומו. רש"ר הירש בראשית פרק כ פסוק א (א) אברהם ישב - ישיבת קבע - בין קדש ובין שור; אך "גר" - ישיבת עראי - גם בגרר. ויש לבקש טעם לשני מעשים מנוגדים אלה. כבר ראינו, שבראשונה ביקש אברהם לבודד את עצמו ואת אנשיו מסביבת הערים ומחברתן; ומשום כך איוה למושבו הראשון את הנגב השומם, ורק בהדרגה התחיל קושר קשרים עם הערים; ולאחרונה הוא ישב בין בעלי בריתו: ענר, אשכל וממרא - המתייחסים אליו בכבוד ובידידות. עתה, עם ערוב ימיו, אנו רואים אותו חוזר אל הנגב. אברהם קובע את מושבו בין קדש ובין שור, בסביבה מבודדת, בארץ לא - נושבת, בקרבת מדבר שור, הידוע כשממון גמור; אך מצד שני הוא מבקש קשר גם עם חיי הערים, ו"גר" לפרקים בגרר - היא בירת מלכי פלשת. אם לא טעינו בכל, הרי אנו מעיזים לומר, שהצפייה הקרובה להולדת הבן - היא היא, שהביאה את אברהם ושרה לכלל ההחלטה לשנות את מקום מושבם: יצחק חייב להתחנך בבדידות, בריחוק מקום מכל השפעה מזיקה. ברם הבידוד המוחלט, המונע מן החניך כל מגע עם חיים אחרים, עם מחשבות ושאיפות אחרות - אף הוא אינו אלא שגיאה חינוכית מסוכנת. צעיר שמעודו לא ראה חיים, השונים מחיי הוריו; מימיו לא למד לכבד את מוסר אביו, בהשוואה עם ערכים זרים ומנוגדים; צעיר כזה וודאי יפול קרבן, עם פגישתו הראשונה, לכל השפעה קלה; כדרך שהמתירא מהאויר ומסתגר בחדר - מובטח לו, שילקה בנזלת עם יציאתו הראשונה לאויר החופש. בן - אברהם, העתיד לשאת מורשת - אברהם - חייב, מזמן לזמן, להיכנס לעולם הזר לרוח אברהם; יעריך שם את השונה והמנוגד, ויחסן את עצמו להחזיק בהליכות אברהם - בתוך עולם המנוגד להן. לשם כך בוחר אברהם בבירת מלך פלשת. דומה, כי בארץ פלשתים לא פשתה השחיתות באותה מידה, שאליה הגיעה בכנען; ולכן לא חלה על פלשת גזירת הכלייה, שנגזרה על האמורי לאחר ששולם עוונו

ח. בספר מי השילוח כתב: "ויסע משם אברהם ארצה הנגב. היינו כי אברהם אבינו ע"ה מאד בירר כל מיני אהבה שבעולם שלא יהיה בלתי לה' לבדו, וכאשר ראה איך נעשה מעשה כזו בלוט שבא על שתי בנותיו, אז אמר כפי הנראה מהצורך עוד להתחיל לברר האהבה, וזה ויסע משם מהמעשה הלז ארצה הנגב, היינו יבש כאילו היה בלי שום התחלה לפעול כלל".

יש רעיונות נוספים שעולים מתוך דברי המפרשים, אך אלה הרעיונות העיקריים.

זמן שהכיר את בוראו

הגמרא בבלי יומא כח, ב בבלי נדרים לב, א אומרת שבן ג' הכיר את בוראו, ודרשו בזה מה שנאמר בראשית כו, ה עקב אשר שמע בקולי אך בבראשית רבה פרשת תולדות אמרו בן מ"ח שנה הכיר את בוראו, והוא שנת ההפלגה. והרמב"ם כתב שבן מ' שנה הכיר את בוראו, והשיג עליו הראב"ד. ופירש בספר יוחסין עמ' 5 דביאור הדברים דהתחיל בגיל שלש שנים ונעלם ידיעתו כשראה ההפלגה וכי נפלאו מעשיו של הקב"ה בשנת מח ללידתו. ובשנת נ"ב שנים התחיל לדרוש התורה.

אבי תנועת התשובה

שש אלפים שנים עתיד העולם להתקיים, אומרת הגמרא. בבלי סנהדרין צז, א; "ששת אלפים שנה הוי עלמא. שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח" (בבלי סנהדרין צ ז א).

בדברי ימי העולם. אלפים שנות תוהו היו "הדורות המכעיסים ובאים". קרוב לסוף האלף השני הופיע אברהם אבינו, עמודו של עולם, והוא פתח תקופה של תורה, של הדרכה אלוקית, של מתן תורה, נבואה ורוח הקודש.

הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן כתב בעלון לפרשת לך לך, "שבת בשבתו" על אברהם אבינו בתור אבי תנועת התשובה] מבהיר : "אמרנו שאברהם פותח את שנות התורה, אולם שנת הולדתו היא 1948. גם השנה בה הכיר את בוראו אינה שנת 2000, אלא שנת 1951 או 1996 (תלוי בדעות שונות בחז"ל). יש לשאול, אפוא, איזו נקודה במהלך חייו של אברהם היא המציינת את המעבר לשנות התורה - שנת ה-2,000 לבריאת העולם ?

אומרים רבותינו - "את הנפש אשר עשו בחרן". היום היו קוראים לזה 'הפצות'. כשאברהם אבינו הקים את תנועת התשובה הראשונה בהיסטוריה, ננער העולם ממציאות של תוהו והיה לעולם של תורה.

שואל החתם-סופר: אם חנוך גדול מאברהם, ועל כן נהפך למלאך, מדוע לא יצאו ישראל מזרעו? ואם אברהם גדול מחנוך, למה נקבר כאחד האדם? ומשיב: מלאכים רבים יש לו לקב"ה, מלאך נוסף בשם חנוך אינו מהווה תוספת משמעותית. אילו היה אברהם מתבודד כחנוך, היה עולה להיכל גבוה עוד יותר ממנו. אך הוא וויתר על התפתחותו האישית, והתמסר לתיקון עולם. הבחירה הזו היא שורש האומה הישראלית, העתידה להפוך את כל העמים לקרוא כולם בשם ה'.

הרב שפירא ממשיך, אין זו רק דרשה יפה על אברהם אבינו, אלא גם מצווה מדאורייתא: "'ואהבת את ה' אלקיך' - אהבהו על הבריות (גרום לבריות לאוהבו) כאברהם אביך, שנאמר 'ואת הנפש אשר עשו מחרן'". ומוסיף הרמב"ם - "רצונו לומר: כמו שאברהם מפני שהיה אוהב, כמו שהעיד הכתוב 'אברהם אוהבי'... קרא בני האדם להאמין בה' מרוב אהבתו, כן אתה אהוב אותו עד שתקרא אליו בני האדם".

בשל היות המצווה הזו מיסודי התורה, מונה אותה הרמב"ם מיד לאחר שתי המצוות הקשורות באמונה בה'. התורה עצמה מדגישה את חשיבותה הרבה, ואומרת עליה: "ושיננתם לבניך ודיברת בם...".

ובסיכום, ואם כך הוא ביחס לאומות העולם, צא ולמד עד כמה חייבים כולנו לאהוב ולהאהיב את שמו של אבינו שבשמים על ישראל בניו. נתמסר כולנו להיות מן העוסקים במלאכת הקודש, המשיבים לב בנים על אבותם.

חסד אמונה וגבורה

הרב אליקים לבנון, רב היישוב אלון מורה ליד העיר שכם וראש ישיבת אלון מורה כתב על היותו אברהם אבינו איש אמונה וגבורה את הדברים האלה בעלון פרשת השבוע - "ישע שלנו": " מידת החסד כידוע מיוחסת לאברהם אבינו, "חסד לאברהם", אולם יש שתימידות נוספות בהם מצטיינת דמותו של אברהם אבינו: האמונה והגבורה.

• "וְהֶאֱמִןבַּה'" (בראשית ט"ו, ו'), כך מתארת התורה את תגובתו של אברהם להבטחת הקב"ה "כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (שם, ה'). וכדברי חכמים (שבת צז,א): "החושד בכשרים לוקה בגופו. דכתיב, במשה רבנו, והן לא יאמינו לי. אך לפניהקב"ה גלוי שהם יאמינו, דכתיב ויאמן העם. אמר לו: הם מאמינים בני מאמינים, מבניו של אברהם אבינו. אתה אין סופך להאמין,שנאמר יען לא האמנתם בי".
• יסוד האמונה מופיע אצל אברהם אבינו יחד עם תכונת הגבורה. "האדם הגדול בענקים, זה אברהם אבינו, שהיה גבוה, קומתו כנגד שבעים וארבעה אנשים" (מסכת סופרים כ"א, ט')."

אומר הרב לבנון: " שתי התכונות הללו נדרשות הן זו לזו. הנה נקרא אברהם אבינו לשליחותו של הקב"ה, המוציאו מבית אביו וממשפחתו, ללכת אל ארץ לא נודעת. במבט לאחור, רואה אברהם רבים לפניו, אשר נכשלו בשליחותם ולא מילאו את התקוות אשר תלה בהם הקב"ה. אדם הראשון החל את תפקידו בגן עדן, אך גורש משם. נח היוצא מן התיבה, עם שליחות לבנות מחדש את העולם, ומיד נכשל אחד מבניו עד כדי ההכרח לקללו, "ארור כנען". ובודאי, אנשי דור הפלגה שהיו בעלי כוחות אדירים, והקב"ה הפיצם ובלל את שפתם. מי אם כן ערב לאברהם שהוא יהא שונה מקודמיו, ויצליח יותר במילוי שליחותו. לשם כך, נצרך הוא בראש ובראשונה ליסוד האמונה. קוראים אנו בפרקי ההלל שבתהילים: "הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר; אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד, אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי: כָּל–הָאָדָם כֹּזֵב" (קט"ז, י' - י"א). פשט הפסוק מורה לנו שהאמונה נשענת על סבלנות, שהרי בניגוד ל"האמנתי" מעמיד דוד המלך את "אני אמרתי בחפזי".

אברהם אבינו - אישיות היסטורית

בעיר מארי (סוריה - איזור מגוריו של אברהם אבינו, בזמן היותו "אברם") נמצאו כ- 25,000 לוחות חימר כתובים בניב בבלי אכדי מהמאה ה- 18 לפנה"ס^[4] (שהיא תקופת חיי האבות לפי התורה), ובהם נמצאו שמות אלו: אברם, ישמעאל, אישרלים (ישראל?), יעקב, לבן, בנימין, זבולון, לוי, ועוד שמות מקראיים^[5]. וכן שמות של אתרים גיאוגראפיים, שהיו המוכרים עד אז רק מן המקרא: כנען, חרן, גבל, חצור, ועוד^[6].

וכן באבלה שבצפון סוריה נמצאו כ- 18,000 לוחות חימר ואף בהם הוזכרו השמות אברם, ישמעאל, ישריה, ועוד^[7].

ויליאם פוקסול אולברייט בספרו "מתקופת האבן עד הנצרות"^[8] כתב:

"אין בספרנו להתעכב כאן על דברי ימי האבות בארץ. עד כדי כך מרובים הפרטים שנתאמתו על ידי התגליות בשנים האחרונות, שרוב החוקרים המומחים סילקו ידם מן התיאוריה הישנה של ביקורת המקרא."

ראו גם

• ברית בין הבתרים
• מלחמת המלכים (בימי אברהם)
• ארכיאולוגיה מקראית

הערות שוליים

אבות האומה

אברהם אבינו, שרה אימנו,

יצחק אבינו, רבקה אימנו,

יעקב אבינו, לאה אימנו, רחל אימנו