קריעה

קריעה היא סימן בבגד לאות אבל, בדרך כלל לאחר מוות. הקריעה מבטאת את האבלות, שכשם שהבגד נקרע כך חייהם של האבלים נקרעו, חלק נותר בחיים וחלק עבר עם המת לעולם אחר כמו שנאמר באיוב "בצע אמרתו". במקור נהגו לקרוע בעת מיתת הקרוב, אך כיום נוהגים לקרוע לפני הוצאת המת אל הקבר כאשר מתאספים כל הקרובים ואנשי החברה קדישא יכולים לסייע בהתחלת הקריעה והאבלים ימשיכו אותה. הקריעה מוזכרת כבר בתורה כציווי לבני אהרון שלא לקרוע את בגדיהם לאחר מות נדב ואביהוא, וכן דוד קרע לאחר ששמע על מיתת בנו, אך רוב הפוסקים קבעו כי מצוות הקריעה הינה מדרבנן.

הקריעה הנפוצה ביותר, היא הקריעה שקורע האדם בשעה ששומע שאחד משבעת קרוביו (אביו, אמו, אחיו, אחותו, בנו, בתו ואשתו/ בעלה) או רבו המובהק מת. כמו כן ישנה קריעה כאשר אדם נוכח בשעת יציאת נשמה, כלומר, ברגע המוות של אדם. קריעה נוספת היא על חורבנה של ארץ ישראל, כאשר אדם רואה ערי ישראל בחורבנן, או רואה את הר הבית חרב.

אופן וזמן הקריעה

יש לקרוע את הבגד בעמידה כמו שנאמר על דוד המלך כששמע על מות בנו "ויקם המלך ויקרע את בגדיו", במידה וקרע בישיבה יש לחזור ולקרוע בעמידה. מקום הקריעה בבגד הוא ב"בית הצוואר" מלפנים למעלה. קוראים לכיוון מטה ולא לצד. בגמרא למדים מהפסוק "ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם" ששיעור קריעה הוא טפח שאין אחיזה פחות מטפח. לעומת זאת על אביו ואמו קורע עד שמגלה ליבו.

בגמרא, וכן נפסק בשולחן ערוך נקבע כי כל קרע שאינו בשעת חימום (שעת צער) אינו קרע ושעל האדם לקרוע את בגדו כאשר שומע על מיתת קרובו תוך כדי אמירת צידוק הדין וכאשר מגיע לדיין אמת קורע. אמנם, מכיוון שניתן בפועל לקרוע כל שבעה (ועל אביו ואימו לעולם), גשר החיים מביא שנהגו כיום רבים נוהגים לברך ולקרוע לפני הוצאת המת אל הקבר כאשר מתאספים כל הקרובים ואנשי החברה קדישא יכולים לסייע בהתחלת הקריעה והאבלים ימשיכו אותה. אחד מאנשי החברה קדישא ניגש אל כל אחד מהאבלים ומתחיל לקרוע קרע בדש בגדו בסכין, והאבל אוחז בקצה הדש ומושך כלפי מטה, ועל ידי כך הוא מגדיל במו ידיו את הקרע. לאשה אבלה, מתחילה את הקריעה בבגד אחת מנשות החברה קדישא או אשה אחרת. מותר לאבלים, לפני הלוויה, להחליף בגדים כדי לקרוע בגדים לא משובחים וכדומה.

כאשר אדם קורע על קרובו, הוא מברך לאחר הקריעה בשם ומלכות את ברכת ברוך דיין האמת.

קיימים מספר הבדלים בין הקריעה על אב ואם לבין הקריעה על שאר הקרובים. על אב ואם קורע האבל את כל בגדיו, מלבד מעיל חורף וגופיה שאותם לא קורעים (לגבי טלית קטן קיימת מחלוקת אם קורעים אותה). קורעים מצד שמאל והקריעה נעשית ביד. על שאר הקרובים קורעים רק טפח, בבגד אחד ובצד ימין. אשה הקורעת על אב ואם, קורעת תחילה את הבגד התחתון, מחזירה את הקרע למקומו, וחוזרת וקורעת את הבגד העליון.

קריעה על רב מובהק אין מאחים לעולם, אולם היא נעשית ללא ברכה.

טעם הקריעה

הקריעה מבטאת את האבלות, שכשם שהבגד נקרע כך חייהם של האבלים נקרעו, חלק נותר בחיים וחלק עבר עם המת לעולם אחר כמו שנאמר באיוב "בצע אמרתו". בשו"ת בית יהודה הסביר שהקריעה נועדה בשביל להגביר את צערו של האדם שיבטאו באופן ממשי. הוא גם מוכיח כשיטתו מזה שיש חיוב לקרוע גם על מי שרואה מי שמת לפניו ואינו כה מצטער בדבר ושם ודאי שהקריעה היא בשביל להגביר את צערו. מנגד, בהלכות קטנות הביא שהתורה חייבה קריעה בשביל שהאדם לא יצטער על מתו כ"כ ויעביר את צערו לצער ממון.

דיני קריעה על חורבן

בגמרא מובא כי כשם שקורעים על מותו של אדם כך יש לקרוע גם על ראיית חורבן הבית וארץ ישראל:

	אמר רבי אלעזר: הרואה ערי יהודה בחורבנן - אומר: ערי קדשך היו מדבר, וקורע. ירושלים בחורבנה - אומר: ציון מדבר היתה ירושלים שממה, וקורע. בית המקדש בחורבנו - אומר בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבתינו היה לשרפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה, וקורע.
– מועד קטן כו א

הקריעה על ארץ ישראל נעשית, לפי רוב הפוסקים, רק כאשר אין שלטון יהודי בארץ, ולכן, בימינו רבים נוהגים שלא לקרוע על חורבן הארץ והר הבית, כפי שנפסק בית יוסף שדין החורבן תלוי בשלטון כאשר תחת שליטת הגויים גם עיר שרובה יהודית נחשבת חרבה ואילו תחת שלטון ישראל גם אם רוב יושביה גויים אינה נחשבת חרבה. לגבי הר הבית יש שסברו שכאשר מסתכלים עליו יש לקרוע מכיוון שכל עוד אין בית מקדש הרי הוא מוגדר כחרב וכן פסק באגרות משה אורח חיים חלק ד ע‏^[1]. אמנם, יש שאמרו שכל זמן שהר הבית בריבונות ישראלית אין צריך לקרוע עליו‏^[2] ומפאת הספק יש שנהגו שלא להסתכל על רצפת הר הבית או ללבוש בגדים שאולים (הפטורים מקריעה) כאשר הם מבקרים בכותל המערבי^{(דרוש מקור)}.

מקור החיוב

הגמרא מועד קטן כד א לומדת כי מי שנפטר לו מת חייב לקרוע עליו מהציווי לבני אהרון לאחר מות אחיהם נדב ואביהוא "אבל שלא פרע ושלא פירם - חייב מיתה. שנאמר: "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו וגו'" - הא אחר {אבל רגיל} שלא פרע, ושלא פירם - חייב מיתה." הגמרא לומדת שמכך שהיה ציווי על בני אהרון שלא לקרוע את בגדיהם משמע שאנשים אחרים חייבים לקרוע- ואם לא חייבים מיתה.

תוספות מפרש כי אין מדובר בלימוד גמור שהרי לא מובא בשום מקום כי מי שלא קורע על מתו חייב מיתה. גם הרמב"ן מפרש שהחיוב מיתה המדובר כאן הוא כמו העובר על דברי חכמים חייב מיתה, ומסביר כי החיוב על קריעה הוא רק חיוב מדרבנן. מנגד, הראב"ד‏^[3] פירש כי חיוב הקריעה הוא מדאורייתא כפשטות דברי הגמרא וכן סבר הרב שלמה קלוגר. להלכה, נפסק בשולחן ערוך כי החיוב מדרבנן וממילא במקרה של ספק- אין לקרוע לפי שספק דרבנן לקולא.

הערות שוליים