הר הבית

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מודל בית המקדש - מלאכת יד של מיכאל אוסניס מקדומים
שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר
הר הבית - 2007 - המקור:ויקישיתוף, התורם:Yonderboy
שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר
הר הבית - במודל ירושלים בימי הבית השני במוזיאון ישראל
Nuvola apps kcmpartitions.png יש להשלים ערך זה
ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה.

הר הבית הוא הר המוריה, הוא המקום הקדוש ביותר ליהודים. על ההר נבנו בית המקדש הראשון על ידי שלמה המלך ובית המקדש השני על ידי זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק. בשנת (70 לספירה) נחרב בית המקדש על ידי הרומאים ומאז הוא עומד בשממנו. בכ"ח אייר ה'תשכ"ז (1967), במלחמת ששת הימים, שוחרר ההר על-ידי צבא הגנה לישראל. לפי החלטת ממשלת ישראל הוא הופקד בידי הערבים. היהודים מורשים לעלות להר במגבלות שנקבעות על ידי המשטרה במקום, כמו כן הרבנות פסקה ליהודים שלא לעלות וכן פסקו גדולי התורה.

הר הבית נכבש על דוד המלך בשנת ב"א תתצ"ט (2,891 לבריאת העולם. עליה נבנו את בתי המקדש. הבית נחרב בתשעה באב . מאז עם ישראל שאף לשוב לציון ושלוש פעמים ביום הוא מתפלל:"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" ובסיום כל סעודה הוא מברך: "וְתִבְנֶה יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ: בָּרוּךְ אַתָּה ה', בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם". ובכל הזדמנות היהודי מצפה לשיבה לציון. לפי-כך הוא נשבע: "אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. ותִּדְבַּק לְשׁוֹנִי, לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי: אִם-לֹא אַעֲלֶה, אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל, רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" ([[ספר תהילים]], קל"ז,ה'-ו').

קדושת הר הבית מתחלקת לשני חלקים: הר הבית והעזרה של המקדש. קדושת העזרה היא קדושת מחנה שכינה ואילו קדושת הר הבית היא קדושת מחנה לוויה.

תיאור ההר[עריכה]

שטחו של ההר מתואר במשנה:"הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, רבו מן הדרום, שני לו מן המזרח, שלישי לו מן הצפון, מעוטו מן המערב. מקום שהיה רב מדתו, שם היה רב תשמישו" [1]. דהיינו ריבוע, אלא שבתוך השטח הזה היה כידוע את בית המקדש, אז המשנה מונה איפה היה פנוי ממקדש והיה רק הר הבית, וזה מה שאומרת שבצידו הדרומי היה את השטח הפנוי הגדול ביותר, כנראה בגלל שזו הייתה הכניסה של הציבור להר הבית (שם היו שני שערים, בניגוד לשאר הצדדים שהיה שער אחד).

תאור סביבתו : ה"סורג", "המעלות" ו"פתחים והשערים"- אף הוא מובאים במסכת:

  • בחלק המקיף את בית המקדש מוצב הסורג - "גבוה עשרה טפחים. ושלש עשרה פרצות היו שם שפרצום מלכי יון. חזרו וגדרום, וגזרו כנגדם שלש עשרה השתחויות. לפנים ממנו, החיל עשר אמות.
  • לעלייה אל במת ההר היו ושתים עשרה מעלות - "רום המעלה חצי אמה, ושלחה חצי אמה. כל המעלות שהיו שם, רום מעלה חצי אמה, ושלחה חצי אמה, חוץ משל אולם."
  • בהר היו הפתחים והשערים - "גבהן עשרים אמה, ורחבן עשר אמות, חוץ משל אולם. כל הפתחים שהיו שם, היו להן דלתות, חוץ משל אולם.כל השערים שהיו שם, היו להן שקופות, חוץ משער טדי, שהיו שם שתי אבנים מטות זו על גב זו. כל השערים שהיו שם, נשתנו להיות של זהב, חוץ משער ניקנור, מפני שנעשה בהן נס. ויש אומרים, מפני שנחשתן מצהיב."[2]

הכתליםמסביב להר לא היו שווים. הכותל למזרח, לכיוון הר הזיתים היה נמוך, כדי שהכוהן הגדול יוכל לצפות אל ההר בעת הכנת אפר הפרה האדומה. ןכך מובא במשנה :"כל הכתלים שהיו שם, היו גבוהים, חוץ מכתל המזרחי, שהכהן השורף את הפרה עומד בראש הר המשחה, ומתכון ורואה בפתחו של היכל בשעת הזאת הדם." [3]

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר
תרשים בית המקדש - עובד מתוך תרשים בויקישיתוף שנתרם ע"י Gal m

עזרת הנשים[עריכה]

בהר הבית היה אזור שכונה "עזרת נשים". היה זה אזור שהיה פתוח לציבור: חלקו התחתון לגברים וחלקו העליון לנשים. וכך התארו במשנה: "עזרת הנשים היתה ארך מאה ושלשים וחמש על רחב מאה ושלשים וחמש. וארבע לשכות היו בארבע מקצעותיה, של ארבעים ארבעים אמה. ולא היו מקרות (תקרה)."

בעזרת הנשים היו הלשכות הבאות:

  • לשכת הנזירים - בה הנזירין היו מבשלין את שלמיהן, ומגלחין את שערן, ומשלחים תחת הדור.
  • לשכת העצים - במקום זה, הכהנים, בעלי מומין היו מתליעין העצים:"וכל עץ שנמצא בו תולעת, פסול מעל גבי המזבח.[4]
  • לשכת מצורעים.
  • "מערבית דרומית, אמר רבי אליעזר בן יעקב, שכחתי מה היתה משמשת. אבא שאול אומר, שם היו נותנין יין ושמן, היא היתה נקראת לשכת בית שמניה."

שמה של העזרה בא מהעובדה שהנשים יכלו לצפות בנעשה בה מלמעלה, כפי שמובא במשנה:" שהנשים רואות מלמעלן, והאנשים מלמטן, כדי שלא יהו מערבין".

עזרת ישראל[עריכה]

המרחב הגדול שהיה גלוי לציבור היה "עזרת ישראל" - " ששם הלוים נותנים כנורות ונבלים ומצלתים וכל כלי שיר."

מידותיה היו: מאה אמה ושלשים וחמש על רחב אחת עשרה. וכן עזרת כהנים היתה ארך מאה ושלשים וחמש על רחב אחת עשרה. וראשי פספסין מבדילין בין עזרת ישראל לעזרת הכהנים...עזרת הכהנים גבוהה מעזרת ישראל שתי אמות ומחצה. כל העזרה היתה ארך מאה ושמונים ושבע על רחב מאה ושלשים וחמש. ושלש עשרה השתחויות היו שם.

שערי העזרה היו:

  • דרום סמוך למערב - שער העליון, שער הדלק, שער הבכורות, שער המים.[5]
  • צפון סמוך למערב - שער יכניה, שער הקרבן, שער הנשים, שער השיר. [6]
  • מזרח - שער ניקנור.

ושני פשפשים היו לו, אחד מימינו ואחד משמאלו. ושנים במערב, לא היה להם שם.[7]

מקום הר הבית בעיר העתיקה[עריכה]

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: קובץ חסר
מפת העיר העתיקה - ראה למטה - ימין : הר הבית - המקור:ויקישיתוף, התורם:Cumulus

שרידים מקוריים בהר הבית[עריכה]

מקור התמונות: ויקישיתוף

הר הבית בחורבנו[עריכה]

מקור התמונות: ויקישיתוף

שילוח טמאים - איסור כניסת טמא למקום הקודש[עריכה]

כתב הרמב"ם (הל' בית הבחירה ז, יא): "שלוש מחנות היו במדבר: מחנה ישראל... ומחנה לויה, שנאמר בה וסביב למשכן יחנו, ומחנה שכינה, והוא מפתח חצר אהל מועד ולפנים. – וכנגדן לדורות: מִפתח ירושלים עד הר הבית - כמחנה ישראל, ומפתח הר הבית עד פתח העזרה שהוא שער ניקנור - כמחנה לויה, ומפתח העזרה ולפנים - מחנה שכינה, והחיל ועזרת הנשים מעלה יתירה בבית עולמים."

מבואר בדברי חז"ל (בבלי זבחים קטז, ב) ובדברי הרמב"ם (הנ"ל), כי בהתאם לדיני שילוח טמאים במחנות במדבר (לאחר יציאת מצרים) - כך איסור הכניסה בטומאה לדורות עולם (- כאשר עם ישראל יושב בארצו):

התורה אסרה על הטמאים להיכנס למקדש ולמחנה לויה (ספר המצוות לרמב"ם, לאו עז-עח), וחייבה את ישראל לשלח את הטמאים מהמחנה (ספר המצוות לרמב"ם, עשה לא), שנאמר (בפרשת נשא): "צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה כָּל־צָר֖וּעַ וְכָל־זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ" – הצרוע (- מצורע) - משולח מכל שלוש המחנות, הזב - מותר במחנה ישראל ומשולח ממחנה לויה וממחנה שכינה, וטמא לנפש (- טמא מת) - מותר אף במחנה לויה, ואינו משולח אלא ממחנה שכינה (רש"י שם).

דיני הכניסה להר הבית[עריכה]

כתוב בתורה (בפרשת קדושים): "אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י ה'" (פרשת בהר). אמרו חכמים (בבלי יבמות ו, ב): "אי זו היא מורא מקדש? לא יכנס אדם בהר הבית במקלו, במנעלו, בפונדתו (- חגורה חלולה שנותנים בה מעות), ובאבק שעל גבי רגליו, ולא יעשנו קפנדריא (- שלא יעבור בהר הבית כדי לקצר דרכו), ורקיקה [אסורה בהר הבית] מקל וחומר" (בבלי ברכות נד, א).

ולא יכנס להר הבית אלא לדבר מצוה (רמב"ם הלכות בית הבחירה ז, ב). והדבר פשוט שאסור לדבר בהר הבית דברי רשות (ערוך השולחן העתיד הלכות בית המקדש יד, ה).

כפי שנתבאר, טמא שנטמא בטומאות היוצאות מגופו - אסור להיכנס להר הבית (רש"י פסחים סז, א), אך טמא מת מותר להיכנס להר הבית, ואסור להיכנס לעזרה (מהתורה), ומדברי חכמים אסור לו להיכנס גם לעזרת נשים ואף לחיל (משנה כלים א, ח). וכן פסק הרמב"ם (הלכות בית הבחירה ז, טו): "הר הבית מקודש מירושלים, שאין זבים וזבות נִדות ויולדות נכנסים לשם. ומותר להכניס המת עצמו להר הבית ואין צריך לומר טמא מת שהוא נכנס לשם. החיל מקודש מהר הבית, שאין גוי וטמא מת ובועל נדה נכנסים לשם".

כל הנכנסים להר הבית נכנסים דרך ימין ומקיפים ויוצאים דרך שמאל, חוץ ממי שאירע לו דבר (שנפטר קרובו או שנידוהו חכמים) שהוא מקיף לשמאל (משנה מידות ב, ב). לפיכך היו שואלים אותו: 'מה לך מקיף לשמאל?', אם מת קרובו עונה: '[מפני] שאני אבל', והם משיבים בברכה: 'השוכן בבית הזה ינחמך'; ואם נידוהו חכמים עונה: '[מפני] שאני מנודה', והם משיבים בברכה: 'השוכן בבית הזה ייתן בלבבך ותשמע לדברי חבריך ויקרבוך'‏[10] (רמב"ם הלכות בהית הבחירה ז, ג).

כניסה למקדש בטומאה בזמן החורבן[עריכה]

ערך מורחב - קדושת מקום המקדש בזמן החורבן


בגמרא (בבלי שבועות טז, ב) מובאת מחלוקת תנאים ואמוראים אם "קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא" או "לא קידשה לעתיד לבוא" (בבלי מגילה י). כלומר, האם כאשר קידשו את מקום המקדש בסיום בניית בית ראשון, האם קידשו את המקום לזמן שבית המקדש קיים בלבד או גם לאחר שייחרב.

הרמב"ם (הלכות בית הבחירה ו, יד-טז) פוסק להלכה שלגבי קדושת המקדש וירושלים, קדושה ראשונה – שקידש שלמה את קרקע העזרה – קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. "לפיכך מקריבים הקורבנות כולן, אף על פי שאין בית [המקדש] בנוי, ואוכלים קודשי קודשים בכל העזרה אף על פי שהיא חרֵבה ואינה מוקפת במחיצה, ואוכלים קודשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין חומות, שהקדושה ראשונה - קידשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא". השלכה נוספת של דין זה היא שאסור להיכנס בטומאה למקדש, לעזרות ולהר הבית, והנכנס בטומאה למקדש (- לעזרה) חייב כרת[11] (ספר החינוך, סוף מצוה שסג).

הראב"ד במקום משיג על דברי הרמב"ם, ומסיק: "...ולפיכך הנכנס עתה אין בו כרת". יש מפרשים שהבינו שלדעת הראב"ד אין איסור להיכנס למקום המקדש בטומאה לאחר חורבן בית המקדש (הרדב"ז ועוד). אך יש מהאחרונים (שו"ת בנין ציון ב) שכתבו שגם לדעת הראב"ד יש איסור להיכנס בטומאה למקום המקדש (גם לאחר החורבן)‏[12]}}, אך אין חיוב כרת על כך‏[13] (שו"ת משפט כהן צו, ו).

המגן אברהם (סי' תקסא ס"ק ב) השיב על דברי הראב"ד, ומסקנתו: "ואם כן, דברי הרמב"ם שרירים וקיימים, והנכנס עתה למקום המקדש חייב כרת. שכולנו טמאי מתים. וכן משמע בתוספות (שבועות יד, ב,), וכן כתבו בספר התרומה‏[14] ובאגודה‏[15]". וכן הכריעו שאר האחרונים (פרי מגדים או"ח חיים סי' תסח ס"ק יב) והפוסקים (החיי אדם בספרו שערי צדק, שער משפטי הארץ יא, ח) שהנכנס עתה למקום המקדש (העזרה) חייב כרת, כי כולנו טמאי מתים (משנה ברורה תקסא, ה). והוסיפו האחרונים (החפץ חיים בספרו ליקוטי הלכות זבחים קח, ב, ב'זבח תודה', דףסו:-סז.) שכך מבואר בדברי רוב הראשונים (ערוך השולחן העתיד הלכות בית המקדש יג, יח) ושכך פשטות הסוגיות (שו"ת משפט כהן צו), ושכך הכרעת הגר"א (יו"ד סי' שלא ס"ק ו ורה) (פאת השולחן הלכות ארץ ישראל ג, ח, ובית ישראל אות כב)1. וכן הכרעת הפוסקים (שו"ת יביע אומר ח"ה יו"ד סי' כו, ובפרט אות ה-ז). [ויש שכתב ששיטת הראב"ד יחידית היא (שו"ת בנין ציון ב).]

אמנם המאירי (שבועות טז) הביא דעת הראב"ד, והוסיף: "והמנהג פשוט להיכנס שם לפי מה ששמענו". אך כתבו פוסקי זמננו שאין להתחשב בדברים אלו, מכמה טעמים: (א) לא היו אז בארץ תלמידי חכמים ברי הכי להכריע כדעת הראב"ד נגד הרמב"ם וסיעתו (יביע אומר שם אות ה), (ב) הסכמת הפוסקים כדעת הרמב"ם, (ג) העירו המומחים בתחום, כי מבחינה היסטורית – יש להטיל ספק בשמועה ששמע המאירי‏[16], שכן הכפתור ופרח שחי באותו דור והיה בעצמו בירושלים מעיד שהמנהג לבוא עד כתלי הר הבית – ולא להיכנס בפנים (שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' א אות טו), (ד) יש שהציעו (הרב חנוך זונדל גרוסברג, משנת חנוך, עמ' רנז)‏[17] שכנראה צריך להגיה בדברי המאירי: "והמנהג פשוט לא להיכנס שם"... (שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' א ס"ק נ), (ה) גם אם נניח שאכן היו שנהגו בתקופות מסוימות להיכנס לעזרה, מכל מקום בכל תקופת האחרונים – דהיינו במאות השנים האחרונות – המנהג הוא שלא להיכנס למקום המקדש, כפסק כל האחרונים אשר בית ישראל נשען עליהם, שהכריעו כדעת הרמב"ם ורוב הראשונים, ועוד, שזה דיון באיסור תורה וספיקא דאורייתא לחומרא, וברור שההלכה המחייבת היא כפסק האחרונים וכמנהגם (הרב יצחק שילת, תחו"מין ז, תשמ"ז, עמ' 492).

מאידך, הרב שלמה גורן בספרו 'הר הבית' (פרקים ג, ח) מאריך לטעון כי כמה ראשונים עומדים בשיטת הראב"ד שלאחר החורבן אין איסור להיכנס בטומאה למקום המקדש, והם: רס"ג, רש"י והמאירי, והוא מצרף לכך (בפרק ד) את שיטת הרמב"ן והריטב"א שקרקע המקדש התחללה על ידי כיבוש הנוכרים. הרב גורן מוסיף (פרק כז, עמ' שנט-שס): "לאור כל המסמכים... אפשר לקבוע בוודאות שמשך מאות שנים היה קיים בית תפילה ליהודים על הר הבית... בעשרות המסמכים הקדומים שנבדקו, [מ]לפני תקופת הרדב"ז, אין רמז קל ממנו אפשר להבין שהיהודים היו נזהרים מלהיכנס למקום המקדש... ברור אֵפוא שחכמי ארץ ישראל לאחר דורות התנאים והאמוראים נהגו לפי שיטת הסוברים שאין כל איסור בכניסה למקום המקדש בעת חורבנו". אמנם למעשה, למרות שיקולים אלו, הרב גורן אינו מתיר לנטות מדעת הרמב"ם ורוב הראשונים ולהיכנס למקום המקדש בטומאה (שם רפ"ט, עמ' קיד).‏[18]

עלייה להר הבית בזמננו[עריכה]

כבר נתבאר שלהר הבית אסור להיכנס לטמאים בטומאה היוצאת מהגוף, כגון: בעל קרי (בבלי פסחים סז, א), זב וזבה, נדה ויולדת. ואילו טמאים בטומאת מת רשאים להיכנס להר הבית, ואסורים להיכנס לחיל (רמב"ם ביאת מקדש ג,, ג-ה). לדעתם רבים מהפוסקים, איסורים אלו תקפים בזמן החורבן ("קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא").

בזמננו, שאין לנו אפר פרה אדומה ואין בידינו להיטהר מטומאת מת (בבלי בכורות כז, ב), כולנו בחזקת טמאי מת‏[19], ואיננו יכולים להיכנס למקדש ולעזרות‏[20]. אולם מטומאה היוצאת מגופו ניתן להיטהר על ידי טבילה כהלכתה‏[21] (כלומר, טבילת כל הגוף, לאחר חפיפה והסרת כל החציצות). אם כן, לכאורה לאחר טבילה כהלכה ניתן להיכנס להר הבית אף בזמננו.

אך למעשה נהגו שלא להיכנס לכל שטח מתחם הר הבית (מעבר לכותל המערבי), כדברי רבי יעקב חי זריהן (רבה של טבריה בימי הראי"ה קוק): "גדר גדול הוא אצל עם ישראל לבל יקרב איש מישראל לדרוך כפות רגליו לפנים מן הכותל המערבי, ואף תינוקות של בית רבן יודעים דבר זה, וחלילה לעשות חדשה בארץ נגד המקובל והמוסכם בלב כל ישראל". לדעת הרב צבי פסח פרנק[22] ואחרים, מנהג זה (שלא להיכנס להר הבית) קדום הוא עוד מימות הרמב"ן והכפתור ופרח (מקדש מלך, עמ' לד) [ויש שכתבו שנהגו כך עוד קודם לכן‏[23]]; מאידך, יש הטוענים שבתקופת הגאונים והראשונים יהודים עלו להר הבית והתפללו שם‏[24], ורק בדורות מאוחרים יותר נמנעו מכך מסיבות שונות‏[25]. בכל אופן, במאות השנים האחרונות, יהודי ירושלים לא נכנסו לרחבת הר הבית‏[26] (מלבד חריגים).

מאוחר יותר (בשנים ה'תרע"ד-ה'תרצ"ה), כאשר נפרץ המנהג הוותיק (שלא לעלות להר הבית) על ידי יהודים מחו"ל שאינם בקיאים בהלכות ירושלים והמקדש ויהודים שאינם שומרי תורה ומצוות (אשר נכנסו להר הבית וטיילו בו), עמדו חכמי ירושלים ופרסמו מודעות המזכירות את האיסור להיכנס להר הבית‏[27].

בסיום מלחמת ששת הימים, בה נכבשה ירושלים העתיקה (כולל הר הבית והכותל המערבי) וחזרה סוף-סוף לשלטון ישראל, פרסמו מועצת הרבנות הראשית לישראל וחברי בית הדין הרבני הגדול שיש להימנע מלעלות להר הבית. חודשים ספורים לאחר מכן, בחודש אלול ה'תשכ"ז, פרסמו הרבנים הראשיים לישראל, הרב איסר יהודה אונטרמן והרב יצחק ניסים, יחד עם רבים מגדולי התורה שבאותו דור‏[28], מכתב הקורא להימנע מלעלות להר הבית:

"...מדורי דורות אנו מוזהרים ונמנעים מלהיכנס בכל שטח הר הבית כולו, פן ניכשל ח"ו באיסור חמור בפגיעה בטהרת המקום הקדוש הזה.
זאת ועוד, ברבות הימים נעלם מאיתנו המקום המדויק של המקדש, וכל הנכנס אל שטח הר הבית עלול להיכנס מבלי יודעים אל מקום המקדש וקודש הקודשים, ואז ייכשל באיסור חמור של כרת ח"ו.
לפיכך אנו חוזרים ומזהירים... שבל יהין איש ואשה להיכנס לכל שטח הר הבית, בלי הבדל דרך איזה שער נכנסים בו. ומלבד עצם הזהירות מאיסור חמור זה של פגיעה בטהרת מקום הקודש והמקדש, יש גם מצוה רבה של מורא המקדש ושמירתו."

במקביל, חתמו גדולי תורה אחרים[29] (שלא מחוגי הרבנות הראשית) על כרוז מקביל [מפורט בסגנון הלכתי עם ציוני מקורות], הקורא גם הוא שלא לעלות להר הבית (אורחות רבנו ב, עמ' קנה-קנט, ובמהד' חדשה עמ' קצ-קצה). גם רבני בד"צ העדה החרדית בירושלים פרסמו כרוזים מטעמם להבהיר ולהדגיש את האיסור לעלות להר הבית.

מאידך, רבנים בודדים התירו לעלות להר הבית, והמפורסם שבהם הוא הרב שלמה גורן, שכיהן אז כרב הצבאי הראשי, ואירגן תפילות (ומדרשה מטעם הרבנות הצבאית) בהר הבית (הרב שלמה גורן, הר הבית, ירושלים תשנ"ב, מבוא, עמ' יב-טז, כז, ועוד). הרב גורן כתב: "שִׁחרורו של הר הבית במלחמת ששת הימים בחסדי ה' יתברך על ידי צה"ל, עורר בלב כל יהודי נאמן לעמו, לתורתו ולארצו, ציפיות למהפך רוחני דתי ולאומי, להחזרת העטרה של הר הבית ליושנה... פתיחת הר הבית לתפילת יהודים מהארץ ומתפוצות הגולה, הייתה ממלאת את רגשות הלב שעוררו שחרור ירושלים והכותל המערבי, באשר עיני כל ישראל תמיד נשואות בתפילה להר המוריה..."

במשך השנים שאחרי מלחמת ששת הימים, רבים מגדולי הפוסקים הביעו דעתם לאסור עלייה להר הבית, והקונצנזוס הרבני האוסר עלייה להר הבית הלך והתעצם. ברוב ספרי השו"ת החשובים שנכתבו בארץ ישראל בתקופה זו מצויות תשובות הלכתיות מפורטות ומנומקות המבארות את האיסור לעלות להר הבית‏[30]. מאידך, רבנים בודדים הביעו את דעתם להתיר לעלות להר הבית (הרב חיים דוד שלוש, רב העיר נתניה, בספר 'בני עמי', עמ' רכג-רלד; ועוד)[31].

הטעמים העיקריים לאיסור העלייה לכל שטח הר הבית שהובאו בדברי הפוסקים:

  • חוסר ידיעת גבולות העזרה והחשש שטמא מת הנכנס להר הבית יכנס בטעות לשטח העזרה.
  • חשש מכשול – שמא לא יזהרו כדין בפרטי הלכות הטבילה או בכניסה לשטח העזרה או בדיני מורא מקדש (למשל, אסור מהתורה לדבר בהר הבית דיבורי חולין), וכן קיים חשש שגם אם פלוני לא נכשל באיסור, אדם אחר ילמד ממנו שמותר להיכנס להר הבית, ולא יקפיד על ההלכות.
  • חששות בדיני טומאה היוצאת מגופו: חשש זיבה, חשש למים חלוקים ועכורים, חשש לטבול יום, ועוד‏[32].

מסביבות שנת ה'תש"מ, החלו רבנים מסוימים מהציונות הדתית (בעיקר מחוגי ההתנחלויות) להתיר לעלות למקומות מסוימים בהר הבית (בעיקר בעקבות תנועת 'נאמני הר הבית' בראשות גרשון סלומון, והתנועות שבאו בעקבותיה), כאשר במשך השנים הצטרפו עוד ועוד רבנים ממגזר זה, להתיר את העלייה להר הבית, ואף לעודד אותה. בין הרבנים המתירים: הרב דב ליאור, הרב נחום אליעזר רבינוביץ', הרב יצחק שילת, הרב צפניה דרורי, הרב ישראל אריאל ועוד.

שלושה מניעים עיקריים לעליה להר הבית מובילים את המתירים:

  • ריבונות – החשש שהעדר נוכחות יהודית בהר הבית תביא לאובדן הריבונות הישראלית בהר הבית‏[33], ואילו נוכחות יהודית משמעותית על הר הבית תביא לחיזוק הריבונות (כאשר לדעתם ריבונות ישראלית בכל ארץ ישראל, ובפרט בהר הבית, הינה מצוה מהתורה)
  • תפילה – מעלת התפילה בהר הבית (והרגש והחוויה המיוחדים המלווים אותה)
  • ציפייה למקדש ולקורבנות – התקווה שהעלייה להר הבית תזרז את בניית המקדש ואת החזרה להקרבת הקורבנות, או לפחות תעורר ותחזק את הציפייה, התקווה והרצון לחזרת המקדש והקורבנות

במקביל, החלו רבים מהאוסרים (ובהם: הרב עובדיה יוסף ותלמידיו, הרב אברהם שפירא ותלמידיו, הרבנים הראשיים לישראל, הרב אביגדור נבנצל, ועוד) לשוב להדגיש את האיסור החמור לעלות להר הבית. כמו כן, רבנים מסוימים (הרב צבי ישראל טאו, הרב שלמה אבינר ועוד) החלו לבאר את הנזק הרוחני שיש לדעתם כתוצאה מעלייה להר הבית ואיבוד היחס המרומם, הנשגב, הנבדל והמקודש, כלפי הר הבית. בנוסף, רבנים אחרים (הרב יעקב עדס, הרב אבי סילבצקי ועוד) החלו לבאר את הנימוקים ההלכתיים של גדולי התורה האוסרים לעלות להר הבית.

למעשה הפולמוס ההלכתי בזמננו לגבי העלייה להר הבית מתמקד בעיקר בארבעה מוקדים:

  • שאלת מיקום העזרה וגבולותיה – האוסרים טוענים שקיים ספק על מקום העזרה. בין המתירים ישנן שתי גישות בנקודה זו: יש הסוברים‏[34] שניתן לסמוך על המסורת שמקום המקדש בכיפת הסלע (וכדברי הרדב"ז (בתשובה תרצא) שסמך על מסורת זו), ובפרט בהסתמך על חיזוקים טופוגרפיים וארכאולוגיים המסייעים לזיהוי זה‏[35]; ויש הסוברים‏[36] שלא ניתן לסמוך על כך, אך ניתן למצוא חלקים בהר הבית שבהם בוודאי לא הייתה העזרה (וממילא מותר לטמא מת להיכנס בהם), על פי המשנה (מידות ב, א): "הר הבית רובו מן הדרום" וכולי[דרושה הבהרה].
    האוסרים משיבים על טענות המתירים שלא ניתן לסמוך על 'מסורת' זו שאיננה מסורת הלכתית מובהקת (והם מציינים שבתשובת הרדב"ז מצויות גם קביעות סותרות, וכן שהמנהג היה שלא להיכנס להר הבית, וגם שמדברי כמה פוסקים נראה שחולקים על קביעת הרדב"ז)‏[37]. [לדיונים אלו מתלווים גם דיונים ארכאולוגיים ותורניים על תוקפם של הראיות לזיהוי של כיפת הסלע כמקום המקדש, ועל זיהויים אחרים למקום המקדש (בתוך מתחם הר הבית)‏[38].] האוסרים גם מפקפקים על חשבון השטחים שבהם בוודאי לא הייתה העזרה בשל מחלוקת בפרשנות המשנה "רובו מן הדרום"‏[39]. בנוסף, האוסרים טוענים [שיש ראיות] ששטח ה'חיל' {{{2}}} היה רחב יותר מעשר אמות מסביב לעזרה, וממילא עדיין קיים חשש של כניסה לשטח ה'חיל'‏[40] (ואולי אף לשטח ה'עזרה')‏[41].
  • שאלת המשקל של הרווח מהעלייה להר הבית לעומת המכשולות השונים הנגרמים מהעלייה להר הבית – יש מהאוסרים הטוענים שהעלייה להר הבית מביאה עמה מכשולות הן בדיני מורא מקדש והן בדרכי הטהרה; לעומתם יש מהמתירים המשיבים הטוענים שהתועלת מהעלייה להר הבית מצדיקה התעלמות מ'תקלות' אלו.
  • בדיני טומאות היוצאות מגופו – האם צריך לחשוש לטומאת זיבה, למים חלוקים ועכורים, לטומאת הבגדים ולחששות נוספים‏[42].
  • תוקף המנהג ודעת גדולי התורה – יש מהאוסרים הטוענים שלא ניתן להתיר לעלות להר הבית, הן מפני שהמנהג היה להימנע מכך, והן מפני שגאוני התורה בדורות הקודמים אסרו זאת (וגם רבים ועצומים מגדולי דורנו), ואין בכוחנו לחלוק עליהם‏[43]. לעומת זאת, יש מהמתירים המשיבים על כך בטענות שונות (טוענים שניתן לחלוק על גדולי התורה שאסרו או מסתמכים על הרב גורן; מפקפקים אם האיסור והמנהג שלא לעלות להר הבית כה גורפים, מוסכמים ומוחלטים; או טוענים שבנסיבות שהשתנו יתכן שהיו מהאוסרים שהיו חוזרים בהם).

גם המתירים לעלות להר הבית, מתירים זאת רק לגברים, אך הם מתנגדים לעליית נשים להר הבית. ועל אף שניתן למצוא מצבים נדירים בהם אשה טהורה מטומאות היוצאות מהגוף (כגון אשה נשואה, שטבלה שוב בימי טהרתה, לאחר שנטהרה מטומאת 'פולטת שכבת זרע'), אך בדרך כלל הן אסורות לעלות, ועליית נשים תהיה ברובה שלא כדין. יש מיעוט מהמתירים שהתירו לנשים נשואות לעלות להר הבית בימי טהרתן, ובודדים מהם אף העלו צדדים להתיר אפילו לרווקות לעלות להר הבית בתנאים שונים. למעשה, גדולי המתירים לא קיבלו היתרים אלו, ואסרו לנשים (ובפרט לרווקות) לעלות להר הבית.

דיני הכותל המערבי ושאר כותלי הר הבית[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

בזמן החורבן, נהגו ישראל לשפוך שיח ותפילה מול כתלי הר הבית ושעריו, ובפרט מול הכותל המערבי. יש מהאחרונים (משכנות לאביר יעקב) שכתבו שהעומדים בתפילה בכותל המערבי צריכים להיזהר שלא להכניס ידיהם בחריצי הכותל המערבי, שכן נחלקו אמוראים (בבלי יומא לא, א) אם ביאה במקצת שמה ביאה (זבחים לב.-לג:), ולהלכה אסור לטמא להכניס ידיו למקדש תבנית:רמב"ם הלכות ביאת מקדש ג, יח[44], ולכן לדעתם טמא בטומאות היוצאות מגופו לא יכניס ידיו לחריצי הכותל (וכן הסכימו חכמי ירושלים: המהרי"ל דיסקין והגאון האדר"ת, וכן נהגו החזון איש, הרב ישראל יעקב קניבסקי והרצי"ה קוק). ויש מהאחרונים (שו"ת אבני נזר יו"ד רנ) שסברו שאין חשש בדבר, וכן המנהג (פסקי תשובות תקסא, ו). ויש שהחמירו (עי' תשובות והנהגות ח"ד ס"ס קלב) שלא להתקרב לכותל המערבי (הרב פישר, אבן ישראל הלכות בית הבחירה ו, ז, בסוף),

הערות שוליים

  1. מסכת מידות, ב',א',
  2. שם, משנה ג'
  3. משנה ד'
  4. שם, משנה ו'
  5. ולמה נקרא שמו שער המים, שבו מכניסין צלוחית של מים של נסוך בחג. רבי אליעזר בן יעקב אומר, ובו המים מפכים, ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית.
  6. ולמה נקרא שמו שער יכניה, שבו יצא יכניה בגלותו.
  7. משנה ו' מבארת
  8. בגמרא (בבלי פסחים סז, א) ובראשונים (רשב"א יבמות ז, ב) מבואר שאף בעל קרי משולח ממחנה לויה (מאירי יומא ו, א) ומהר הבית (מאירי יבמות ג, ב), וכן פשוט (רש"י במדבר יז, ז).
    הרמב"ם לא הזכיר את האיסור לבעל קרי להיכנס להר הבית, אף שאיסור זה מוזכר בפירוש בגמרא. ונחלקו המפרשים, רובם סוברים (משנה למלך בית הבחירה ז טו) שגם הרמב"ם (שם ח, ז) מסכים שאסור לבעל קרי להיכנס להר הבית (שו"ת יביע אומר ט יו"ד יא, א), ומקצתם סוברים שלדעת הרמב"ם בעל קרי רשאי להיכנס להר הבית(דרוש מקור).
    למעשה האחרונים (ברכי יוסף או"ח תנז, ה) בתשובותיהם (שו"ת בנין ציון ב) נקטו להלכה שאסור לבעל קרי להיכנס להר הבית (שו"ת אבני נזר יו"ד תנ), אם משום שכך פשטות הסוגיות ודעת רוב הראשונים, ואם משום שלדעת רבים מהאחרונים כך גם דעת הרמב"ם (וראה בספר 'אל הר המור', עמ' סט-פז).
  9. כך מבואר בדברי התוספות (פסחים צב, א,), הראב"ד (הל' בית הבחירה ז, טז) ועוד, שאיסור כניסת טמא מת לעזרת נשים ולחיל הוא רק מדברי חכמים (ולכן אינו חייב), וכך היא הפשטות. ויש מי שכתב שלדעת הרמב"ם איסור כניסת טמא מת לחיל ולעזרת נשים הוא מן התורה (הרב אברהם שפירא, מנחת אברהם ח"א סי' כג).
  10. זוהי דעת רבי יוסי במשנה (משנה מידות ב, ב), ואילו דעת רבי מאיר שמברכים אותו: 'השוכן בבית הזה יתן בלבם [- של חכמים] ויקרבוך'.
    ולכאורה נראה שהדברים אמורים דווקא כאשר נידו חכם (כרבי אליעזר שנידוהו מפני שעמד על דעתו ההלכתית כנגד הרבים (בבלי בבא מציעא נט, ב)), אך כאשר נידו אדם רגיל (מפני שעבר על דבר שחייבים עליו נידוי) - מסתבר שגם רבי מאיר מודה שלא יאמרו לו כן. גם הכינוי 'חבריך' (בדברי שניהם) מורה שמדובר על חכם.
  11. ראה ספר התרומה (הלכות ארץ ישראל): "...והנכנס במקום הבית חייב כרת שעתה כולנו טמאים..." וכן היא שיטת הרמב"ם, כדברי הרדב"ז (הלכות שמיטה ויובל יב, טו, בסוף): "...סובר רבינו [= הרמב"ם] שהנכנס לבית המקדש בזמן הזה שכולנו טמאי מתים חייב כרת..." וכן פסקו האחרונים (מ"ב תקסא, ה) כדלהלן.
  12. רבים העירו על דברים אלו מדברי המאירי (שבועות טז) שכתב שהמנהג פשוט להיכנס שם – משמע מדבריו שלדעת הראב"ד מותר לכתחילה להיכנס למקום המקדש בטומאה (הרב שלמה גורן, הר הבית, תשנ"ב, עמ' צ, צו, קט-קי). אך מלבד מה שיש לעיין בעצם דברי המאירי הן מבחינה היסטורית והן מבחינה הלכתית (ראה להלן), יש להוסיף שפעמים רבות האחרונים חלקו על הראשונים בפירוש דברי קודמיהם, ועוד, יתכן שגם המאירי לא פירש כך את דברי הראב"ד, אלא רק הסמיך את המנהג ששמע לדברי הראב"ד, כלומר, שהנכנסים הבינו שלשיטה זו מותר לכתחילה להיכנס (הרב יצחק שילת, תחו"מין ז, עמ' 491).
  13. רבי צדוק הכהן מלובלין כתב בשו"ת תפארת צבי (ח"ב יו"ד תשובה כז ס"ק יא) בתוך דבריו: "...ואף הראב"ד שם משמע דלא פליג אלא לעניין כרת, אבל לא פסיקא ליה מילתא דלא קידשה לעתיד לבוא...".
    דברי דומים כתב בעל ה'ערוך לנר' (ו'ביכורי יעקב) (שו"ת בנין ציון ב) המסביר שלדעת הראב"ד ישנו ספק כמי ההלכה (האם קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא או לא), ולכן מחמת הספק - אסור להיכנס למקום המקדש ("
    ספיקא דאורייתא לחומרא"), ומאידך אין בו כרת מספק. [וכעין שכתוב במשנה (ביכורים ב, י) לגבי כוי (בעלי חיים שספק אם הוא חיה או בהמה), שהחֵלב שלו אסור כחֵלב בהמה, אך אין בו כרת, מחמת הספק (הרב יצחק שילת, תחומין ז, תשמ"ז, עמ' 491 הערה 1).
    הראי"ה קוק (שו"ת משפט כהן סי' צו פרק ו) מסביר שלדעת הראב"ד אמנם אין כרת על הכניסה בטומאה למקום המקדש, כי לגבי חיוב כרת כתוב "את מקדש ה' טימא" (במדבר יט, כ), אך יש לומר שגם לדעת הראב"ד, דיני קדושת מחנות (מחנה לויה ומחנה שכינה) נוהגים מהתורה גם לאחר החורבן (טוב ראי, זבחים, ירושלים תשע"ה, עמ' רי-ריא). ובוודאי שלדעת הראב"ד יש בדבר לפחות איסור מדברי חכמים, משום 'זכר למקדש' ומשום 'מהרה יבנה המקדש' (משפט כהן, שם; טוב ראי, שם, עמ' רז-רט). והוסיף הרב, שמדברי הראב"ד נראה שכלל לא הכריע במחלוקת אם קידשה לעתיד לבוא או לא, אלא רק כתב שלפי הדעה שלגבי קדושת ארץ ישראל - קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא (כפי שפסק הרמב"ם), אזי גם קדושת המקדש וירושלים קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא "ולפיכך הנכנס אין בו כרת" - לדעה זו, אך הראב"ד עצמו לא הכריע כלל במחלוקת זו (משפט כהן, שם; טוב ראי, שם, עמ' רנ).
    גם הרב בצלאל ז'ולטי (משנת יעבץ, או"ח סי' מז) נקט שלדעת הראב"ד יש איסור תורה להיכנס למקום המקדש בטומאה, מפני שדיני קדושת מחיצות נוהגים מהתורה אף בשעת החורבן (תורה שבעל פה י, עמ' מא-[ https://tablet.otzar.org/#/book/104685/p/50/t/1986032691234/fs/0/start/0/end/0/c מג]). הרב משה נחום שפירא (הר הקודש, עמ' קיז-קיח, רג) נקט שלדעת הראב"ד יש איסור תורה להיכנס בטומאה למקדש מדין מורא מקדש שלוש אפשרויות אלו מופיעות גם בדברי הרב צבי פסח פרנק (מקדש מלך, עמ' לג, וראה 'הררי בשדה' שם עמ' מב-מה, הערות והרחבות מחתן בתו הרב יוסף כהן). וראה גם בספר 'עיר הקֹדש והמקדש' (מהרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי, ח"א פרק ה) באריכות.
  14. ראה ספר התרומה (הלכות ארץ ישראל): "...והנכנס במקום הבית חייב כרת שעתה כולנו טמאים..."
  15. ראה באגודה (שבועות פ"ב סי' ד): "...משמע דבזמן הזה אין להיכנס במקום המקדש כיון שאנו טמאים".
  16. ראה: בחצרות בית ה' (הרב זלמן מנחם קורן, פרק א סעיף ד, עמ' 35); מעלין בקודש ל, עמ' 58 הערה 62; הרב יצחק שילת, תחומין ז, עמ' 491-492; הרב שאר ישוב כהן, בתוך: 'קומו ונעלה' (בעריכת הרב יהודה שביב והרב ישראל רוזן, הוצאת מכון צומת), עמ' 101.
    יש לציין, שהרב שלמה גורן (בספרו הר הבית, תשנ"ב, רפ"ט, עמ' קיד, ופרקים כו-כז) דגל בגישה אחרת בנושא.
  17. השערה זו הביא גם הרב בצלאל ז'ולטי (משנת יעבץ, או"ח סי' מז אות ד, עמ' קמח) בשם חכם אחד.
  18. אך לדיון זה ישנו השלכה משמעותית להלכה ולמעשה: הרב גורן התיר להיכנס לדרום הר הבית על פי שיטת הרמב"ם (פירוש המשנה מידות ב, א) שהחלק הדרומי של הר הבית היה פנוי מהמקדש ומהעזרות, ואינו חושש לדעות החולקים: "...מכיוון שהרמב"ם הוא המחמיר הגדול בנוגע לכניסת טמאים למקום המקדש בזמן הזה, והוא מיקל בכניסת טמאים לדרום הר הבית, בוודאי שיש לסמוך עליו בקביעת היתר כניסה לשטחים מסוימים בדרום [הר הבית], משום שאין לנו רשות לנהוג כחומרי הרמב"ם וכחומרי החולקים עליו באותו נושא עצמו, כמו ששנינו (בבלי עירובין ו, ב): [העושה] מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל - עליו הכתוב אומר והכסיל בחושך הולך".
    דברים אלו נכונים לשיטתו, שיש בסוגיה זו מחלוקת בה ישנו משקל רב לדעת המתירים; אך כבר העירו (מעלין בקודש לז)(דרוש מקור) שלדעת הסוברים שרוב הראשונים ופשטות הסוגיות להחמיר בזה - אין מקום לשיקול מסוג זה. ויתירה מזו, יש שהעירו(דרוש מקור) שמדברי הרא"ש עצמו (תוספות רא"ש יבמות פב, ב, ד"ה ירושה ראשונה ושניה) משמע שנקט שהלכה שלעניין קדושת ירושלים והמקדש - קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא.
  19. ראה תשובת רש"י (ס"ס קפז): "...שמיום שפסקו מי חטאת כולנו טמאי מתים, ואין לנו לטהרה עד שיבא מקווה ישראל [- הקדוש ברוך הוא] לזרוק עלינו מים טהורים לטהרנו" (מובא במחזור ויטרי סימן תצט). ספר המנהיג (עמ' קיג, תשכה-תשכו): "...שכולנו טמאי' בטומאת מת חמורה שאין שום טבילה מועלת לה בלא הזאת מי חטאת שלישי ושביעי..." וכן דעת הרמב"ם (הלכות שביתת עשור ג, ג, והלכות ביכורים ה, ט), הראב"ד (הלכות נזירות ב, כא) ושאר הראשונים. ומסביר האור זרוע (הלכות חלה): "...כולנו טמאים ואף הכהנים שאינם מטמאים למתים הם טמאים מחמת שנוגעים בבני אדם [- שנטמאו למת] שהם אבות הטומאה ובכלים שנטמאו באוהל המת". ובמקום אחר (שם) הוסיף: "דאף על פי שמהמת היו נזהרים מחמת כהונתם, מכל מקום מחרב הרי היא כחלל (בבלי שבת קא, ב) אפילו לעניין אוהל... - לא היו יכולים להיזהר, וגם לא היו צריכים לפרוש הימנו [- מחרב] כמו מן המת, דכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה - אין כהן מוזהר עליה (שמחות ד, כא (יב))" (רא"ש חולין ח, ד).
  20. ראה ספר התרומה (הלכות ארץ ישראל): "...והנכנס במקום הבית חייב כרת שעתה כולנו טמאים..." וכן היא שיטת הרמב"ם, כדברי הרדב"ז (הלכות שמיטה ויובל יב, טו, בסוף): "...סובר רבינו [= הרמב"ם] שהנכנס לבית המקדש בזמן הזה שכולנו טמאי מתים חייב כרת..." וכן פסקו האחרונים (מ"ב תקסא, ה) כדלהלן.
  21. מטומאת קרי, נדה וזבה, ניתן להיטהר על ידי טבילה במקווה טהרה; ומטומאת זב ניתן להיטהר רק על ידי טבילה במעיין מים חיים.
  22. הרב פרנק הלך בזה בעקבות גיסו הרב אורנסקי (רבה של פתח תקווה, שנרצח בפרעות תרפ"ט), וקיבל את מסקנותיו.
  23. הרב יצחק יוסף (שו"ת הראשון לציון ח"א ס"ס טו) כתב: "ומאות בשנים שלא העיז שום אדם [מישראל] להיכנס לכל שטח הר הבית, כדמוכח בספר חסידים (מהדורת מקיצי נרדמים, סימן תרל) וכן בדברי הראב"ד בסדר הקבלה, שהיו ישראל נזהרים מכניסה לכל שטח הר הבית" (ילקוט יוסף, חוברת בדיני הכותל [מורא מקדש] המערבי וזכר לחורבן, ירושלים תשע"ט, עמ' קכו). וראה בהערות הבאות.
  24. כך כתבו הרב שלמה גורן (הר הבית, מבוא, עמ' יח, ופרק כו) הרב מרדכי פוגלמן (בית מרדכי ח"ב סימן ח אות ה-ו), בהתבסס על מחקריהם של פרופ' בן-ציון דינבורג (לימים: דינור) והחוקר יהודה יצחק יחזקאל, שהתפרסמו ב'ציון' ג, תרפ"ט (יחזקאל גם פרסם את הדברים באותה שנה בספר בשם 'הכותל המערבי'). המקורות העיקריים לטענה זו הם דברי רבי אברהם בר חייא הנשיא, הרמב"ם (אגרות הרמב"ם, מהדורת שילת, עמ' קיד, רכה-רכו, רל) והמאירי (שבועות טז). מאידך, חכמים אחרים (רבי משה נחום שפירא, הר הקודש, פ"ג סעיף יב, עמ' רסא-רסב ועוד) השיבו על טענות אלו, ודחו את הראיה ממקורות אלו (שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' א ס"ק טז-יז).
  25. החוקר יהודה י. יחזקאל, שאסף את המקורות ההיסטוריים בנושא, ועל מחקריו התבססו הרב גורן ואחרים (וכנ"ל בהערה הקודמת), כתב שממקורות רבים עולה שבתקופות קדומות יותר נהגו לעלות להר הבית (וכנ"ל), ובתקופת מאוחרות יותר (בימי הראשונים) נמנעו מכך; והוא מעלה השערה שהדבר נובע מפני שאבדה המסורת על מקום המקדש או מפני "שנעקרו הגבולות של מקומות הקודש ונעלמו סימניהם, [ואז] חדלו מלהיכנס להר הבית, מפני אי ידיעת מקום הסורג ואיה גבול החיל" (הדברים מפורטים בספרו הכותל המערבי, בפרט בעמ' 28-30. (גם הרב שלום משאש בתשובה העלה השערה דומה).
  26. ראה בהערה הקודמת. גם הרב חנוך זונדל גורסברג (נועם יא, עמ' נה-נו) הביא מקורות תורניים והיסטוריים, מהם עולה כי במשך מאות שנים המנהג היה להימנע מהכניסה להר הבית.
    בכרוז הרבנים הראשיים וגדולי התורה מחודש אלול ה'תשכ"ז נכתב: "...מדורי דורות אנו מוזהרים ונמנעים מלהיכנס בכל שטח הר הבית כולו..." (רבים מהחותמים היו בימי זקנותם, וזכרו את המנהג להימנע עוד מלפני קום המדינה).
    גם הרב יצחק יוסף (שם) כתב: "במאות השנים האחרונות, בזמנים ששכנו כבוד בירושלים גדולי גאוני הספרדים, נהגו הכל לאסור את העלייה לשטחי הר הבית, כדמוכח במישור מדבריהם בכמה מקומות, לא עת האסף".
    הרב שלמה לוי (ראש הכולל בישיבת הר עציון, וראש ישיבת ההסדר בקריית גת) סיכם את הדברים: "העובדה היא שהיישוב היהודי בירושלים זה מאות בשנים – מאז הפרי חדש והרב החיד"א והאור-החיים הקדוש וכו' , וכן רבי שמואל סלנט והמהרי"ל דיסקין והרב טיקוצ'ינסקי וכל יתר גדולי הדור ההוא ואחריו – נמנעו מלעלות להר הבית. התומכים בעלייה [להר הבית בזמננו] מוצאים פה ושם עדויות על עליות, אולם חלק מהעדויות שנויות במחלוקת, ובכל אופן ברור שמדובר על חריגים. יהודים חיו בירושלים מאות שנים ולא עלו".
    [יש מתומכי העלייה להר הבית התולים עובדה זו בכך שבתקופות רבות לא אִפשרו השלטונות הנוכריים ליהודים לעלות להר הבית; אך הרב שלמה לוי ואחרים חולקים על טענה זו, ולדבריהם לכותל המערבי יהודים התאמצו להגיע גם כשהשלטונות לא אפשרו זאת, ומאידך, לא בכל התקופות השלטונות לא אפשרו ליהודים לעלות להר הבית, ובכל זאת יהודים לא עלו להר הבית.]
  27. מפורסמים כרוזיו של הראי"ה קוק בנושא. גם הרב יוסף חיים זוננפלד פנה לנציב העליון בבקשה לתלות שלט בנוסח דומה (שו"ת תורת חיים קי). עוד קודם לכן, בתי הדין בירושלים פרסמו מודעות "על דבר איסור הכניסה להר הבית שנפרץ בזמן האחרון" (מוריה, ניסן ה'תרע"ד).
  28. נזכיר כמה מהמפורסמים שבהם (רשימה חלקית): הרב יחזקאל אברמסקי (מחבר 'חזון יחזקאל' על התוספתא, ראש ישיבת סולובודקה, ראב"ד לונדון ונשיא ועד הישיבות), הרב יוסף שלום אלישיב, הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב יהושע מנחם אהרנברג, הרב יצחק אריאלי, הרב יצחק אבוחצירא (באבא חאקי), הרב אושפזאי (רבה של רמת-גן ומחשובי רבני המזרחי), הרב עובדיה הדייא (מחבר שו"ת ישכיל עבדי וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל), הרב אליעזר יהודה וולדינברג (מחבר שו"ת ציץ אליעזר), הרב בצלאל ז'ולטי, הרב כ. פ. טכורש (מחשובי רבני המזרחי), הרב שאול ישראלי, הרב עובדיה יוסף, הרב יעקב לנדא, הרב יוסף משאש, הרב צבי יהודה הכהן קוק ועוד רבים.
  29. רשימה חלקית: הרב אלעזר מנחם מן שך, הרב יעקב ישראל קניבסקי (הסטייפלר), האדמו"רים מוויז'יניץ' ואוז'רוב.
  30. ראה: שו"ת מנחת יצחק ה, א; שו"ת ציץ אליעזר י, א (ועוד מקומות); שו"ת יביע אומר ה יו"ד כו; משנת יעב"ץ (או"ח סי' מז); שו"ת שמש ומגן (ח"א יו"ד סי' כה, עמ' קפט-קצא); שו"ת אור לציון ג ל, ד; שו"ת דברי יציב חו"מ פג, כד; מאמר מרדכי (אליהו), הלכות לימות החול, ט, טז (עמ' 147); ועוד. נציין גם לספר הר קודשי (הרב משה נחום שפירא) ולקונטרס 'נבואה שעריך' (הרב חנוך זונדל גרוסברג) שהאריכו בעניין בזה.
  31. יש גם רבנים שהביעו את עמדתם העקרונית בעד עלייה להר הבית, אך לא הורו כך למעשה. למשל, הרב חיים דוד הלוי (שו"ת עשה לך רב א, טו) כתב: "אילו רצינו להתיר כיום מבחינת ההלכה כניסה להר הבית, צריכים היינו לערוך מדידות מדויקות, ולקבוע בדיוק את מיקומו של המקדש. אין הדבר קשה כל עיקר, כיון שמדות המקדש ידועות לנו בדיוק נמרץ, ואף מיקומו אינו קשה לקבוע, ובייחוד אחרי החפירות שנעשו סביב לכותל המערבי ונתגלו לנו כל המבואות אל המקדש פנימה". – מדבריו עולה שהוא בעד לערוך מחקרים ועל פיהם להתיר את העלייה (שו"ת עשה לך רב ו, פב), אך למעשה הוא לא עשה זאת (הוא לא ערך מחקרים ולא קבע גבולות). [בתשובה נוספת (שו"ת עשה לך רב ח, ד) כתב: "...מבלי להתייחס כלל לעצם המעשה אשר אתה עושה בהיכנסך להר הבית, אשר שנוי הוא במחלוקת עצומה מצד עצמו...", ומשמע שלא ניחא לו בדבר.]
  32. יש מי שכתב (תשובות והנהגות ד, קלב) טעם חדש לפיו אדם שנטמא בשתי טומאות: חמורה וקלה, אינו יכול להיטהר מהטומאה הקלה עד שיטהר מהטומאה החמורה. ולפי זה טמא מת אינו יכול להיטהר מטומאת קרי וזיבה וכיוצא בהן, שהן טומאות קלות (שניתן להיטהר מהן בטבילה ואינו צריך אֵפֶר פרה אדומה). [וכך משמע לכאורה מדברי הרמב"ם (הלכות שביתת עשור ג, ג): "מי שראה קרי בזמן הזה ביום הכיפורים... אסור לו לרחוץ כל גופו או לטבול, שאין הטובל בזמן הזה טהור מפני טומאת מת".]
    אכן, רוב הפוסקים (שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' א אות נח) לא קיבלו טענה זו, ואפשר שלדעתם טעם זה אינו מצטרף אפילו ל'סניף' לטעמי האיסור האחרים (דברי יעקב, הר הבית, סימן כ ענף ז אות ב, עמ' שמג, וע"ש בכל הסימן ובמקורות שציין).
  33. הרב שלמה גורן הגדיל לכתוב ש"איסור עליית יהודים להר הבית הביא להסגרתו של הר הבית למוסלמים" (הר הבית, מבוא, עמ' ל). והוסיף (שם עמ' לא): "העברת השליטה היום-יומית בהר הבית לוואקף [המוסלמי], נחשב מבחינת ההלכה (מגן אברהם תקסא, א) כאילו גרמנו לחורבנו המחודש של הר הבית"!
  34. כך סוברים הרב דב ליאור, הרב ישראל אריאל ועוד.
  35. שני חיזוקים עיקריים ישנם לזיהוי זה: (א) טופוגרפי – במשנה (מסכת מידות) מפורט מדרג הגבהים ממזרח למערב - מהכניסה להר הבית ועד אבן השתיה: בחיל היו שתים עשרה מעלות (= מדרגות) שגובה כל אחת חצי אמה, חמש עשרה מעלות (באותו גובה) מעזרת נשים לעזרת ישראל, עזרת כהנים גבוהה מעזרת ישראל שתים וחצי אמות, מעזרת כהנים לאולם היו שתים עשרה מעלות (שגובה כל אחת חצי אמה) [וראה בגמרא (בבלי יומא טז)], וגובה אבן השתיה שלוש אצבעות (משנה יומא ה, ב). המתבונן במפה טופוגרפית המציינת את גובה סלע ההר בהר הבית, ימצא שאין שום סלע יסוד שיכול להיות אבן השתיה מלבן הסלע (בערבית: אל-סכרא) שבמרכז כיפת הסלע (הוכחה זו מפורטת בהרחבה בספר 'המקום אשר בחר ה''; וראה גם מאמרו של ר' אשר גרוסברג בתחומין טז). (ב) ארכאולוגי – הכותל היחיד במתחם הר הבית המכוון במדויק מדרום לצפון (ואיננו מוטה בהתאם לתוואי ההר), הוא כותל ה'רמה' המזרחי העתיק (במרכז הר הבית מצויה ה'רמה', קרקע במפלס גבוה יותר). הדבר מתאים לירושלמי (ירושלמי עירובין ה, א) שהשער שבכותל המזרח מכוון לפי זריחת השמש ("שתהא החמה מצמצמת בו באחד בתקופת טבת ובאחד בתקופת תמוז"), דבר המתאים (בירושלים) לרוחות השמים המדויקים (ראה בספר 'בחצרות בית ה'', ובמאמרו של ר' אשר גרוסברג בתחומין טז; וראה גם ב'מעלין בקודש' לו, עמ' 63-82).
    [הרב זלמן קורן, בחיר חוקרי המקדש והר הבית בדורנו, הוא שעמד על שתי הוכחות אלו כבר לפני כחמישים שנה. במשך השנים, הוכחות אלו התקבלו על דעת רוב ככל הארכאולוגיים והרבה מהחוקרים התורניים, ונעשו לאבני יסוד במחקר הר הבית.]
  36. בגישה זו הלכו הרב שלמה גורן (בספרו הר הבית, פרק כז, עמ' שסא-שעז), הרב יצחק שילת (במאמריו בתחו"מין ז, ב'מעלין בקודש' ד ובמקומות נוספים), הרב יצחק שטרן (בספרו עת לחננה, עמ' 241-279) ועוד.
    מעניין לציין, שבשו"ת אורחותיך למדני (ח"ה או"ח סי' צט, עמ' רמט ואילך) המחבר מקבל שניתן לסמוך על חשבון זה, אך הוא אוסר להיכנס להר הבית מסיבות אחרות.
  37. ניתן ללמוד את עיקרי הטענות והראיות של הצדדים מתוך עיון בחוברות 'מעלין בקודש', ובפרט בגיליונות ד-ה, לז-לח (וכן דיונים בשיטת הרדב"ז ובתוקפה בגיליונות ל-לב, דיונים בשיטת הכפתור ופרח ביחס לזיהוי המקדש בגיליונות לא ולה [וכן בדברי הרב אבי סילבצקי המצוינים שם], ודיונים בביאור דברי השל"ה בגיליונות לט-מ).
    מעניין לציין שגם הרב שלמה גורן (הר הבית, פרקים יט-כ) הירבה לפקפק אם האפשרות לסמוך הלכתית על 'מסורת' זו ועל דברי הרדב"ז.
  38. סקירה מקיפה של הגישות השונים בנוגע לזיהוי מקום המקדש בהר הבית (וההוכחות לכל גישה) מופיעה בספר 'אנציקלופדיה תלמודית - אוצר ירושלים והמקדש' (הסקירה נכתבה על ידי אשר גרוסברגר). דיונים על התוקף ההלכתי והמדעי של הזיהויים השונים מופיעים בכרכי תחומין ובגיליונות 'מעלין בקודש', וכן בחוברת של הרב סילבצקי המוזכרת להלן. מעניין לציין, שגם הרב משה שטרנבוך (תשובות והנהגות ג, לט) מאמץ את הגישה שבית המקדש עמד מדרום לכיפת הסלע.
  39. נקודה זו התבררה היטב בחוברת הווירטואלית 'נכון יהיה הר בית ה מאת הרב אבי סילבצקי (ר"מ בישיבת מרכז הרב). [וקדם לו ביסוד הדברים הרב ינון ויסמן במאמרו: 'בירור דעתו של הגר"א שפירא בעליה להר הבית', ב'שמעתין' גיליון 172-173, תשס"ח, עמ' 116-122, אך הרב סילבסקי העמיק והרחיב בדברים הרבה יותר].
  40. ראה בחוברת של הרב סילבצקי, וכן ב'מעלין בקודש' גיליונות כז-כט, לב.
  41. ראה בחוברת של הרב סילבצקי, שלפי ההבנה המרחיבה את ה'חיל', ממילא אין ללמוד מהמשנה ש"רובו מן הדרום" מהו השטח הפנוי בהר הבית, שכן יתכן שהחיל מצפון לעזרה היה רחב, והעזרה הייתה דווקא בחציו הדרומי של הר הבית, ודו"ק.
  42. ראה: ספר הר הבית (הרב שלמה גורן), פרקים כא, כח; שו"ת אבן ישראל (מהרב יעקב ישראל פישר) ח"ט סימן קסג (יש לציין שהרב פישר עצמו חתום על כרוז בד"צ העדה החרדית בירושלים, האוסר לעלות להר הבית, אך כנראה סבר שהאיסור אינו מחמת דיני טומאות היוצאות מגופו); שו"ת דבר חברון (הרב דב ליאור) ח"ג סי' שסד, עמ' רנ; ספר עת לחננה (הרב יצחק שטרן, עמ' 281- 297); ועוד.
  43. יש מהאוסרים(דרוש מקור) הטוענים שבשל חומרת השאלה, והיותה נוגעת לצִביון מקום המקדש, היא שאלה כללית שאין כוח ביד חכם מקומי להשיב עליה, אלא רק הסכמת גדולי התורה שבדור. כדוגמה לדבר הם מביאים שכאשר נשאל האבני נזר, "אם חובה בזמן הזה להושיב שומרים למקדש", השיב (שו"ת אבני נזר יו"ד תמט, א): "הנה אשיבהו כפי קוצר שכלי, אולם לא להלכה ולא למעשה, כי לא בי הוא להכריע בדבר הנוגע לכלל ישראל, ותודה לא-ל - לא אלמן ישראל, אך הנני כותב דרך משא-ומתן בעלמא". והם מוסיפים, שאם כך כתב הגאון בעל אבני נזר, שהיה מגאוני התורה העצומים והמפורסמים בדורו, קל וחומר לקטנים ממנו בחוכמתם ובמעמדם התורני-ההלכתי. ואם כך השיב לשאלה חדשה, שאין בה מסורת והוראה מקובלת מדורות קודמים, ולא קונצנזוס עכשווי בין חכמי הדור, קל וחומר שכשבאים לדון אם לשנות ממנהג חכמי ירושלים מדורי דורות, ומדעת רוב ככל חכמי התורה שבדור.
  44. וראה בדברי הרמב"ם ובמפרשים, וכמה דעות בדבר: לדעת הראב"ד יש בדבר חיוב כרת, ויש אומרים שאין בדבר אלא איסור לאו (ומלקות), ודעת הרמב"ם ש"לוקה מכת מרדות" (יש מפרשים שסבר הרמב"ם שיש ספק להלכה ביאה במקצת שמה ביאה או לא, ולכן לוקה רק מדברי חכמים, ויש מפרשים שהרמב"ם פוסק שביאה במקצת לא שמה ביאה, וחכמים הם שאסרו ביאה במקצת).