חזקה אין אדם פורע תוך זמנו
|
|
חזקה אין אדם פורע תוך זמנו הוא כלל הלכתי הקובע כי אדם איננו נאמן לטעון כי החזיר את החוב שלווה קודם זמן הפירעון. מקור הכלל הוא בדברי ריש לקיש בגמרא כי אין זה מצוי שאדם יחזיר את ההלוואה קודם הזמן ואף הלוואי שיפרע בזמנו. בגמרא חולקים על חזקה זו אביי ורבא וקובעים כי האדם נאמן לטעון כי הוא החזיר את ההלוואה- אך להלכה נפסק כדברי ריש לקיש.
מקור
בגמרא בבא בתרא ה א חולקים האמוראים במקרה בו אדם לווה ממון וכאשר התבקש להחזיר את ההלוואה בעת מועד הפירעון, טען כי כבר החזיר אותה לפני הזמן. אביי ורבא סוברים שהאדם נאמן לטעון כי הוא החזיר את ההלוואה משום שלפעמים אנשים מחזירים את ההלוואה קודם זמנם כשמזדמן להם כסף. מנגד, ריש לקיש קבע כי חזקה אין אדם פורע תוך זמנו מכיוון שאין זה מצוי שאדם יחזיר את ההלוואה קודם הזמן ואף ו"ולואי שיפרע בזמנו". להלכה הוכרע בגמרא כשיטת ריש לקיש כי חזקה שאין אדם נאמן לטעון שפרע תוך זמנו כי "חזקה אין אדם פורע תוך זמנו".
הלוואה קבועה בזמן
הרשב"א מפרש על פי דברי הגמרא כי בכל סוג הלוואה אין אדם נאמן לטעון שפרע תוך זמנו, לפי שאדם רוצה לנצל את הכסף ברשותו וכפי שמשמע מהגמרא- גם בעת הפירעון לוקח זמן להחזיר[1].
מנגד, תוספות וראשונים נוספים[2] דייקו מלשון הגמרא "הקובע זמן לחבירו" כי מדובר בהלוואה שנקבע לה זמן פירעון מוגדר. לשיטתם, דווקא כאשר קובעים זמן לפירעון ההלוואה אין אדם פורע תוך זמנו אך בהלוואה שלא נקבע לה זמן מוגדר ("סתם הלוואה לשלושים יום") אין אומרים שחזקה אין אדם פורע תוך זמנו.
רבינו יונה מפרש כי מאחר שהמלווה לא קבע זמן מוגדר להלוואה הוא לא מתייאש ממנה גם בתוך שלושים ימי ההלוואה ולכן הלווה עשוי להחזיר את ההלוואה גם בתוך ימים אלו. הרא"ש[3] מסביר כי מי שקובע את זמן ההלוואה הוא הלווה וכאשר הוא קובע זמן זה הוא מן הסתם קובע אותו למועד שבו הוא יוכל להחזיר אותה. מנגד, במידה ולא קבעו זמן ייתכן והלווה הצליח להשיג את הכסף לפני שלושים הימים והחזיר אותו.
באופן אחר, הדבר אברהם מביא את דרשת הגמרא על הפסוק "קרבה שנת השבע שנת השמיטה" שממנה לומדים כי בהלוואה בסתם חל איסור לדרוש את כסף ההלוואה עד שלושים יום מלקיחתה. הוא מוכיח מדברי הגמרא כי בסתם הלוואה אין הדבר מוגדר שזמן הפירעון חל לאחר שלושים יום אלא שזמן הפירעון חל מייד לאחר לקיחת ההלוואה, אך מחמת הדרשה חל איסור לדרוש את החוב עד שלושים יום. ממילא, לא שייך לומר סברת חזקה אין אדם פורע תוך זמנו מכיוון שזמן ההלוואה כבר חל בתוך שלושים הימים.
להלכה נפסק בשולחן ערוך כשיטת תוספות והראשונים לעיל כי החזקה היא דווקא כאשר מדובר בהלוואה שקבעו לה זמן, אך ב"סתם הלוואה" שלא קבעו לה זמן- אין אומרים את החזקה.
תוקף החזקה
האחרונים הקשו שמאחר ונפסק שאין הולכין בממון אחר הרוב ולא ניתן להוציא ממון מחמת רוב (וכל שכן חזקה כמו אצלנו) כיצד ניתן לגבות את כסף ההלוואה מהלווה על סמך החזקה שרוב האנשים לא פורעים תוך זמנם?
המהרי"ט[4] הסביר כי החזקה כי אין אדם פורע תוך זמנו הינה חזקה בעלת משקל רב יותר מחזקה רגילה. לדבריו, חזקה זו מוגדרת כאנן סהדי, ובה כמעט בטוח לנו שהאדם אכן לא פרע תוך זמנו ולכן ניתן להוציא ממון בחזקה זו. אמנם, יש שהקשו[5] כי מדברי הגמרא בהמשך שדנה האם חזקה זו גוברת על מיגו לא משמע כי יש לחזקה זו תוקף מיוחד.
רבי עקיבא איגר[6] מסביר כי היכולת לגבות את כסף ההלוואה לא נובע רק מהחזקה אלא גם מכך שללווה כבר יש חזקת חיוב. מאחר והמלווה הודה שלווה אלא שטוען שפרע, אנו מצרפים את הודאתו על החוב יחד עם החזקה שסביר שלא פרע עדיין ומוציאים בכוח שניהם את הממון. בדומה לכך, בשיעורי ר' שמואל[7] פירש כי החזקה איננה מוציאה ממון מן הלווה אלא רק מבטלת את טענת הפירעון שלו. מאחר והלווה נאמן לטעון פרעתי, הרי שלאחר טענתו הוא כבר אינו חייב להחזיר את ההלוואה. אמנם, החזקה שאין אדם פורע תוך זמנו מבטלת את טענתו ומחזירה את החוב הראשוני שקיים בהלוואה. הש"ך[8] אף אמר כי במקרה זה המלווה הוא זה שמוגדר כמוחזק, ולכן החזקה לא מוגדרת כמי שמוציאה ממון אלא כמי שמשאירה את הממון במי שהוא כבר בחזקתו. לשיטתו, על אף שהמלווה בפועל איננו מחזיק בממון, מכיוון שמכוח החזקה אנחנו לומדים שהסדר הרגיל הוא שאנשים לא מחזירים את ההלוואה קודם הזמן, אנו אומרים כי "כל המשנה ידו על התחתונה", ולכן המוחזק הוא מי שהסברא הפשוטה היא שהכסף צריך להיות מגיע לו- וזה המלווה שידוע לנו שהיו חייבים לו ממון. יש שהסבירו שכאן זהו רוב הגיוני, שזהו מנהגו של אדם.
בהלכה
להלכה, נקבע בשולחן ערוך סימן עח כשיטת ריש לקיש כי אין אדם פורע תוך זמנו ושאדם איננו נאמן לטעון כי פרע את ההלוואה קודם זמנו. כמו כן, נפסק כשיטת תוספות והראשונים לעיל כי החזקה היא דווקא כאשר מדובר בהלוואה שקבעו לה זמן, אך ב"סתם הלוואה" שלא קבעו לה זמן- אין אומרים את החזקה.
יסודות וחקירות
הגדרה: אדם שלווה כסף וקבע עם המלוה מועד לפרעון ההלוואה, וטוען שפרע את המלוה קודם מועד הפרעון - אינו נאמן, משום שחזקה אין אדם פורע תוך זמנו, כלומר: טבע האדם שאיננו פורע הלוואה בתוך הזמן (ב"ב ה:).
גדרה וטעמה
נחלקו המפרשים האם זו חזקת אומדנא, שיש לנו ראיה (- אנן סהדי) שהוא לא פרע בתוך הזמן, והרי זה כאילו יש לנו עדים שלא פרע בתוך הזמן (ביאור הגר"א חו"מ סי' עח ס"ק ח ויז), ויש מפרשים שטעמו משום שזו טענה חלשה שאינו נאמן (קובץ שיעורים ח"א ב"ב אות לא).
ארבע שיטות נאמרו בזה:
- הרבה ביארו בפשטות שהחזקה מוציאה ממון (שיטה מקובצת בבא בתרא ה:, שערי יושר שם, תורת חסד א-א, מהרי"ק עב, חתם סופר ח"ה חו"מ סז, קונטרס החזקות סוף סימן א אות ב). וכדעות שחזקת אומדנא יכולה להוציא ממון (והקונטרסי שיעורים (בבא בתרא ז-א ד"ה ונראה) חידש טעם שמוציאה ממון ואינה כשאר רוב, שבכל רוב יש מיעוט אנשים שהולכים נגד הרוב, כגון שהרוב קונים שוורים לשחיטה ומיעוט האנשים רגילים לקנות לשחיטה. אך בפורע תוך זמנו אין אפילו מיעוט אנשים שרגילים לפרוע תוך זמנם, אלא שכל אדם רגיל שלא לפרוע תוך זמנו, ורק אם נזדמנו לו מעות תוך זמנו יפרע אז. דהיינו, אינו מיעוט בני אדם אלא מיעוט מקרים).
- הגר"א וסרמן כתב שהחזקה עצמה באמת לא מוציאה ממון, אלא רק מחלישה את טענתו של הלווה, ונחשב כהוחזק כפרן וממילא חייב (קובץ שיעורים בבא בתרא ל), שאמנם אין ודאות שלא פרע, אך אין ספק (האם פרע) מוציא מידי ודאי (שהיה חייב) (שיעורי ר' אלחנן בבא בתרא ד ד"ה והשתא).
- הרעק"א (שו"ת מהדורא קמא קצז בסופו) כתב שהחזקה לבד לא מוציאה ממון, אלא היא מצטרפת לחזקת חיוב (שידוע שהיה חייב לו), ושתיהן יחד מוציאות ממון.
- דעת הסמ"ע (עח-ב) שחזקה זו מוציאה ממון רק בתוספת טענת ברי, שהמלווה טוען שברי לו שהלווה לא פרע. אך הקצוה"ח (סי' עח ס"ק א) חולק על זה וסובר שמועילה גם בטענת שמא. והתומים (הובא בנתיבות המשפט עח-א) כתב שבטענת שמא לא יוציא ממון, אך אם גם הלווה טוען שמא - כן יוציא.
גבולותיה
- המלוה בשטר ואבד השטר, נאמן הלווה בטענת "פרעתי תוך זמני" (שו"ע חו"מ לט, ה; שם מא, ד). יתירה מזו, אם המוצא שטר לא יחזירנו למלוה ואפילו תוך זמנו, שמא פרעו (שו"ע ).
קישורים חיצוניים
- אין אדם פורע תוך זמנו שיעור בעיון מאת הרב חיים כץ