ברכת הריח

ברכה שמברכים כשמריחים ריח טוב. כשם שאסור להנות ממאכל או ממשקה קודם ברכה, כך אסור להנות מריח טוב קודם ברכה. על הפסוק "כל הנשמה תהלל יה" (תהלים ק"נ) דרשו חז"ל: "איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו, ואין הגוף נהנה ממנו? הווה אומר זה הריח".

מקור

בדומה לשאר ברכות הנהנין גם ברכת הריח היא מתקנת חכמים. יחד עם זאת, הגמרא בברכות (מג,ב) מביאה אסמכתא לברכה מהפסוקים: "אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב מנין שמברכין על הריח שנאמר: "כל הנשמה תהלל יה" איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו? הוי אומר זה הריח".

ישנה חקירה האם מברך על הריח עצמו, או על הפרי (העיקר) שממנו בא הריח (רוח אליהו מט).

נוסח הברכה

נוסח הברכה מותנה במקורו של הריח. אם הריח בא מעשבים ריחניים, יש לברך: "בורא עשבי בשמים". על ריח טוב, הנובע מעצים, מברכים: "בורא עצי בשמים". אם הריח בא מפרי המפיץ ריח נעים, יש לברך: "הנותן ריח טוב בפירות". על כל סוגי הריחות, שמקורם לא בפרי, לא בעצים ולא בעשבים, מברכים: "בורא מיני בשמים". בדיעבד אם בירך על אחד מכל סוגי הריחות את ברכת "בורא מיני בשמים", יצא ידי חובתו.

ברכה אחרונה

בניגוד לשאר ברכות הנהנין, הגמרא קובעת כי לאחר ההרחה, אין ברכה אחרונה בברכות הריח, כאשר במשנה מבואר כי "יש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו" והגמרא מבארת כי הכוונה לברכת הריח (נידה נב,א).

רש"י מבאר כי אין ברכה אחרונה על הריח "דהנאה מועטת היא". באופן אחר, המגן אברהם‏^[1] מסביר בשם הכלבו כי בניגוד לאוכל שבו הנאת השביעה נשארת גם לאחר האכילה, בריח ההנאה נגמרת מיד לאחר רגע ההרחה ולכן אין כבר קישור לריח לאחר ההרחה וממילא אין בו ברכה אחרונה. בדומה לכך, כף החיים‏^[2] הסביר כי אין מברכים על ברכה אחרונה אלא בדבר ששייך בו שביעה ולכן הוא לא קיים בריח, כאשר עיקרון זה דומה למקור הברכה האחרונה- ברכת המזון שהיא מבוססת על השביעה "ואכלת ושבעת וברכת". באופן מחודש, ערוך השולחן‏^[3] הסביר את דברי רש"י כי מדובר בהנאה מועטת בכך שברכה אחרונה צריכה שיעור כזית או רביעית ובריח לא ניתן להגיע לשיעור זה, אם כי ייתכן שהוא סובר בדומה לכף החיים כי יש צורך בשביעה.

שהחיינו בברכת הריח

בגמרא מבואר כי על פרי שמתחדש בעונתו יש לברך ברכת שהחיינו. הרדב"ז‏^[4] פסק כי דין זה שייך גם לגבי עשבי הרחה או ריח פירות (שגדלים לריח) שמתחדשים משנה לשנה שיש לברך עליהם שהחיינו, ואף כתב כי הוא נוהג לברך שהחיינו על הריח בעת שהוא גם נהנה מהפרי. המגן אברהם‏^[5] פסק כשיטת הרדב"ז והסביר שהסיבה שברכה זו איננה מצויה היא משום שלרוב ריח איננו דבר שמתחדש לשנה לשנה, אך כתב שהוא נוהג לברך על הוורד לפי שהוא מתחדש.

מנגד, השערי תשובה‏^[6] וכן אחרונים נוספים‏^[7] התנגדו לחידושו של הרדב"ז וקבעו כי לא נהגו כן מעולם. בבן איש חי‏^[8] הביא גם טעם לכך שאין לברך שהחיינו על ברכת הריח. לדבריו, מאחר והנשמה היא זאת שנהנית מהריח, ובה הרי לא שייך מיתה, "לא שייך לברך שהחיינו בעבור הנאת הנפש כי הנפש נצחית ולא תמות" ולכן שייך לגביה ברכת שהחיינו לפי שבניגוד לגוף היא חיה וקיימת לנצח. הסבר נוסף מובא בדברי רש"י שכתב שלפי שהנאת הריח היא הנאה מועטת, לא שייך לברך עליה ברכת שהחיינו.

במשנה ברורה משנה ברורה רכה טז הביא את מחלוקת הפוסקים בעניין וכתב שנהגו שלא לברך וכן המנהג‏^[9].

הערות שוליים