אליהוא בן ברכאל הבוזי

אליהוא בן ברכאל הבוזי הוא דמות המוזכרת בספר איוב, ואחד מרשימה קטנה של נביאים שבאו מקרב אומות העולם. נאומו של אליהוא מגיע לאחר סיום שלושת הסבבים של ויכוחי הרעים עם איוב. לדבריו הוא שתק לאורך כל זמן הוויכוח מכיוון שהוא צעיר מהרעים, אך לאחר שראה כי הם לא עונים לאיוב כשורה על דבריו הוא "התמלא מילים" והתחיל בנאום המתחלק לארבע מענות. בניגוד לסבבים הקודמים עם הרעים, איוב לא עונה לאליהוא על דבריו, וייתכן ויש בכך סימן כי הוא מסכים עימו, ודבריו הינם הכנה להסכמת איוב להתגלות ה' אליו מן הסערה.

זהותו של אליהוא

כמו כל הדמויות בספר איוב, לא כתוב האם היה אליהוא יהודי או גוי, ובאיזו תקופה הוא חי. השם המלא בו מכונה אליהוא, הוא "אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם" - בוז הוא בנו של נחור אחי אברהם אבינו, ואחיו של עוץ - כאשר סיפור ספר איוב מתרחש בארץ עוץ. עובדה זו יכולה להראות שהיה גוי. לעומת זאת, בשבט יהודה אנו מוצאים את משפחת רם, שגם דוד המלך היה מבניה.

בגמרא^[1] מובא דיון לגבי אליהוא - כאשר בברייתא הוא נמנה על רשימה של נביאי אומות העולם, אבל הגמרא תמהה: אליהוא לא מישראל? והרי כתוב "ממשפחת רם"! ומביא רש"י שני פירושים: שכיון שהכתוב מייחס אותו בשמו, שם אביו ושם משפחתו, הדבר מוכיח שהוא מישראל, או שמשפחת רם רומזת לאברהם. ומסבירה הגמרא, שהביטוי "נביאי אומות העולם", מתכוון לא רק לנביאים שיצאו מאומות העולם, אלא גם לכאלה שהתנבאו עבור אומות העולם.

חלקו של אליהוא בספר איוב

רקע

בספר מסופר על איוב, שהיה אדם צדיק וישר, וכן עשיר גדול ומרובה בבנים. מסופר שהקב"ה אמר לשטן שיראה את עבדו איוב, שהוא צדיק. השטן ענה, שזה רק בגלל שטוב לאיוב והוא עשיר, אבל אם יהיה לו רע - הוא יפסיק להיות צדיק. השטן אכן גרם שכל רכושו של איוב יאבד, שילדיו ימותו, ובהמשך גם פגע באיוב עצמו והכה אותו בשחין - אך איוב לא הסכים לקלל את ה', והמשיך להאמין בו.

שלושת רעיו של איוב - אליפז התימני, בלדד השוחי וצופר הנעמתי שמעו על מה שקרה לו ובאו לנחמו. הם ישבו איתו שבעה ימים בלי לדבר, עד שבסופם קילל איוב את היום בו נולד, ואז התפתח דיון, בו איוב טוען כי אין שכר ועונש, והוא נענש על לא-עוול בכפו, ואילו הרעים טוענים שיש שכר ועונש, ואסור לכפור באמונה ש-ה' מנהיג את העולם בהיגיון - ומביאים ראיות וטענות רבות לדבריהם. אליפז התימני טען לקראת סוף הויכוח שאיוב רשע, והסבל שעבר בא בצדק, כעונש, אך איוב הכחיש את דבריו - ולבסוף התייאשו הרעים, כי ראו שלא יוכלו לשכנע את איוב שחטא.

טענות אליהוא

אליהוא, שצפה בויכוח, כעס מאוד - הן על איוב, שחשב שהוא צדיק יותר מא-לקים, והן על הרעים, שלא מצאו תשובות לטענותיו של איוב, אז הם פשוט טענו שהוא רשע. הוא לא רצה ליטול חלק בדיון, כי הרעים היו מבוגרים ממנו והוא כיבד אותם, אך כשהוא ראה שהם שתקו הוא התחיל לדבר. בניגוד לרעים, שנתנו לאיוב לענות אחרי כל אחד ממאמריהם, אליהוא דיבר ארבע פעמים רצופות, ואיוב לא ענה לו אפילו פעם אחת. אליהוא מתנגד בדבריו לרמיזות החוזרות של הרעים על חטאיו של איוב ומנגד גם לדבריו של איוב כי לא חטא ועל כן ייסוריו באים עליו ללא צדק. בדבריו, אליהוא מסביר כי גם אם איוב לא חטא, יש בייסורים עצמם מסר מהקב"ה וייתכן ויש בהם גם הגנה מפני חטא הגאווה עליו גם רומזים הרעים לאיוב שהיה דן שלא בצדק.

אליהוא מחלק את דבריו לארבעה מענות, כאשר לאחר כל מענה הוא מצפה לתשובה מאיוב אך נענה בשתיקה:

במענה הראשון: אליהוא פותח את דבריו ומתנצל על כך שמדבר בפני גדולים ממנו אך שהוא כבר מתקשה לשתוק לאורך כל הוויכוח כאשר הוא מרגיש כי אין הרעים עונים כיאות לאיוב. כמו כן, אליהוא מתאר כי בניגוד לטענות איוב הקב"ה כן מדבר עם האדם וכי יש מטרה לייסורים כמניעת גאוות האדם.

במענה השני: אליהוא מתאר את גדלותו של הקב"ה ומבטל את טענותיו של איוב על רשעותו כביכול. בדומה למענה הקב"ה לאיוב מן הסערה, אליהוא מתאר את גבורתו של ה' ואת גדולתו, ומבאר כיצד גם כאשר נראה כי דרך הרשעים צלחה, הקב"ה מרוצץ אותם בן לילה. בניגוד לדברי הרעים, אליהוא מתאר שוב את ייסורי איוב לא כסימן לרשעותו אלא כדרך שבה הוא יוכל לפנות לקב"ה ולקבל את ייסוריו באהבה מתוך ידיעה שאין הוא מבין את כל דרכי ה'.

במענה השלישי: מתמודד אליהוא עם טענתו של איוב כי הוא לא הרוויח דבר מצדקתו כאשר לבסוף באו עליו הייסורים כצדיק ורע לו. אליהוא מבאר כי מי שמרוויח מצדקתו או מרשעו של האדם הוא האדם עצמו, כאשר הוא עושה חסד עם הסובבים אותו ומיטיב בכך עם עצמו וגמול הקב"ה לצדיק הינו חסד שאיננו מוכרח. אליהוא מרחיב את מבטו של איוב להסתכל על גדלותו של הקב"ה ועל כך שבניגוד לדבריו של איוב, אין הקב"ה "בעל דין" במשפט איתו ולכן הוא לא יכול לשפוט אותו, מכיוון שהוא כל יכול ואין לו צורך בדבר. אליהוא מפציר באיוב לא להתייאש מהשיח עם הקב"ה ולנסות להבין את המסרים אליו, גם אם עכשיו הוא לא פונה אליו באופן ישיר.

במענה הרביעי: אליהוא שב ומתבונן במעשי העולם ובהשגחת ה' על המלכים כאשר הוא פועל בצדק שעשוי להיארך גם זמן רב. אליהוא מסיים את דבריו בתיאור שבחי הגשם שמבטא את טובו של הקב"ה לעולם. בניגוד לדברי איוב על רשעותו של הקב"ה, מראה אליהוא כי מטרתו היא להיטיב לברואים וכן מדגיש בכך את גדלותו של הקב"ה ואת הקושי של האדם המוגבל לבחון את מעשיו.

חידושו של אליהוא

הרמב"ם ^[2] מבאר, שאליהוא חזר על טענותיהם של כל הרעים אך גם מוסיף עליהן. אליהוא מסביר כי גם אדם העומד על פי פחת עשוי להינצל בעזרת "מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ". אליהוא מתנגד בכך לטענותיו של איוב בדבר רדיפתו של הקב"ה אותו ואת האשמת מערכת הצדק האלוהית ככזו שבה הקב"ה מחכה לאדם שיחטא על מנת להאשימו, ומוכיח כי ה' מנסה דווקא למצוא את הפתח לזכות את האדם. בניגוד לדברים אלו, הרמב"ן‏^[3] רואה בדבריו של אליהוא את המקור לגלגול נשמות ואת הטענה כי גלגול זה מהווה את התשובה לטענותיו של איוב בכך שהוא מתייסר על חטאי גלגול קודם.

טענה נוספת המצטרפת בדברי אליהוא הינה על אופן התגלותו של ה' אל האדם. בעוד איוב טוען כי הוא היה רוצה לדבר עם ה' ולהתדיין איתו, אליהוא מראה כי ה' מתגלה אל האדם גם בעוד דרכים כגון בדרך החלום וכן בדרך הייסורים. בטענה זו הוא מתמודד עם דבריו של איוב על כך שאין ה' מתגלה אליו, ואומר כי הוא מסוגל לשמוע את קולו של ה' גם בחלום וגם בתוך הייסורים שנשלחים אליו. בנוסף, המלבי"ם‏^[4] מציין כי אליהוא מתייחס לייסורים לא רק כעונש על חטא כדברי הרעים, אלא אומר כי אף אם איוב היה צדיק כדבריו, יש בייסורים דרך למנוע ממנו להגיע לידי רגל גאווה וכן מסייע בידו להגיע אל השלמות, דבר שהופך את הייסורים למטרה בפני עצמה ולא רק כעונש מפני חטא עלום.

הערות שוליים