אכילת מצה

מצוה מן התורה לאכול מצה בפסח.

טעמי המצוה

התורה (דברים טז, ג) כותבת על קרבן פסח:

"לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו^[1] מַצּוֹת, לֶחֶם עֹנִי, כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ".

ובפשטות הנימוק לאכילת המצה הוא: "כי בחפזון יצאת מארץ מצרים" - ולא הספיק הבצק להחמיץ^[2] (רש"י שם), ככתוב (שמות יב, לג-לט):

"וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים. וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם... וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם".

יש מפרשים שבמילים "לחם עוני" התורה רמזה לטעם נוסף: להזכיר את העבדות במצרים (רש"י שם), "כי היו במצרים בלחם צר ומים לחץ^[3]" (רמב"ן שם) ואכלו שם מצות^[4] כנוסח ההגדה: "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" (רמב"ן שם; פנים יפות דברים ו, כ; ועוד).

טעמים נוספים הביאו המפרשים לאכילת מצה:

• המצה מסמלת את הענוה, לעומת החמץ שמסמל את הגאוה (שו"ת הרדב"ז).
• אין במצה טעם כלל, ולכך האוכל איננו מתפעל ממנה, וזה טבע הגאולה שאיננה מקבלת התפעלות, בניגוד למשועבד שהוא מתפעל מהמשעבד (מהר"ל, גבורות ה', פרק לו^[5]).
• המצה היא סמל הפשיטות, שאין בה אלא לחם ומים, כעני. וזה מצב של העדר הרכבה, כמו העולם הנבדל שהוא פשוט (לעומת עולם הזה המורכב). והגאולה באה מכח העולם הנבדל, ולכן המצה היא רומזת לגאולה (מהר"ל שם, בהמשך דבריו^[6]).

זמן אכילת מצה

אע"פ שבפס' משמע שכל שבעת ימי הפסח, מ"מ דרשו חז"ל שרק בליל ט"ו ניסן יש חובה לאכול מצה. ומ"מ רבים מהמפרשים (ובהם הגר"א) סוברים שיש מצוה שאיננה חובה, כל הפסח.