ארץ ישראל
|
|
 |
הערך נמצא בשלבי עריכה כדי למנוע התנגשויות עריכה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. שימו לב! אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחתו של הכותב. אין מידע לגבי מניח תבנית זו. יש לערוך עם חתימה ( ~~~~ ) כפי שמוסבר בדף התבנית |
ארץ ישראל היא ארצו של עם ישראל. בשנת א'תתקמ"ח, היא שנת 1948 לבריאת העולם, ( המאה ה- 19 לפנה"ס) היא הובטחה בברית בין הבתרים לאברהם אבינו : " בַּיּוֹם הַהוּא, כָּרַת ה' אֶת-אַבְרָםבְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת (ספר [[בראשית]] ט"ו, י"ח).
הקב"ה חוזר על ההבטחה ליצחק אבינו וליעקב אבינו, טרם ירידתו למצרים. משה רבינו בספרדברים, בטרם כניסתו לארץ מוצא לנכון לסכם את סגולותיה של הארץ: " אֶרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד, עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה (י"א,י"ב). הוא זוכה לראות אותה מפסגת הר נבו )ראו תמונה): "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד, עַד-דָּן. וְאֵת, כָּל-נַפְתָּלִי, וְאֶת-אֶרֶץ אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה, עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת-הַנֶּגֶב, וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִי עַד-צֹעַר. וַיֹּאמֶרה' אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר (ספר [[דברים]], ל"ד,א'-ד').
לפני מותו, משה רבינו (המאה ה-14 לפנה"ס) כבש את עבר הירדן המזרחי מעוג מלך הבשן ומסיחון מלך האמורי ומנחיל אותה לשבטים: ראובן, גד ולחצי שבט המנשה. יהושע בו נון עבר את נהר הירדן, כבש את הערים: יריחו והעי, כרת ברית עם הגבעונים, ולחם בחמשת המלכים מחבל ארץ יהודה, הביס 31 מלכים ואת יבין מלך חצור והנחיל את עבר הירדן המערבי לשאר שבטי ישראל.
שאול המלך (המאה ה-11 לפנה"ס) איחד את העם לממלכה אחת. דוד המלך השלים את כיבוש הארץ ושלמה המלך (המאה ה-10 לפנה"ס) הגיע לגבולות המירביים של ארץ ישראל (ראו מפה) ובספרמלכים מתואר המצב אליו הגיע העם בארצו:" יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים, כַּחוֹל אֲשֶׁר-עַל-הַיָּם לָרֹב, אֹכְלִים וְשֹׁתִים, וּשְׂמֵחִים (ד',כ').
בסוף המאה ה-10 לפנה"ס, אחרי מות שלמה, ארץ ישראל מתחלקת בין שתי ממלכות: הצפונית -מלכות ישראל והדרומית - מלכות יהודה. במאה ה-6 לפהס"ה ממלכות אשור ובבל כובשות את הארץ ורוב תושביה הוגלו ממנה.
בשנת 538 לפנה"ס, כורש מלך פרס פירסם את הצהרתו ובה הוא התיר לגולים לשוב לארצם. בארץ ישראל הוקמה פחוות יהודה בשטח שכלל רק 40,000 אלף נפש והיה מרוכז סביב הערים ירושלים, יריחו ולכיש. בתקופת החשמונאים מלכיהם הרחיבו את שליטתם לתחומי חבלי הארץ הבאים: הגליל, הנגב ועבר הירדן. במאה ה-1 לפנה"ס, הכובש הרומי של הארץ, פומפיוס, מקטין את תחומי הארץ. אך מלכי בית הורדוס מחזירים לעצמם את השליטה. תחום שליטם היה לארץ ישראל עד חורבן הבית השני המאה ה-1. לאחר מרד בא כובבא, - שנת 135 - גולים היהודים מיהודה ושם הארץ שונה ל"פלסטינה" - על שם האוייב הנצחי של עם ישראל. כך ארץ ישראל לא הייתת יותר מוקד להתיישבות יהודית תחת מימשל עצמי עד הקמת מדינת ישראל בשנת 1948.
הארץ המובטחת
הרב ישראל אריאל, בחיבורו ארץ ישראל לגבולותיה על פי המקורות מציג שבע עשרה מערכות גבול לארץ ישראל. מגבולות גן עדן בבריאת העולם המתוחמים על ידי ארבעת הנהרות: הפישון הואנהר הנילום, הגחון הוא "נילוס מצרים", נהר החדקל ונהר פרת ( [[בראשית]] ב', י'-י"ד). לאברהם אבינו מובטחות "גבולות השבועה והקניין" כאמור: "לזרעך אתן האת הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" (בראשית ט"ו, י"ח).
"גבולות מסעי" מהווים את התאור המפורט ביותר והם כוללים 18 נקודות ציון. הרב אריאל מגדיר אותם בתור "תחומי נחלת תשע המטות". כמובן, השאלה היא איך ניתן לזהות את המקומות. להלן התיאור המובא בפרשת מסעי:" זֹאת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה, אֶרֶץ כְּנַעַן, לִגְבֻלֹתֶיהָ. וְהָיָה לָכֶם פְּאַת-נֶגֶב מִמִּדְבַּר-צִן, עַל-יְדֵי אֱדוֹם; וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב, מִקְצֵה יָם-הַמֶּלַח קֵדְמָה. וְנָסַב לָכֶם הַגְּבוּל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים, וְעָבַר צִנָה, והיה (וְהָיוּ) תּוֹצְאֹתָיו, מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ; וְיָצָא חֲצַר-אַדָּר, וְעָבַר עַצְמֹנָה. וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן, נַחְלָה מִצְרָיִם; וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו, הַיָּמָּה. וּגְבוּל יָם, וְהָיָה לָכֶם הַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל; זֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל יָם. וְזֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל צָפוֹן: מִן-הַיָּם, הַגָּדֹל, תְּתָאוּ לָכֶם, הֹר הָהָר. מֵהֹר הָהָר, תְּתָאוּ לְבֹא חֲמָת; וְהָיוּ תּוֹצְאֹת הַגְּבֻל, צְדָדָה. וְיָצָא הַגְּבֻל זִפְרֹנָה, וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו חֲצַר עֵינָן; זֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל צָפוֹן. וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם, לִגְבוּל קֵדְמָה, מֵחֲצַר עֵינָן, שְׁפָמָה. וְיָרַד הַגְּבֻל מִשְּׁפָם הָרִבְלָה, מִקֶּדֶם לָעָיִן; וְיָרַד הַגְּבֻל, וּמָחָה עַל-כֶּתֶף יָם-כִּנֶּרֶת קֵדְמָה. וְיָרַד הַגְּבוּל הַיַּרְדֵּנָה, וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו יָם הַמֶּלַח; זֹאת תִּהְיֶה לָכֶם הָאָרֶץ לִגְבֻלֹתֶיהָ, סָבִיב (ל"ד,ג'-י"ב).
נקודת המוצא היא מדרום : מדבר צן על יד מושב עפ אדום, מהפאה המזרחית של דרום ים המלח, כולל חלק מההערבה הצפונית, אולי עד המושב "חצבה" , לשעבר "עין חצב". ומשם צפון מערב למעלה העקרבים ועבר "צנה" ולקדש ברנע (ואדי אל קדיראת), חצר אדר, "עצמונה" אל נחל מצרים (ואדי אל עריש) ואל הים הוא הים התיכון. לכאורה, רוב נקודות הציון מזוהות.
הגבול המערבי, כמעט ואין בן ספקות, הוא "גבול ים" - "הים הגדול".
הגבול הצפוני מתחיל מ"הר ההר" במערב, (לא מקום קבורתו של אהרן הכהן), מגיע לחמת בסוריה, "צדדה", זיפרונה" ו"חצר עינן" - כל אלא מקומות הטעונים זיהוי.
הגדול המזרחי יורד מ"חצר עינן", "שפמה", הרבלה", מקדם ל"עין", ורד הגבל ומגיע לכתף המזרחי של ים כנרת. משם הוא ממשיך בנהר הירדן עד ים המלח.
חוקרי המקרא, יהודה אליצור ויהודה קיל, בספרם אטלס דעת מקרא מציגים שתי שיטות לקביעת הגבולות: שיטה מרחיבה ושיטה מצמצמת. השיטה המרחיבה מרחיבה את תחומי הארץ לדרום ולצפון. בדרום היא רואה בנחל מצרים את הזרוע המזרחית של נהר הנילוס אשר נקראה "הזרוע הפלוסית" - בקרבת "תעלת סואץ" היום, דהיינו ארץישראל כוללת את כל חצי האי סיני. בצפון מזרח, מזהים את העיר "פטרה" בתור אדום. ואשר לצפון, הגבול נושק לנהר פרת ו"הר ההר" מזוהת עם הרי אמנוס בצפון סוריה היום
עצמאות ומלוכה
כאשר יהושע בן נון חילק את ארץ ישראל לשבטים התקבלה התבנית של ארץ ישראל בפועל, פחות או יותר. בפר שופטים מתאר את המובלעות הזרות בארץ והן אינן מועטות והוא מסכם: ומסכם :" וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה', לְנַסּוֹת בָּם אֶת-יִשְׂרָאֵל, אֵת כָּל-אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ, אֵת כָּל-מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן... חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, וְכָל-הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי, וְהַחִוִּי, יֹשֵׁב הַר הַלְּבָנוֹן מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן, עַד לְבוֹא חֲמָת... וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, יָשְׁבוּ בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי, הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי, וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. ; וַיַּעַבְדוּ, אֶת-אֱלֹהֵיהֶם(ג',א'-ה' -בדילוגים ).
בספר שופטים מוצגות ההתנכלויות לארץ ישראל, כאשר בין אחת לשנייה, "ותנוח הארץ" - לעתים עד ארבעים שנה. בין מלכי העמים אשר כבשו זמנית חלק מהארץ אפשר למנות:
- כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם, מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם אשר שיעבד את כל ישראל.
- עֶגְלוֹן מֶלֶךְ-מוֹאָב המגיע עד "עיר התמרים" - יריחו.
- השופט שַׁמְגַּר בֶּן-עֲנָת - הודף את הפלישתים.
- יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן, אֲשֶׁר מָלַךְ, בְּחָצוֹר משתלט על מרכזה וצפונה של הארץ. שירת דבורה מביאה בפירוט את האזורים הפגועים ומציינת :"} ו בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת, בִּימֵי יָעֵל, חָדְלוּ, אֳרָחוֹת; וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ, אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת. .חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל, חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל (ה', ו'-ח').
- העם המדייני עולה על ישראל ומגיעים עד עזה. והתאור מצמרר: "וְהָיָה, אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי-קֶדֶם, וְעָלוּ עָלָיו. וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם, וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ, עַד-בּוֹאֲךָ, עַזָּה; וְלֹא-יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל, וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר. ה כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ וְאָהֳלֵיהֶם, יבאו (וּבָאוּ) כְדֵי-אַרְבֶּה לָרֹב, וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם, אֵין מִסְפָּר; וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ, לְשַׁחֲתָהּ (נ', ג'-ה').
- פלישתים ובני עמון מתנכלים לארץ במשך על תקופת השופטים.
- בימי שמשון מגיע שליטת הפלישתים והכתוב אומר:"וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים" (י"ג,א')
שאול המלך נבחר לתפקידו עקב ההתנכלויות לארץ ישראל. הוא למערכה נגד בני עמון המאיימים על תושבי יבש גלעד. בכל תקופת שלטונות הוא לחם בפלישתים עד אשר נפל מידם ההר הגלבוע. והתוצאה הייתה :" וַיִּרְאוּ אַנְשֵׁי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-בְּעֵבֶר הָעֵמֶק וַאֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, כִּי-נָסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, וְכִי-מֵתוּ, שָׁאוּל וּבָנָיו; וַיַּעַזְבוּ אֶת-הֶעָרִים, וַיָּנֻסוּ, וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים, וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶן (ל"א,ז') - העם הפלישתי יושב בארץ ישראל.
ממלכת דוד
דוד המלך כבש את ירושלים ו"וַיִּקְרָא-לָהּ עִיר דָּוִד" (שמואל ב' ה' ד'-ו'). הפלישתים עלו לקראת דוד והוא " וַיַּךְ, אֶת-פְּלִשְׁתִּים, מִגֶּבַע, עַד-בֹּאֲךָ גָזֶר" (שם, כ"ה) - פלישתים נסוגים מרוב שטח נחלת שבט יהודה. דוד משלים את כיבושיו: " וַיַּךְ דָּוִד אֶת-פְּלִשְׁתִּים... וַיַּךְ אֶת-מוֹאָב... וַיַּךְ דָּוִד, אֶת-הֲדַדְעֶזֶר בֶּן-רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה, בְּלֶכְתּוֹ, לְהָשִׁיב יָדוֹ בִּנְהַר- (פְּרָת)... וַתָּבֹא, אֲרַם דַּמֶּשֶׂק...וַיַּךְ דָּוִד בַּאֲרָם, (ח', א' ח'). ארץ פלישתים וארץ מואב נכבשים ודוד מגיע לדמשק, ארם עד נהר פרת. בדרום הוא שם נציב עם "אדום" . הוא משלים את מרחב הארץ למזרח וכובש את ארץ בני עמון, לאחר היא קוראת לעזרה, כאמור: " וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי-עַמּוֹן וַיִּשְׂכְּרוּ אֶת-אֲרַם בֵּית-רְחוֹב וְאֶת-אֲרַם צוֹבָא, עֶשְׂרִים אֶלֶף רַגְלִי, וְאֶת-מֶלֶךְ מַעֲכָה אֶלֶף אִישׁ, וְאִישׁ טוֹב שְׁנֵים-עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ (שם,י',ח').
ספר שמואל מסתיים בהפגנת כוח, שאינה לרצון הקב"ה. דוד מחליט לערוך מפקד של בני ישראל בשטחים המצויים בשליטתו: "וַיַּעַבְרוּ, אֶת-הַיַּרְדֵּן; וַיַּחֲנוּ בַעֲרוֹעֵר, יְמִין הָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַנַּחַל הַגָּד--וְאֶל-יַעְזֵר. וַיָּבֹאוּ, הַגִּלְעָדָה, וְאֶל-אֶרֶץ תַּחְתִּים, חָדְשִׁי; וַיָּבֹאוּ דָּנָה יַּעַן, וְסָבִיב אֶל-צִידוֹן. וַיָּבֹאוּ, מִבְצַר-צֹר, וְכָל-עָרֵי הַחִוִּי, וְהַכְּנַעֲנִי; וַיֵּצְאוּ אֶל-נֶגֶב יְהוּדָה, בְּאֵר שָׁבַע. ח וַיָּשֻׁטוּ, בְּכָל-הָאָרֶץ; וַיָּבֹאוּ מִקְצֵה תִשְׁעָה חֳדָשִׁים, וְעֶשְׂרִים יוֹם-יְרוּשָׁלִָם. ט וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת-מִסְפַּר מִפְקַד-הָעָם, אֶל-הַמֶּלֶךְ; וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ-חַיִל, שֹׁלֵף חֶרֶב, וְאִישׁ יְהוּדָה, חֲמֵשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ (שם, כ"ד, ה'-ט')
פריסת הנציבויות
בימי שלמה המלך ארץ ישראל מגיעה לממדיה המירביים. שלמה המלך קובע 12 נציבויות במטרה שכל נציבות תספק את צרכי המלוכה חודש לשנה. וזהו הפירוט:
- בן-חור - הר אפרים
- בן-דקר - מקץ, שלעבים, בית שמש, אילון, בית חנן (אזור שלא היה בשליטה ישראלית בימי ההתנחלות ולכן שבט דן נאלץ לצאת צפונה ולכבוש את דן)
- בן-חסד - ארובות, שכה וארץ חפר
- בן-אבינדב - נפת דאר
- בענה בן אחילוד - תענך, מגידו "בית שאן אצל צרתנה מתחת ליזרעאל מבית שאו עד אבל מחולה עד מעבר ליקמעם"
- בן-גבר - רמות הגלעד, חוות ייר בגלעד, חבל אגוב בבשן, "ששים ערים גדולות חומה ובריח נחושת"
- אחינדב בן-ערא - מחניים (דרום עבר הירדן)
- אחימעץ - נפתלי
- בענא בן- חושע - אשר ובעלות
- יהושפט בן פרוח - יששכר
- שמעי בן-אלא - בנימין
- גבר בן-רי - ארץ גלעד, ארץ סיחון מלך האמורע וגוג מלך הבשן
ונציב אחד אשר בארץ (אולי יהודה) - ראו דיון מטה
חלוקת הארץ לפי שבטי ישראל אינה כבר החלוקה הקובעת. הרב יהוסף שווארץ בספרו תבואות הארץ סבור כי את הפסוקים האחרונים בתאור :" גֶּבֶר בֶּן-אֻרִי, בְּאֶרֶץ גִּלְעָד--אֶרֶץ סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, וְעֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, וּנְצִיב אֶחָד, אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים, כַּחוֹל אֲשֶׁר-עַל-הַיָּם לָרֹב, אֹכְלִים וְשֹׁתִים, וּשְׂמֵחִים.
מלכים א' ד' י"ט-כ') יש לקרוא כך: " וּנְצִיב אֶחָד, אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. יְהוּדָה" - כלומר היה נציב אחד גם ביהודה (רק אז נקבל 13 נציבים!) והוא מבאר : "ולפי הפשט באמת הנציב אשר בארץ רוצה לומר בעיר אשר יושב שלמה והיא ירושלים שהיא בארץ יהודה."
הסדר שבהן מוצגות הנציבויות עורר את הארכיאולוג בנימין מזר להציע שזהו גם הסדר בו דוד המלך ביצע את כיבושיו. כותב על כך ברוך קנאל: "שונה הייתה גישתו של דוד לשטחים בהם ישבו הכנענים ועמים קרובים. יש להניח, שדוד כבש את העיר הקדומה, אשר מקומה בתל-קסילה (בקרבת תחנת החשמל על שם רידינג ליד תל אביב, מעבר לירקון), אשר נחפרה בהנהלת ב. מזר. כן מסתבר, שדוד המלך כבש את שפלת לוד ואונו, את השרון, ואת העמק. כעת הגיע תורן של תענך, מגידו ובית שאן - הן הפכו ערים ישראליות ואדמתן עובדה בידי בני ישראל. המקרא לא שמר לנו פרטים על פרטי כיבושיו אלה של דוד. מעניינת היא הצעתו של ב. מזר, שהציע לראות רמז לסדר כיבושי דוד ברשימת נציבי שלמה אשר במלכים (א' ד, ז-י"ט)מלחמות דוד מלך ישראל - מחניים ל"ה תשי"ח
הפריסה של הנציביות מציעה גם על המבנה הכלכלי של ארץ ישראל. שהרי על כל נציבות היה :" וְכִלְכְּלוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ, וְאֶת-בֵּיתוֹ: חֹדֶשׁ בַּשָּׁנָה (שם,ז'). מימדי האספקה שנדרשו לספק מובאים בבאוצר המדרשים : " וכל אחד מהם (מהנציבים) היו לו שמונה עשר אלפים שרים ולכל שר ושר אלף שרי אלפים, ולאלפים שרי מאות ולמאות שרי חמישים ולחמישים שרי עשרות, והיו מכלכלים המלך וביתו מכל דבר ולא היו מעדרים דבר כל אחד ואחד בחדשו.
ומאכל שלחנו ליום אחד שלשים כור סלת וששים כור קמח עשרה בקר בריאים משומנים שהיו מאכילים אותם עיסה בלולה בשמן ומשקים אותם חלב ועשרים בקר אבוסים בעשב עם שעורים, מאה כבשים שמנים ומאה צבי ושלושים איל ועשרים יחמורים גדיים ועופות ודגים וכל מיני מעדנים עד אין מספר"
בשליטה נוכרית
התקומה הציונית
לקריאה נוספת
- הרב ישראל אריאל, ארץ ישראל לגבולותיה על פי המקורות, הוצאת כנה, ירושלים
- יסודות וחקר - 1988
- ארץ וחוצות' - 1993
- יהודה אליצור ויהודה קיל, בספרם אטלס דעת מקרא, מוסד הרב קוק, ירושלים, 1993.