צלב

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

צורה של שתי וערב, שחלק מהנוצרים רואים כסמלם ועובדים לה.

דברי הרב עובדיה יוסף שליט"א

שו"ת יביע אומר חלק ב - יורה דעה סימן יא

כי הנה כ' הרמ"א (ר"ס קמא), צורות שתי וערב שמשתחוין להם, דינם כצלם, ואסורים בהנאה בלא ביטול. אבל אותם שו"ע =שתי וערב= שתולים בצואר לזכרון, לא מקרי צלם ומותר. ע"כ. ומכיון שצורת השתי וערב אשר בבית כנסייתם היא ע"ז גמורה ואסורה בהנאה, ודאי שבית תפלתם קרו בית ע"ז. ודוקא לענין דאזלי ומודו לע"ז לא חששו בזה"ז. משא"כ בזה. ועמ"ש הש"ך (סק"ו) להחמיר בזה. וע"ע בשו"ת צפיחית בדבש (ר"ס מט). ובשאר אחרונים. ואכמ"ל. וכה"ג מצינו להרמ"א (ס"ס קנ) שכ', שרים או כהנים שיש להם צורת ע"ז בבגדיהם, אסור להסיר הכובע לפניהם וכו'. ע"ש. אלמא דאף בשתי וערב בזה"ז, אין לעשות לפניהם דבר הנראה ככבוד, דחשיבי כע"ז. וה"נ הנכנס לבית תיפלתם חשיב כבוד ברבוי הנכנסים אליה. (וכעין מ"ש ר' יונה הנ"ל.) ואע"פ שי"ל, מ"מ בודאי שאין לחלק חילוקים מדעתינו, להתיר במילתא דהוי אביזרא דע"ז, וכמ"ש הרשב"א והריטב"א הנ"ל. והן אמת כי בשו"ת מהר"י אסאד (חיו"ד סי' קע) נטה קו להקל בנידונו, משום דאליל שלהם אינו חשוב ע"ז. ע"ש. לפע"ד נראה במחכ"ת שדבריו תמוהים בזה. וכבר מצאתי ראי' להגאון ממונקאטש בשו"ת מנחת אלעזר ח"א (סי' נג אות ג), שהרבה להשיב עליו בזה. והעלה דחשיבא ע"ז ממש. והביא דברי הרמב"ם (ס"פ יא מהמ"א), שעבודת הנוצרים היא ע"ז וכו'. ע"ש.

<><><>

שו"ת יחווה דעת חלק ג סימן סה:

שאלה: אדם נכבד שקיבל מהמלכות מדליית זהב בצורת צלב, לאות כבוד, האם מותר לו לענוד אותה, או להשהותה בביתו וליהנות ממנה?

תשובה: בשו"ת תרומת הדשן (סימן קצ"ו) הביא מה שכתב המרדכי (פרק ג' דעבודה זרה) בשם ראבי"ה, שהצלב שתולים הכמרים על בגדיהם אינו אלא לזכרון, ולכן אין לדון אותו כעבודה זרה לאוסרו בהנאה. וכן פסק הרמ"א בהגה /יו"ד/ (סימן קמ"א סעיף א') בזו הלשון: צורה שמשתחוים לה דינה כדין צלם של עבודה זרה ואסורה בהנאה בלי ביטול, אבל צורת שתי וערב שתולין בצואר לזכרון אינה נקראת צלם ומותרת ע"כ. ולפי זה נראה שהמדלייה שניתנת לאות כבוד, אף על פי שעשויה בצורת צלב, אין עליה דין עבודה זרה ומותרת. והן אמת כי השפתי כהן (סימן קמ"א סק"ו) כתב, שדברי הרמ"א שהתיר צורת שתי וערב שנתלית בצואר, זהו דוקא כשידוע בודאי שלא השתחוו לה, אבל כשאין הדבר ידוע, יש לחוש שמא השתחוו לה, וספק דאורייתא לחומרא ע"כ. וכן דעת הגאון רבי שלמה מסקאלא בשו"ת בית שלמה (חלק א' מיורה דעה סימן קצ"ד, דף פ"ג (השני) ע"ב). אולם באמת פשט דברי הראבי"ה, וכן דברי הרמ"א, משמע, שסתם צורת שתי וערב שנתלית בצואר אינה עשויה אלא לזכרון ומותרת, ואין לחוש שמא השתחוו לה. וכן הסביר דברי הרמ"א בשו"ת בתי כהונה (חלק בית דין, סימן י"ג, דף ס' ע"ד), ודחה דברי הש"ך והוכחותיו בדין זה ע"ש. אולם גם לדעת הש"ך יש לומר שבמדליית זהב בצורת צלב, שהדבר גלוי וידוע שנעשית אך ורק לאות כבוד בעלמא, ואין דרך כלל להשתחוות לה, יש להתיר בפשיטות. ודומה למה שכתב הריטב"א בחידושיו לעבודה זרה על המשנה (מ"ב ע"ב): ומעתה צורות שתי וערב שרגילים הגוים לצייר בכלי כסף מותרים, אף על פי שצורת שתי וערב נעבדת להם, מכל מקום הרי אנו יודעים בודאי שאין הגוים עובדים אותה בכלים, ולא עוד אלא שאין הם עובדים אלא לצורת שתי וערב שטימא אותה הגלח שלהם. וזהו טעם ההיתר שאנו משתמשים במטבעות שיש עליהם שתי וערב, לפי שהדבר ברור שאינם נעבדים, ואף על פי שהם כלים מכובדים מותר ע"כ. וכיוצא בזה כתב המאירי (עבודה זרה שם, עמוד קנ"ב) ד"ה הסכימו, שבמקום שידוע שהצורה אינה נעבדת ואין עשייתה אלא לנוי, אפילו על כלים מכובדים מותר ע"ש. ויש לצרף לזה מה שצידד הר"ן (בפרק ג' דעבודה זרה), שאפשר שהיום מסתמא אין עובדים צורות אלו, ורק לזכר בעלמא עושים אותן. וכן כתב רבינו ירוחם (נתיב י"ז חלק י"ד), בשם רבו הרב רבי אברהם בן איסמעיל. (והובאו בש"ך ובבתי כהונה שם דף ס"א רע"ב). וכיוצא בזה כתב בשו"ת זרע אמת חלק ב' (סימן מ"ה), שאף על פי שמנהגם להחמיר כדברי הש"ך, מכל מקום בצלב העשוי מזהב ויהלומים שבודאי נעשה לנוי בעלמא, המנהג פשוט להתיר אף לכתחלה, ויש להם על מה שיסמוכו. ושלא כמו שהחמיר בזה הבתי כהונה (סימן י"ג) ע"כ. ובנידון שלנו נראה שאף הבתי כהונה יודה להקל. וראה עוד בשו"ת בית דוד (חלק יורה דעה סוף סימן מ"ד), ובשו"ת ירך אברהם חלק יורה דעה (סימן ד') ובשו"ת תפארת אדם (חלק יורה דעה סימן ל"ו אות א' ואות ה'), ובשו"ת מהרש"ג חלק ב' (סימן קצ"א), ובשו"ת יהודה יעלה אסאד (חלק יו"ד סימן קע"ז), ובשו"ת קנין תורה חלק א' (סימן נ"ד אות ה').

ולא אכחד כי בשו"ת מאורי אור (חלק קן טהור דף נ"א ע"א) כתב, שיהודים שרוצים לקנות צורת שתי וערב שנתלית בצואר, יש להזהירם לומר לגוי שישבר אותה תחלה כדי לבטלה מתורת עבודה זרה, הואיל וידוע שהנוצרים נוהגים בהם נישוק ופילול בעת אכילתם וקודם שינתם, ובזמן הרמ"א אפשר שלא נהגו כן ע"כ. אולם מדברי האחרונים נראה שלא חששו לזה. ועל כל פנים במדלייה שאין דרכה בכך, יש להתיר גם לדבריו. וכן מצאתי להגאון רבי יוסף שאול נתנזון בשואל ומשיב קמא (חלק ג' סימן ע"א), שנשאל אודות יהודי נכבד שקיבל מהמלך מדלייה בצורת שתי וערב, לאות הוקרה, האם מותר לעונדה, והביא דברי הרמ"א והש"ך הנ"ל, וכתב שבנידון זה שהמלך נותן המדלייה לאות כבוד ולמזכרת אהבה למי שמוצא חן בעיניו, אין לחוש שמא השתחוו לה, ובפרט שענידת המדלייה יש בה צורך שהיא מכבודו של המלך ע"כ. (ואף על פי שסיים בצריך עיון מכל מקום נראה דעתו להתיר). והגאון רבי אברהם פלאג'י בשו"ת לב חיים חלק ג' (סימן ק') נשאל גם כן בדין זה, והעלה גם הוא להקל, שאין לחוש שמא השתחוו למדלייה, שהרי כל עשייתה היא כדי לכבד בה למי שמוצא חן בעיני המלכות, ואין בה שום ספק של סרך עבודה זרה. ואם לא ישאנה להתכבד בה, יש בדבר משום איבה. והסתמך בין השאר על דברי הזרע אמת הנ"ל. ושאף הבתי כהונה שהעלה להחמיר בנידונו, יודה בנידון שלנו שיש להקל. וסיים ובכדי שתהיה בידי הלכה ברורה שלחתי לשאול לשלשה מגדולי הרבנים של מדינות אירופא, והשיבו אלי דבר, שהמנהג אצלם לתלות על חלקת צוארם המדלייה, אף על פי שיש בה צורת שתי וערב, כי היא עשויה לנוי ולכבוד המלכות. ובזה נחה דעתי ביותר, שיש לנו לסמוך על הני אשלי רברבי מגדולי דורינו. ומכל מקום נראה שאין נכון לענוד המדלייה תמיד אלא בעת שנכנס לארמון המלך, ובצאתו יסירנה מיד ע"כ. אמנם בשו"ת ערוגת הבושם (חלק יורה דעה סימן ק"ל) נשאל גם כן בזה, ומתחלה כתב שאין בזה כל חשש, על פי דברי הרמ"א בהגה הנ"ל, בצורה שנעשית רק לנוי ולזכרון, וכל שכן המדלייה שנעשית רק לכבד בה אנשים מצויינים רמי מעלה. ושוב נסתפק שמא יש לאסור משום חשדא, כעין מה שכתב הרמ"א בהגה /יו"ד/ (סימן קמ"א סעיף ג'), שהמוצא כלים שיש עליהם צורת חמה ולבנה וכדומה, אף על פי שמותרים בהנאה, שאין דרך הגוים בזמן הזה לעבוד צורות אלו, מכל מקום אין להשהותן. וכן העלה בסוף דבריו להחמיר בשהייתן, אלא אם כן ישחית צורתן ע"כ. אבל אין דבריו מוכרחים להלכה, כי במדלייה אין מקום לחשד שמא נעבדה כלל, וכדברי האחרונים הנ"ל. וכן פסק להקל הרה"ג רבי יצחק רפאל אשכנזי, מרבני איטליה בשו"ת ויען יצחק (עמוד קס"ו), והסתמך גם כן על דברי הזרע אמת הנ"ל. וכן העלה להקל הרה"ג ר' יצחק אונא ז"ל בשו"ת שואלין ודורשין (חלק יורה דעה סימן ל"ד). וידוע ומפורסם מעשה רב בזה, שהגאון הראשון לציון רבי יעקב מאיר זצ"ל, קיבל מדליית זהב בצורת צלב, והיה עונדה על חזהו לכבוד ולתפארת בעת שהיה מבקר אצל הנציב העליון ואף הצטלם עם המדלייה הזאת. ואין ספק שהסתמך על דברי הפוסקים הנ"ל. וכן עיקר להלכה ולמעשה.

דעת הרב זביחי

שו"ת עטרת פז חלק א כרך ב - יורה דעה סימן ז אות ב:

ב) והנה ברישא דמילתא יש לציין, כי ברור הדבר שעצם צורת שתי וערב כשלעצמה יש לה דין ע"ז כמבואר מדברי תרומת הדשן (בסי' קצו, ותשובה זו הושמטה בהוצאות קודמות מפני הצנזור ועתה חזרו והדפיסוה במקצת ספרים). שעמד לדון שם בענין כומר תקיף שיש לו דמות שו"ע קבוע בבגדו, וכשבא יהודי לפניו צריך לכבדו להסיר כובעו או להשתחוות לו, אי שרי או לא משום דהוי צורה הנעבדת, ורק יש להסתפק שם כיון שהיא בבגדו ושמא היא לנוי. ע"ש. וכ"כ ג"כ בשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סי' קנב) דפשוט הדבר שצורת השו"ע הוא צורה הנעבדת והוי ע"ז, והזכיר שם ג"כ את דברי תרומת הדשן הנ"ל, דמבואר מדבריו דצורת השו"ע כשלעצמה הוי ע"ז משום דהיא נעבדת. ע"ש. וכן מבואר ג"כ מדברי מרן הב"י בשו"ת אבקת רוכל (סי' סח) דצורת השו"ע צורה הנעבדת היא, והוי עבודה זרה. יעו"ש. וראה גם בס' שערים המצויינים בהלכה ח"ד (סי' קסז אות א) שכתב שם, שכן הוא ג"כ דעת הרמ"א בשו"ע יו"ד (סי' קמא ס"א, וסי' קנ ס"ג) דצורת השו"ע יש לה דין ע"ז. ואמנם בדפוס וילנא הושמטו דברי הרמ"א מחמת הצנזור, אבל בדפוס לעמבערג דברי הרמ"א מודפסים כהוגן. [וכ"כ נמי כיו"ב בשו"ת מנחת אלעזר ממונקטש (ח"ב סוס"י ל) ד"ה אך לאשר, שמש"כ ברמ"א סי' קנ שרים וכהנים שנושאים צורת חמה לפניהם וכו' וכן משתחוים לצורת חמה וכו', זה נעשה ע"י הצנזור, וביו"ד הישנים הנוסח הוא שתי וערב, וכן מש"כ הרמ"א בסי' קמא נחסרו תיבות שתי וערב מפני הביקורת. ע"ש. וראה גם בשו"ת איש מצליח כרך א' (חיו"ד רס"י יד) סוד"ה תשובה, שהביא שם עוד שינוי ששינו המדפיסים בדברי מרן שם (סי' קמא ס"ג) והכל מיראת הצנזורה. יעו"ש]. והביא שם עוד, שבדפוס לעמברעג מובא בדברי הש"ך ביו"ד (סי' קמא סק"ו), דכתב בשם הר"ן והרשב"א דשתי וערב יש לו דין עבודה זרה, אולם בדפוס ווילנא דברי הש"ך הם בנוסח אחר. ע"ש. (וכנראה הוא ג"כ משום הצנזור).

וראה גם בדברי הריטב"א בעבודה זרה (מב ע"ב) שכתב וז"ל: צורת שו"ע שרגילים הגויים לצייר בכלים של כסף מותרות, דאע"ג דצורת שתי וערב נעבדת היא להם הא ודאי ידעינן דלא פלחי לכלים הללו. ע"ש. והרי דס"ל נמי דצורת שו"ע היא צורה הנעבדת. וע"ע בדברי הרב המגיה בריטב"א הוצאת מוסד הר"ק (עבודה זרה ו ע"ב הערה 147) מה שהביא בזה מדברי שאר הראשונים וציין שברמב"ם (פ"ט דע"ז ה"ד) יש גרסאות בדבריו נוצרים עובדי עבודה זרה הם. ע"ש. וראה גם בדברי רבינו ירוחם (נתיב יז ח"ד) שלכאורה נמי מבואר בדבריו בשם רבו ר"א בן אסמעאל דצורת שו"ע הוי צורה הנעבדת. ע"ש. וראה גם כיו"ב בדברי המרדכי (ר"פ כל הצלמים) בשם הראבי"ה דצורת שו"ע היא צורה נעבדת והוי ע"ז. ע"ש. וע"ע היטב בדברי הרא"ש בפסקיו לסוכה (פ"ג סוס"י כו) שג"כ נראה מדבריו שם דס"ל דשו"ע הוי ע"ז. יעו"ש. וכן מתבאר מדבריו של מהרש"ם בתשובותיו (ח"ד סי' יב) דצורת השו"ע הוי ע"ז. ע"ש. וכן מבואר ג"כ מדברי החכמת אדם (סי' כה ס"ב) דצורת שו"ע היא צורה נעבדת. ע"ש. וכן נקיט נמי האדמו"ר ממונקטש בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ב סי' ל) בסוד"ה הנה דצורת שו"ע צורה נעבדת היא וכמתבאר מדברי תרומת הדשן. ע"ש. וגם קודם לכן שם (רס"י כז) נקיט בפשיטות דצורת שו"ע פשוט הוא דהוא ע"ז שלהם. יעו"ש. וראה גם בדברי מרן ז"ל בשו"ת אבקת רוכל (סי' סח) שכתב שם דצורת שו"ע היא ודאי צורה הנעבדת. ע"ש. וראה גם היטב בבן איש חי (פר' בלק ש"ב ס"א). יעו"ש. וראה גם מש"כ בזה בשו"ת איש מצליח (חיו"ד רס"י יז), ועי' בדבריו שם, שמתורף לשונו מתבאר דצורת השו"ע הוי עבודה זרה גמורה והיא צורה הנעבדת אף בזמן הזה. ע"ש. וכן כתב נמי בשו"ת חלקת יעקב ברייש (חיו"ד סי' נה אות ב: דצורת השו"ע הוי ע"ז ממש וכמבואר בש"ך (יו"ד סי' קמא סק"ה) דהרבה מהם משתחוים לדמות זו דהשו"ע, וכן היא גם המציאות היום דידעינן דהרבה מהם קודם אכילה או שינה מנשקים או מתפללים לתועבה זו של דמות השו"ע. ע"ש. וכן מבואר גם מדברי שו"ת בצל החכמה (ח"ב סימן פד) דצורת שו"ע דין עבודה זרה יש לה. ע"ש. וראה גם בשו"ת יביע אומר ח"ב (חיו"ד סי' יא אות ד). יעו"ש.

כל קבל דנא, דהנה מצינו להגאון רבי משה פנשטיין בשו"ת אגרות משה (חיו"ד סי' סט), שנשאל שם בענין אדם המסתחר במכירת בולים למתעסקים בתחביב זה של אסיפתם, האם מותר לו להסתחר בבולים אשר יש עליהם צורת שו"ע. והעלה שם הרב להקל בזה מכמה טעמים, ובין היתר הוסיף וכתב וז"ל: וגם לא ברור לי שיהיה בכלל איסור להסתכל בשו"ע שלהם, דיותר נוטה שליכא איסור כיון שאינו הע"ז עצמה שעובדין לזה, רק איזה חק עכו"ם להחזיק סימן זה לעבוד הע"ז בזה, שלא מצינו בכה"ג שיהיה אסור בהסתכלות. ורק מצד ההרחקה מן הכיעור יש להחמיר בנעשו לעבודתם כחק שלהם. עכת"ד. ע"ש. ומדבריו אלו מתבאר דס"ל שצורת השו"ע לא הוי ע"ז כלל דלא הוי צורה הנעבדת להם. אולם לפי מאי דחזינן מהפוסקים הנ"ל לא מתבאר הכי. [ואפילו דהר"ן בעבודה זרה שם (בהלכות דף יח ע"ב בדפי הרי"ף דפוס וילנא) שעמד להעיר על הרשב"א שכתב דאף בזמה"ז המוצא כלים שיש בהם דמות עכו"ם אסורים וכו' וכתב ע"ז הר"ן: וצריך לי עיון שאפשר שאין עובדים היום לצורות הללו אלא לזכר בעלמא עושין אותם. עכ"ל. ע"ש. אין ראיה מדבריו, חדא, דהרי הר"ן נשאר בזה בצריך עיון שמא רק לזכר בעלמא עושין אותם, ועוד, דראה בדברי מרן בשו"ת אבקת רוכל (סימן סח) שכתב דלדינא פשוט הוא דנקטינן כדעת הרשב"א דפשיטא ליה דצורת שתי וערב היא צורה הנעבדת, וכדכתב שם לרב השואל שרצה להסתמך על דברי הר"ן הללו וז"ל מרן שם: תימא גדול הוא שהר"ן לא מלאו ליבו לחלוק ולא כתב אלא בדרך אפשר וצ"ע וזה השואל סומך ע"ז לעשות מעשה להקל וזה לא עלה על דעתו של הר"ן. ע"כ. (וכבר כתבנו בס"ד מענין זה במקום אחר משם הפוסקים דכל מקום שכותב הפוסק צ"ע מורה הדבר שאין זה מוחלט אצלו, וכן מבואר כיו"ב בשו"ת הרמ"א (סי' קיד), ובשו"ת שבות יעקב ח"א (סי' קלד), ובשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק (חאו"ח סי' טז), ובס' מחנה אפרים (הל' קנין מעות סו"ס ה), ובשו"ת חיים ושלום לרג"ח פלאג'י (ח"ב סי' יח), ובשו"ת מהרש"ם ח"ו (סי' כו), ובשו"ת רב פעלים ח"א (חאהע"ז סו"ס ח) ועוד, וראה גם בס' ברית יעקב (סימן יז הערה ב) מש"כ בזה עוד. ע"ש). וכן לגבי מה שהרב השואל שם רצה לדייק כיו"ב מדברי רבי אברהם בן אסמעאל המובא ברבינו ירוחם (נתיב יז ח"ד) דס"ל כהר"ן כתב ע"ז מרן: מי ישמע לו הדבר הזה לתפוס ספיקו של [רבי] אברהם בר אסמעאל להקל ולהניח פשיטותו של הרשב"א להחמיר בהיותו רב גדול ומפורסם. עכ"ל. ע"ש. וראה גם בשו"ת איש מצליח כרך א' (חיו"ד רס"י יד) שנקיט התם נמי בפשיטות כהרשב"א. יעו"ש. ואפילו אם נאמר דהגאון אג"מ זצוק"ל נקיט לה כצד טפיקו של הר"ן הנ"ל דאין צורת שו"ע אלא לזכר בעלמא וכו' מ"מ היה לו לגאון ז"ל להשמיענו ולפחות ברמז את דברי הר"ן ודברי שאר הראשונים הנ"ל שמתבאר מהם דהוא צורה הנעבדת. וק"ל. וצ"ב. וגם עיין היטב בשו"ת מנחת אלעזר ממונקטש (ח"ב סי' כז). יעו"ש היטב. ודו"ק]. גם ראיתי הלום בס' שערים המצויינים בהלכה ח"ד (בקונטרס אחרון סי' קסז סק"א) שעמד להעיר על דברי האג"מ הנ"ל, מהמבואר בשו"ע או"ח (סי' קיג ס"ח) שכתב שם מרן, המתפלל ובא כנגדו אדם ויש לו שו"ע בידו והגיע למקום ששוחין, לא ישחה אע"פ שליבו לשמים. ומזה משמע דהשתי וערב הוי ע"ז. ע"ש. וראה גם בשו"ת זרע אמת (ח"ב סי' מה). יעו"ש. [ואמנם כל זה בשתי וערב כנידון דידן וכיו"ב, אולם צורות שו"ע שתולין אותם לזכרון או לנוי בעלמא ליכא בהו דין ע"ז, ע"פ המבואר בדברי תרומת הדשן הנ"ל, שהביא כן בשם הראבי"ה דהשו"ע שתולים הכמרים בבגדיהם, אינו אלא לזיכרון ולא הוי ע"ז. ע"ש. וכעין זה מבואר ג"כ בדברי הרמ"א בשו"ע יו"ד (סי' קמא ס"א). ע"ש. אולם הש"ך (שם סק"ו) כתב, שכל זה בידוע שלא השתחוה לה, ואם אינו ידוע אם נעבד או לא אסור. ע"ש. אמנם בברכ"י יו"ד (סי' קמא סק"ז) הביא משם הרב בית דוד (סוס"י עד) שכתב דמטבעות כסף שיש בהם צורת שו"ע נוהגים היתר להשתמש בהם, דאע"פ שצורת שו"ע היא בודאי צורה הנעבדת העיקר הוא כדעת הר"ן דדוקא כשידוע שאותו כלי נעבד אסור, אבל במטבעות שאין ידוע שנעבדו הן עצמן וקרוב לודאי שלא נעבדו אפי' של כסף מותר. ע"ש. (ובאמת נחלקו האחרונים האם אמרינן כדעת הש"ך דבעינן שיהיה ודאי שלא נעבדה וכל שאין ידוע אסור, או נקטינן כמבואר בבית דוד דרק בודאי נעבדה אסור אבל כל שאין ידוע שנעבדה נמי מותר, עי' שו"ת איש מצליח כ"א (חיו"ד סי' יד) ד"ה אמנם נ"ל וכו', וראה גם בשו"ת זבחי צדק החדשות הנדפ"מ (סי' פו) מש"כ בזה. ע"ש ואכמ"ל). וראה גם בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק (ח"ג סי' עא) שכתב שם, דאותם אותות כבוד שנותן המלך לאנשים מכובדים, ויש בהם צורת שו"ע. יש צד לומר דלא הוי כע"ז, משום שהוא למזכרת אהבה בעלמא. ע"ש. וכיו"ב העלה ג"כ בשו"ת יין הטוב (חיו"ד סי' יא), ובשו"ת זרע אמת (ח"ב סי' מה), וכ"כ ג"כ בשו"ת ויאמר יצחק (חיו"ד סי' צח) דתכשיט שיש בו צורת שו"ע אין לאסור דבודאי אין עשוי לעובדו כלל. ע"ש. וכ"כ ג"כ בחכמת אדם (סימן כה ס"ב) שכתב שם: ובזמן הזה שאין הנכרים שלנו אדוקים כלל ואפי' אותם צורות שעובדים אותם כגון שתי וערב מ"מ על הכלים אינם עשויים אלא לנוי ולכן נוהגים להתיר אותם כלים בהנאה מ"מ אסור להשהותם משום חשד אם הם בולטים וכו'. ע"ש. וראה גם בשו"ת זקן אהרן (ח"ב סי' נב) שכתב ג"כ דכל שהצורה לא נעשתה מעיקרא לצורך עבודה אלא לצורך נוי אפילו שהיא צורה הנעבדת אין בזה איסור. ע"ש. וכן הביא נמי בשו"ת חלקת יעקב חיו"ד (סימן נה) בשם שו"ת בית שלמה חיו"ד (סימן קצו) דהשו"ע שעל הכלים אין לו דין ע"ז כיון שלא נעשו לעובדם. ע"ש. וכן הוא דעת עוד פוסקים להתיר כיו"ב. וגם מו"ר שליט"א האריך בזה בשו"ת יחוה דעת ח"ג (סי' סה), והעלה דאותם מדליות הניתנים לכבוד ולנוי, אשר חקוק בהם צורת שו"ע, מותר להחזיקם ולהשהותם בביתו ולית בהו משום חשש ע"ז, והביא שם ג"כ מעשה רב מגדולי וגאוני הזמן, שקבלו מדליות כאלו והיו עונדים אותם על חלקת צואריהם לכבוד ולתפארת. ע"ש. וז"פ].

קישורים חיצוניים

אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=צלב&oldid=78346"