חכם

חכם במסורת היהודית, הוא אדם שלמד ויודע הרבה תורה, ואף מלמד אחרים.

החכם במשנה

בדרך כלל, כאשר לא מצוין שם התנא, אלא מוזכרת המילה "חכמים" ("וחכמים אומרים"), כך פסוקה ההלכה.

הביטוי "חכם" מוזכר פעמים רבות במשנה, לדוגמא: כאשר מוזכרת הפרת נדרים, הביטוי הנפוץ הוא "להישאל לחכם". במסכת עירובין מוזכרת המילה חכם בהקשר לדרשן, שהאדם ירצה לשמוע אם יגיע בשבת, ולכן הוא מתנה: "אם בא חכם למזרח - עירובי למזרח..." (עירובין ג, ה)

הבן החכם בהגדה של פסח

הראשון מארבעה בנים שכנגדם דיברה תורה, הוא הבן החכם, ששואל בהגדה: "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם"?

כיוון שהחכם מפרט, וניכר שהוא יודע ומבין, מתייחסת אליו ההגדה בכבוד, והתשובה המובאת בהגדה לשאלתו היא: וְאַף אַתָּה אֱמור לו כְּהִלְכות הַפֶּסַח: "אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקומָן".

בפרשת ואתחנן, לעומת זאת, כאשר מובאת השאלה "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם"? מובאת תשובה שונה, ארוכה ומפורטת יותר: "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה..." ועוד ארבעה פסוקים המפרטים את יציאת מצרים. (דברים ו, כ-כ"ה)