נזיר
|
|
הגדרה
אדם שאסר על עצמו שתיית יין, טומאה ותגלחת (הסוגיות בכל מסכת נזיר).
לדוגמא, אם אמר "הריני נזיר" - נעשה נזיר (רש"י ריש נזיר), ואסור בטומאה, תגלחת, והיוצא מן הגפן (משנה נזיר ריש פרק ו).
מקור וטעם
מקורו מפורש בפסוקים: "איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'. מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה, וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל. כל ימי נזרו, מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל. כל ימי נזרו תער לא יעבור על ראשו, עד מלאת הימים אשר יזיר לה' קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. כל ימי הזירו לה', על נפש מת לא יבוא וגו'" (במדבר ו-ב).
באיסורי הנזירות האריכו האחרונים האם הם איסורי חפצא או איסורי גברא, ויש בזה חמש דעות (האריכו בזה אבני מילואים בשו"ת כב ד"ה והנה, וגרש"ש נדרים ד ד"ה והנה. שלוש הדעות הראשונות הן הידועות יותר):
- איסורי חפצא, שאוסר על עצמו יין טומאה ותגלחת (מהר"י בן לב, הובא באבני מילואים ובגרש"ש שם).
- איסור גברא, שאוסר את אבריו ליין טומאה ותגלחת, כמו האומר יאסר פי לדיבורי (מהר"י באסאן, הובא באבני מילואים ובגרש"ש שם. מהר"ר דוד בן זמרא, הובא בש"ך רו-י ובשו"ת המבי"ט ח"א עב (דף לו ע"ג)).
- תואר קדושה, שמקדש את גופו וממילא התורה אסרתו ביין טומאה ותגלחת, כמו שאסרה עלינו את שאר האיסורים (כחלב ודם) (שו"ת מהרי"ט ח"א נג ד"ה וכך, הובא באבני מילואים ובגרש"ש שם. והדרכי משה דרך הקודש ד-יא חקר האם בגלל שהוא קדוש ("קדוש יהיה") יש לו דיני נזיר, או בגלל דיני הנזיר הוא קדוש).
- איסור גברא כקבלת נדר, שמקבל על עצמו לפרוש מיין טומאה ותגלחת (גרש"ש שם ד"ה ועל כן נלענ"ד דנזירות) וככל הנדרים שחלים מדין "מפיך זו צדקה" (גרש"ש שם ה ד"ה והנה).
- יין הוא איסור חפצא, טומאה ותגלחת הן איסור גברא (שו"ת רדב"ז ח"ג תתקנד, הובא בגליוני הש"ס נדרים ב: ד"ה איידי).
ונפק"מ, למשל, למי שקיבל על עצמו נזירות בלשון שבועה, שהרי שבועה היא לכו"ע גברא (נדרים ב:), ולכן אם גם נזירות היא גברא - הנזירות תחול, ואם חפצא - לא תחול (מהר"ר דוד בן זמרא, הובא בש"ך רו-י ובשו"ת המבי"ט ח"א עב (דף לו ע"ג): נזירות היא גברא ולכן חלה גם בלשון שבועה).
בנדר הנזירות כתב הקונטרסי שיעורים (נדרים א-ד ד"ה ונראה וטז-ד) שלרמב"ם הוא נדר איסור ולרמב"ן נדר הקדש.
טעמו של איסור חומץ ומשרת ענבים בנזיר הוא משום סייג ליין (לקח טוב ח-ב)[1].
פרטי הדין
הכח המחיל את האיסור (כח האדם או כח המעשה[2]) - לא האדם עצמו מחיל את איסורי הנזיר (כח האדם, כקניינים), אלא האדם רק נודר להתנהג בנזירות (מקבל על עצמו), והתורה מחילה את החיוב לקיים את נדרו (כח המעשה, כשחיטה), ולכן לא שייך לחזור בו מנזירות, שהרי לא הוא זה שאסר על עצמו את האיסור (שערי יושר ה-כא ד"ה ולענין, חידושי ר' שמואל נדרים ו-ח ד"ה ונראה).
במחשבה א"א לקבל נזירות, אלא רק בדיבור. שכיוון שכתוב בה "לבטא בשפתיו" אפילו אומדנא דמוכח לא תועיל, שאע"פ שאינו דברים שבלב (כיוון שהוא מוכח), עדיין אינו "לבטא בשפתיים" (אחיעזר ח"ב יט-ג בשם ר"ן ורא"ש).
שליח אינו מועיל לקבלת נזירות (תוס' נזיר יא. ד"ה דהוי). ובטעם לזה כתב החתם סופר שקבלת נזירות היא מילי, ומילי לא ממסרן לשליח (שו"ת חתם סופר ח"ב יו"ד רכ סוף ד"ה שנית). ור' שמואל כתב שנזירות היא חלות מכח המעשה[3], ולכן לא שייך בה שליחות (חידושי ר' שמואל נדרים ו-ח ד"ה ונראה, ובלשונו: שבועה ונדר הם חלות איסור, אך נזירות היא קבלה. אמנם הביא שם שמהר"ן והמחנה אפרים מוכח שגם נדר הוא קבלה, אך תמה עליהם).
תנאי מועיל בנזירות (תוס' נזיר יא. (ד"ה דהוי) מוכיח מהגמרא שם), ובגדר התנאי יש שלוש שיטות:
- כשאר תנאים, ולכן צריך שיהיה כתנאי בני גד ובני ראובן (תוס' נזיר יא. ד"ה דהוי).
- מדין אתי דיבור ומבטל דיבור, כיוון שנזירות היא בדיבור (הפלאה כתובות עד., מנחת חינוך שסח-א [יח] ד"ה ולכאורה (לגבי נזירות שמשון)).
- משום שאם לא יתקיים התנאי ממילא אינו "האדם בשבועה", כמו נדרי שגגות וכמו נדר ופתחו עימו, וממילא הנדר בטל (גרי"ז ריש נזירות תחילת ד"ה והנה. ויש להוסיף שלדברי השערי יושר ה-כא שנזירות היא כח המעשה, ולדברי הקובץ הערות עו שבחלויות מכח המעשה אי אפשר להטיל תנאי, ממילא מוכרח שתנאי בנזירות לא יכול להיות מדיני שאר תנאים).
דבר שיש לו מתירין - נזירות אינה דבר שיש לו מתירין. לדוגמא, יין גפן שנתערב ביין תאנים, והנזיר רוצה לשתותו. אע"פ שאפשר להישאל לחכם לא נחשב שיש לו מתירין, משום שהשאלה לחכם היא על הנזירות עצמה (שיבטל את הנזירות) ולא על הדברים האסורים (כגון שתיית היין), ורק כשהחכם עוקר את הנזירות - איסור שתיית היין מתבטל ממילא, לכן לא נחשב שיש לו מתירין (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה דבר שיש לו מתירין בנזירות).
אין שליח לדבר עבירה, דנו הפוסקים מה הדין בנדרים שבועות ונזירות. למשל, נשבע שלא לקדש אשה מסוימת ואח"כ שלח שליח לקדשה (מחנה אפרים שלוחין ט, נודע ביהודה עז, ספר המקנה יח-יב).
קיבל נזירות על חצי גופו - לגר"א וסרמן פשטה קדושתו וכולו נזיר, כמו בדיני קודשים (קובץ שיעורים קידושין מב). אך הקונטרסי שיעורים סובר שלא פשטה, משום שפשטה שייך רק בקדושות שבהן החצי המוקדש לא יוכל להתקיים בקדושתו ללא החצי האחר (קידושין יא-ח ד"ה ובמה).
בחיוב קרבנותיו חקרו ראשי הישיבות האם מתחייב בהם ע"י קבלתו, כשאר דיני נזירות, או שמתחייב ממילא ע"י הנזירות (והקבלה היא רק על הנזירות עצמה) (קובץ שיעורים ביצה נב, חידושי ר' שמואל נדרים עמוד ריז).אסור ביין עד לאחר כל המעשים (לרמב"ם). וחקר הגר"ח (סטנסיל רד) האם איסור זה הוא מדין נזיר, או מצווה מחודשת (אך איסור נזיר פקע לאחר זריקת אחד מן הדמים).
נזירות התלויה בזמן - ע"ע.
אב
אב יכול להזיר את בנו הקטן.
הזיר את בנו וגדל - לרש"י הנזירות ממשיכה (נזיר ל.) ולתוס' מתבטלת משהגדיל (שם).
להזיר את בנו בנזירות עולם - לשיטת תוס' שהנזירות תתבטל כשיגדיל, הסתפק המנחת חינוך (שסח-א [יב] ד"ה ואני מסופק) האם יכול להזירו בנזירות עולם, שהרי ע"כ יגדיל והנזירות לא יכולה לחול לאחר שיגדיל. והסיק שיכול להזירו.
אב שהזיר את בנו והאב רוצה להישאל - הסתפק המשנה למלך (נזירות ב-יג) האם האב יכול להישאל, או ששאלה מועילה לאדם רק על עצמו. והסיק שהאב יכול להישאל.
אב שהזיר את בנו והבן רוצה להישאל - הסתפק המשנה למלך (נזירות ב-יג) האם הבן יכול להישאל, או ששאלה מועילה רק בגדלות, וגם כשגדל אפשר שלא תועיל שאלתו כי שאלה מועילה רק על מה שנדר בעצמו ולא על מה שהדירו אביו. והסיק שהבן לא יכול להישאל. אמנם המנחת חינוך (שסח-א [י] בקומץ המנחה) כתב שהבן כן יכול להישאל.
טומאה
באיסור הטומאה חקר הרוגאצ'ובר האם האיסור הוא שנגע במת והאהיל עליו, או שנטמא וע"י זה חילל את נזירותו (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה נזירות לעניין טומאה).
בהמשך הנזירות לאחר שנטמא חקר הדרכי משה (דרך הקודש ג-יט) האם מתחיל נזירות חדשה, או שהנזירות הקודמת ממשיכה.
חיוב קרבנותיו לאחר שנטמא אינו על מעשה ההיטמאות, אלא על נזירות הטומאה, שכמו שיש נזירות טהרה כך יש נזירות טומאה (גר"ח סטנסיל רה).
מונה שבעה ימים. ובטעם לזה חקר הגר"ח (סטנסיל רה) האם הוא כדי להיטהר מטומאת מת, או מפני שמניין נזירות טומאה הוא שבעה ימים.
למת מצווה מותר לו להיטמא. וחקר הרוגאצ'ובר האם הוא משום ביזיון המת, או משום שמוטל על כולם לקוברו (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה מת מצווה).
נזירים בהיסטוריה
הראשון שידוע לנו כי היה נזיר היה השופט שמשון בן מנוח. שמשון הוקדש לנזירות על ידי המלאך עוד בטרם נולד {{מקור|שופטים יג|כן, ועל שמו נקראת נזירות מבטן בשם "נזירות שמשון".
גם שמואל הנביא היה נזיר מבטן, כפי שהקדישה אותו אמו חנה בתפילתה: "ומורה לא יעלה על ראשו" ( שמואל א א יא).
בגמרא (נזיר ד ב) מספר שמעון הצדיק: "אדם אחד שבא אלי מן הדרום (כלומר: נזיר שבא למקדש לגלח שיער נזרו), יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני? מה ראית לשחת שער נאה זה? אמר לי: רועה הייתי לאבי בעירי, והלכתי לשאוב מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי וביקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: ריקה! מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך שסופך להיות רמה ותולעה! העבודה (לשון שבועה) שאגלחך לשמים! עמדתי ונשקתיו על ראשו. אמרתי לו: כמותך ירבו נזירים בישראל, עליך הכתוב אומר (במדבר ו, ב) איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'".
נזיר מפורסם נוסף היה הרב דוד כהן הידוע בכינויו: "הרב הנזיר", מראשי ישיבת מרכז הרב.
ראה גם
הערות שוליים
- ↑ בערך דאורייתא הבאנו כמה דוגמאות לאיסורי דאורייתא שטעמם הוא סייג.
- ↑ בחילוק בין כח האדם לכח המעשה ובנפק"מ ביניהם דנו בערך חלויות מכח האדם וחלויות מכח המעשה.
- ↑ ביארנו זאת לעיל ד"ה הכח המחיל את האיסור.