חנה

חנה היתה אשתו של אלקנה בן ירחם, לוי שחי בהר אפרים בסוף תקופת השופטים, ואמו של שמואל הנביא. סיפורה מופיע בתחילת ספר שמואל.

סיפורה במקרא[עריכה]

בספר שמואל מסופר כי אלקנה נהג לעלות למשכן שילה מדי שנה מביתו שברמתיים צופים בהר אפרים. לאלקנה היו שתי נשים: חנה, האהובה עליו יותר, שלא היו לה ילדים, ופנינה שהיו לה ילדים - מספרם לא כתוב, והמדרש^[1] אומר שהיו עשרה ולכן אלקנה מנחם אותה שהוא טוב לה מעשרה בנים. בכל פעם שעלו למשכן, נהג אלקנה לתת לחנה פי שנים מאשר לחנה, כאות לאהבתו אותה, וכפיצוי על עקרותה. פנינה נהגה ללעוג לחנה על עקרותה, ובאחת הפעמים בכתה חנה ולא אכלה.

אלקנה ניסה לנחם אותה במילים: "למה תבכי ולמה ירע לבבך? – הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים!". אמנם, בפועל דבריו של אלקנה שניסו לגרום לחנה להשלים עם מצבה לא מנחמים אותה, ואף מגבירים את בכיה.

בגמרא בבא בתרא טז א מובא כי מטרתה של פנינה הייתה "לשם שמיים" משום שהיא רצתה לעורר את חנה לתפילה ולכן לעגה לה כמו שכתוב בפסוק "בעבור הרעימה". מנגד, במדרש מובא כי לבסוף פנינה נענשה על מעשיה ובכל פעם שנולד בן לחנה, נפטרו שניים לפנינה עד שחנה התפללה על שני בניה האחרונים שיינצלו.

לאחר שחנה אכלה ושתתה, היא הלכה למשכן, התפללה שם ובכתה. עלי הכהן, שישב בכניסה למשכן, ראה שחנה מדברת בלחש וחשב שהיא ממלמלת מתוך שכרות, ולכן גער בה. רש"י הסביר כי באותו התקופה לא היה נהוג להתפלל בלחש ולכן חשב שהיא רק ממלמלת מתוך שיכרות. על אף גערתו של אלקנה, חנה עונה לו בענווה: "לֹא אֲדֹנִי - אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי. וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'..." עלי האמין לה וברך אותה שהקב"ה יתן לה את אשר ביקשה ממנו.

לאחר ששבו אל ביתם זכר ה' את חנה ופקד אותה בבן, והיא קראה את שמו שמואל, בנימוק: " כִּי מֵה' שְׁאִלְתִּיו", והקדישה אותו לה'. הרד"ק מרחיב פירוש זה ומסביר כי שמו של שמואל מורכב משני חלקים "שאול מאל". בשנה שלאחר מכן לא עלתה חנה עם אלקנה, ולאחר מכן עלתה עם שמואל, העלתה קרבנות והותירה את שמואל במשכן, בידי עלי הכהן. כשהיתה בשילה נשאה חנה תפילה בה הודתה לה' על שנתן לה בן.

על פי המדרש ^[2], הדורש את הפסוק בתפילת חנה, "עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה", ילדה חנה לאלקנה ילדים נוספים אחרי שמואל, אך בכל פעם שנולד לה בן היו נפטרים שנים מבניה של פנינה. וכך "היו לפנינה י' בנים. היתה חנה יולדת אחד ופנינה קוברת ב', חנה יולדת שני ופנינה קוברת ארבעה, שלישי והיא קוברת שישה, רביעי והיא קוברת שמונה. כיוון שנתעברה חנה מחמישי, בכתה פנינה ונשתטחה לפני חנה, אמרה לה בבקשה ממך, נעניתי לך שחטאתי לך, דכתיב וכעסתה צרתה גם כעס (ש"א א' ו'), אלא ותרי שיחיו ב' בני שנשארו לפני. באותה שעה נתפללה חנה לפני הב"ה ואמרה רבש"ע ותר לי בבניה שיחיו. א"ל הב"ה חייך, ראוים הם שימותו; והואיל ונתפללת עליהם - אני קורא אותם על שמך, לפיכך אמר עד עקרה ילדה שבעה, שנתחשבו לה שני בניה של פנינה."

הערות שוליים