ענווה
|
|
ענוה היא היפוך הגאווה כלומר הכנעה ושפלות הנפש. שורש הענוה שיחשוב אדם על שפלותו מול גדולת הבורא. באה לידי ביטוי בכניעתו לפני בני אדם גם הקטנים ממנו בגיל ומעלה.
מעלת הענווה
במדרש אותיות דרבי עקיבא מובא: "כל מי שיש לו ענוה ושפלות, הקדוש ברוך הוא מגדלו ומנחילו חיי העולם הבא, שאין לך מידה טובה בעולם כענוה". וכן מובא ב"אגרת הרמב"ן": "מידת הענוה היא מידה טובה מכל המידות הטובות".
כיצד להתנהג בענווה
הרמב"ן, באגרתו, מוסיף לבאר כיצד להתנהג במידת הענוה: "ולכן אפרש לך איך תתנהג במידת הענוה ללכת בה תמיד: כל דבריך יהיו בנחת, וראשך כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ, ולבך למעלה. ואל תביט בפני אדם בדברך עמו. וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך. ואם חכם או עשיר הוא, עליך לכבדו. ואם רש הוא ואתה עשיר או חכם ממנו, חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא, הוא שוגג ואתה מזיד בכל דבריך ומעשיך ומחשבותיך". בספר "ארחות צדיקים" מכיר את הענוה בשישה דברים: מושל ברוחו ואינו כועס; מצדיק דין הבורא; לא ישמח בליבו על שמשבחים אותו, ולא יכעס כשמגנים אותו אלא אם הדברים נכונים יתקן עצמו; יוסיף ענוה ככל שהבורא ייטיב עימו; מוכיח עצמו על מעשים לא טובים שלו ויבקש מחילה מאחרים; ינהג בענוה בדברים רכים ומלבושים פשוטים ולא ירבה בתענוגים. האדם הענוו יברח מן הכבוד, ולא יחזיר למלעיגים עליו.
פירות הענוה
העניו הוא סבלן והסבלנות מביאה עימה שלום. קשה לכעוס על העניו. יש לו חן. תפילתו מקובלת לפני הקב"ה. זוכה להתחכם. דן כל אדם לכף זכות. חסרונותיו נשכחים אצל בני אדם.
המלך צריך להיות ענו
על המלך נאמר בתורה: "לבלתי רום לבבו מאחיו" (דברים יז, כ). מפסוק זה למדים, שמוטל על כל אדם להתרחק מהגאוה: אם המלך, שחייב לנהוג בשררה ולשלוט על העם, מחוייב להיות ענו ושפל רוח, כל שכן שכל אדם מחוייב לנהוג כך.
עוד
בספר שם הגדולים לחיד"א מובא, שמרן הבית יוסף זכה לחבר את השולחן ערוך בזכות מידת הענוה הגדולה שהיתה בו. בספר מוסר אביך למרן הראי"ה זצ"ל.