פרשני:בבלי:ביצה לח א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ביצה לח א

חברותא

והוינן בה: מאי שנא לכאן ולכאן דלא הוי עירוב, כיון ד"אין ברירה".
אם כן אף אם אמר מזרח ומערב נמי אין ברירה לאמר: הוברר הדבר בשעה שקידש היום שעתיד החכם לבוא מאותו צד שהגיע למחרתו, שהרי אפשר לא יבוא החכם לא לכאן ולא לכאן, ועל צד שלא יבוא חכם כלל הרי התנה ואמר: "הריני כבני עירי", נמצא שבשעה שקידש היום לא היה ידוע אם עירוביו חלים, וחלותם תלוי בבירור שיהיה למחרת, והרי "אין ברירה"?!  1 

 1.  נתבאר על פי רש"י בעירובין ותוספות כאן; וראה מה שכתב רש"י כאן, ומה שתמהו עליו התוספות. וכתבו התוספות: לשון "מזרח ומערב" לאו דוקא, כי לשון זה משמע שלא נתברר אם חל העירוב למזרח כי שמא יבוא למערב, ולמערב לא נתברר כי שמא יבוא למזרח, וזה הרי אי אפשר, כיון שודאי מבורר הדבר בשעה שקידש היום, כי אם החכם במזרח אינו יכול לבוא מן המערב שהרי יוצא הוא מחוץ לתחומו שלו, ואם במערב הוא אינו יכול לבוא מן המזרח.
ואמר רבי יוחנן לפרש: אף למזרח ולמערב אין יכול לומר "אם יבא חכם למזרח עירובי למזרח, ואם יבא למערב עירובי למערב", ואין מועיל העירוב אלא אם כן וכבר בא חכם בשעה שקידש היום והוא אינו יודע, ועל כן יכול להתנות עירובו במציאות הברורה בשעת קניית העירוב.
אלמא הרי למדנו: לית ליה לרבי יוחנן ברירה, והאיך אתה אומר שרבי יוחנן הוא שאמר - גבי בהמה וחבית - אין ברירה.
ומכח קושיא זו חוזרת בה הגמרא מהיפוך דברי האמוראים שנחלקו בחבית ובהמת השותפין, כדי ליישב את הסתירה בדברי רבי הושעיא הסובר גבי חבית ובהמת השותפין שיש ברירה, ואילו גבי פתחי בית המת סבר רבי אושעיא אין ברירה, ומיישבת באופן אחר:
אלא לעולם לא תיפוך, ואכן רבי הושעיא הוא זה שאמר גבי חבית ובהמת השותפין יש ברירה, ומכל מקום לא תיקשי מפתחי בית המת:
וכי לית ליה לרבי אושעיא ברירה בדאורייתא, כגון גבי פתחי בית המת.  2 

 2.  כתב רש"י: בדאורייתא, כגון טומאת מת לית ליה ברירה ודרך יציאתה הלכה למשה מסיני, כדאמרינן בסוכה דהלכות טומאה הכי גמירי להו; וכן מבואר ברש"י בעירובין דף סח א, שדין "סוף טומאה לצאת" הלכה למשה מסיני הוא. אמנם לעיל י א ד"ה כולם טמאים, כתב: גזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך יציאת הטומאה שסופו לצאת דרך שם, והזכיר סתירה זו מהר"ב רנשבורג בגליונו שם, וראה מה שהביא בזה שם.
אבל בדרבנן וכגון גבי תחומין אית ליה לרבי אושעיא ברירה.
דרש מר זוטרא: הלכה כרבי אושעיא.
אמר שמואל:
שור של פטם (מפטם שוורים כדי למוכרן) הרי הוא כרגלי כל אדם, כל אדם שקנה אותו הרי הוא מוליכו לכל מקום שהוא הולך, כי הואיל ודרכו של פטם למכור, הרי שכבר מאתמול העמידו הפטם ברשותו של אותו לוקח שיבוא לקנותו, וקנה כשקידש היום את שביתת הקונה העתידי.  3 

 3.  בפשוטו, דינו של שמואל הוא משום שהוא סובר כרבי אושעיא שיש ברירה, ואנו אומרים, שהוברר למפרע שלוקח זה ראוי היה לקנותו בשעה שקידש היום, וקנתה הבהמה את שביתתו.
אבל שור של רועה (מגדל בהמות שלו, ופעמים שמוכר מבהמותיו), הרי הוא כרגלי (אנשי, רש"י) אותה העיר.
כלומר: אם קנה אותה אחד מבני העיר, הרי הוא מוליכו בתוך תחום העיר, אף שהרועה עצמו עירב לרוח אחרת ואינו רשאי להוליך את חפציו בכל תחום העיר, כי מאתמול העמידה הרועה ברשות לוקח שהוא מבני העיר לפי שרגילין בני העיר ליקח הימנו.
אבל אם קנה אותה אחד מעיר אחרת אין יכול להוליכו כרגליו, הואיל ואין לרועה שם של סוחר בהמות שיכירוהו בני עיר אחרת ליקח הימנו, (אבל מוליכה בתוך תחום העיר, ר"ן).  4  שנינו במשנה: השואל כלי מחבירו מערב יום טוב כרגלי השואל:

 4.  אם קנה אותה אחד מבני העיר ועירב לרוח אחת הרי זה מוליכו כרגליו, ביאור הלכה סימן שצז בשם הר"ן והמאירי ועוד אחרונים. ואמנם כן משמע מדברי רש"י, שהרי כתב, שבן עיר אחרת אין יכול להוליכה משום שאין דעתו עליהם, הרי משמע שבני עיר זו שדעתו עליהם יכולים להוליכו כל אחד למקום שהולך. אמנם צריך ביאור מה הוא זה שפירש רש"י מה שאמרו: הרי הוא כרגלי אנשי אותה העיר, דהיינו אלפיים אמה לכל רוח?! שהרי כיון דמיירי בבני אותה העיר שלקחו אותה, הרי הם מוליכים את הבהמה לכל מקום שרגליהם יכולים להלך ולא אלפיים אמה לכל רוח שהוא תחום העיר, והיה לו לפרש דברי הגמרא, שכל אחד מאנשי אותה העיר יכול להוליכו כרגליו?! וראה עוד במשנה לקמן לט א "כרגלי אותה העיר", ובמה שנתבאר שם בהערות.
ותמהינן: פשיטא?!
ומשנינן: לא צריכא משנתנו לחדש, אלא באופן שלא מסרו לו אלא ביום טוב, ומערב יום טוב לא השאילו אלא בדבור בעלמא ולא משך.
וחידוש הוא, כי: מהו דתימא לאו ברשותיה אוקמיה (לא העמידו המשאיל ברשותו של שואל) מבעוד יום, הואיל ולא משך, והרי היא כרגלי המשאיל שהיתה ברשותו כשקידש היום.
קא משמע לן משנתנו, שמכל מקום הרי הוא כרגלי השואל, דכיון שהבטיחו, כבר מערב יום טוב העמידו ברשותו.
מסייע ליה (משנתנו מסייעת) לדברי רבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: השואל כלי מחבירו מערב יום טוב, אף על פי שלא נתנו לו אלא ביום טוב, הרי הוא כרגלי השואל
שנינו במשנה: השואל כלי מחבירו וכו' ביום טוב כרגלי המשאיל:
ותמהינן: כיון שאפילו דיבור בעלמא לא היה מערב יום טוב, שאילו היה דיבור היינו רישא דאמרינן שהוא כרגלי השואל, אם כן פשיטא שיקנה הכלי את שביתת המשאיל שברשותו היתה כשקידש היום?! ומשנינן: לא צריכא משנתנו לחדש אלא באופן דרגיל ושאיל מיניה (בשואל הרגיל לשואלו).
וחידוש הוא, כי: מהו דתימא ברשותיה קא מוקים ליה (המשאיל מעמידו ברשות השואל מבעוד יום) כיון שרגיל הוא בכך.
קא משמע לן משנתנו, הואיל ולא אמר השואל מבעוד יום למשאיל שרצונו לשאול את הכלי, מימר אמר (אומר המשאיל בלבו): דילמא משכח איניש אחרינא ואזיל ושאיל מיניה (שמא מצא השואל אדם אחר שישאילנו), ועל כן אינו מעמידו ברשותו.
שנינו במשנה: וכן האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה, הרי אלו כרגלי שתיהן:
כתב הקהלות יעקב על הסוגיא הבאה שהיא מן הסוגיות העמומות שבש"ס, ולפי גירסת בעל המאור ופירושו של המאירי נוחה הסוגיא יותר, ועל פי גירסא זו ופירושו של המאירי מתבארת כאן הסוגיא.
כי סליק רבי אבא (כשעלה רבי אבא מבבל לארץ ישראל) אמר: יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל, יהי רצון שאומר דבר תורה שיתקבל בעיני חכמי המקום ולא אבוש בפניהם.
כי סליק אשכחיה (כאשר עלה לארץ מצא את) לרבי יוחנן ורבי חנינא בר פפי ורבי זירא, ואמרי לה: רבי אבהו ורבי שמעון בן פזי ורבי יצחק נפחא, ויתבי וקאמרי (יושבים ומקשים על משנתנו):
אמאי אין מוליכין את העיסה אלא כרגלי בעלת המים והמלח, ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה, וכי למה לא יתבטל איסור התחומין של המים והמלח בשאר העיסה, (שהרי רובה של העיסה משל עצמה היא, ורק מעט מים ומלח שאלה מחברתה), וכל איסור הרי בטל ברוב?!  5 

 5.  בכלל קושיית הגמרא, ליבטיל תבלין גבי קדירה, וכדמוכח בסוף הסוגיא.
אמר להו רבי אבא, וכי אטו ביטול שייך כאן?!

דרשני המקוצר