פרשני:בבלי:ביצה לט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ביצה לט ב

חברותא

ואם אמר ראובן: הרי אתה עלי חרם, מתפרשים דבריו: ממון שמעון יהא אסור עלי כחרם, ולכן הנודר (ראובן) אסור בהנאה מחפציו של שמעון.
ואם אמר: הריני עליך חרם ואתה עלי, שניהם אסורין זה בזה בהנאה.
ומותרין שניהם בהנאה מהחפצים של עולי בבל המפורטים בהמשך, ואין חשובה הנאתם כהנאה זה מזה.
ואסורין שניהם בהנאה מחפצים של אותה העיר, שהרי שותפין הם בחפצים אלו, והשותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים בהנאה ממה שהם שותפים בו.
ומפרשת המשנה:
ואלו הן דברים של עולי בבל:
הר הבית הלשכות והעזרות, ובור של אמצע הדרך הוא בור של עולי בבל שנזכר במשנתנו.
ואלו הן של אותה העיר: הרחבה ובית המרחץ ובית הכנסת.
הרי למדנו שהנהנה מבור של אמצע הדרך אין חשובה הנאתו כהנאה מכל ישראל, ולכן מותר הוא בהנאתו.
ואי אמרת בור של עולי בבל בירא דשותפי הוא וכשיטת רב נחמן, אמאי מותר מי שאסור בהנאת חבירו ליהנות מן הבור?!
והרי כיון ששותפים הם, התנן: השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורים ליכנס לחצר של שניהם ולרחוץ בבור.  1 

 1.  כתבו התוספות: מגופיה הוי מצי למידק שהשותפין אסורין, שהרי אסר בית הכסא ובית המרחץ מטעם שותפין, אלא זאת פשוט יותר. והמאירי כתב ב"בית הבחירה": נראה לי מפני שלא נתפרסם הטעם שמדין שותפות יהא נאסר, ונתירא שמא יגלגל עליו טעם אחר שלא מטעם שותפות ואלמה לטעמיה דבור של עולי בבל מותר לשני המודרים מאיזה טעם שיהיה ואי שותפי נינהו הוה אסור. ובעל המאור כתב: לא מצי מקשי מרחוב ובית הכנסת, דאיכא למימר: דילמא שאני התם, כיון דלית בהו בכל הני דין חלוקה, לא אמרינן כל חד וחד מדידיה קא מתהני, ומשום הכי אסורין. וראה עוד בזה ב"חידושי המאירי".
ומשנינן: לרחוץ בבור הכי נמי שאסורים הם ואפילו בבור של עולי בבל כיון ששותפים הם.  2 

 2.  בפשוטו משמע שרב נחמן הוא שהשיב כן לרבא שהקשה לו. ותמה הרשב"א: הרי במסקנא מבואר בגמרא, שרב נחמן לא סבירא ליה בירא דשותפי היא, אלא מודה שבירא דהפקירא היא, ואם כן מה הוא זה שהשיב כאן רב נחמן גופיה לפי הבנת רבא בדבריו ש"בירא דשותפי היא"?! וכתב: לטעמיה קמהדר ליה, ולחדודי לרבא הוא דבעי, וכדאמרינן בעלמא: רבה לחדודי לאביי הוא דבעא.
והכא במשנת "הריני עליך חרם" במאי עסקינן, שאין רוחצין בבור אלא למלאות מן הבור של עולי בבל ורק לתשמיש זה הותרו, כי אין זו הנאת שותף מחבירו מפני שאנו אומרים מדין ברירה על כל אחד שממלא:
מר מדידיה קא ממלא ומר מדידיה קא ממלא, כל אחד ממלא מחלקו המבורר לו מן השמים, ואין האחד ממלא מחלקו של חבירו.
ומתמהת הגמרא על התירוץ על שיטת רב נחמן, שיש חילוק בין מילוי לרחיצה מדין ברירה:
וכי סבר רב נחמן יש ברירה?!  3 

 3.  מלשון הגמרא היה משמע לכאורה, כי לשיטת רב נחמן לא הוצרכנו לדין ברירה אלא משום מודר הנאה, אבל לענין תחומין אין צריך להגיע לדין ברירה ומכל מקום הרי הוא כרגלי הממלא וכמבואר במשנתנו. אמנם זה אינו, שהרי כיון דלרב נחמן בור של שותפין הוא, אם אין ברירה נמצא הממלא מוליך את של חבירו חוץ לתחומו, ועל כרחך מטעם ברירה וכמו שכתבו הרשב"א והמאירי שהובאו בהערה לעיל. ולכאורה צריך לפרש, כי רק לענין נדרים שהוא מדאורייתא בזה הוא שדנה הגמרא אם לרב נחמן יש ברירה או לא, אבל בתחומין שהן מדרבנן ניחא להגמרא לומר דלרב נחמן יש ברירה (וכעין חילוק הגמרא לעיל לז ב), אלא שיש מקום עיון בזה בהמשך הגמרא, וכפי שיתבאר בהערה לקמן.
והת נן:
א. שותפות של אחים במה שירשו כאחד תיתכן בשני אופנים:
האחד: שנשתתפו אחר שחלקו את ירושת אביהם.
השני: עדיין לא חלקו את ירושת אביהם ושותפים הם בה, והיא נקראת "תפוסת הבית".
ומשנתנו מפרשת את חילוקי הדינים שבין השותפויות לענין קלבון של מחצית השקל וחיוב מעשר בהמה מבהמות השותפין.
ב. מצוה מן התורה לתת מחצית השקל בכל שנה עבור קרבנות ציבור; וחייבו חכמים להוסיף "קלבון" היא מעה קטנה על מחצית השקל, בין שנותן כל אחד מחצית השקל ובין שנותנין שנים כאחד שקל שלם.
ג. האב ששקל בשביל שני בניו שקל שלם אינו חייב בקלבון כלל.
ד. האחים שעדיין לא חלקו את ירושת אביהם, הרי אלו פטורים מן הקלבון.
ה. חלקו, וחזרו ונשתתפו, הרי אלו חייבין בקלבון.
ו. חייב אדם להפריש מבהמותיו הנולדים לו בכל שנה מעשר בהמה.
ז. עדר של שותפין אינו חייב במעשר בהמה.
ח. ירשו האחים ירושה מאביהם ועדיין לא חלקו ושותפים הם בה, הרי אלו חייבים במעשר בהמה.
ט. חלקו, וחזרו ונשתתפו, הרי אלו פטורים ממעשר בהמה.
נמצא דין האחין השותפין:
כשחייבין בקלבון כלומר: שסוג שותפותן היא כזו שחייבין בקלבון, והיינו, שנשתתפו אחר שחלקו את ירושת אביהם, הרי אלו פטורין ממעשר בהמה.
וכשחייבין במעשר בהמה, כגון שעדיין לא חלקו את הירושה, הרי אלו פטורין מן הק לבון.
ואמר רב ענן: לא שנו במשנה שאם חזרו ונשתתפו אחר שחלקו אין שותפותם חוזרת להיות "תפוסת הבית" להיפטר מן הקלבון ולהתחייב במעשר בהמה:
אלא כשחלקו גדיים כנגד טלאים וטלאים כנגד גדיים, הואיל ואי אתה יכול לומר שבשעת חלוקה הגיע לכל אחד חלקו הראוי לו, כי אי אפשר שזה ירש טלאים וזה ירש גדיים, ואם כן מתחלה לקוחות הן זה מזה, ונמצאת שותפותן שותפות בעלמא.
אבל חלקו גדיים כנגד גדיים וטלאים כנגד טלאים, אומר: זהו חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך, הואיל ו"יש ברירה" לדעת רב ענן, ואף אחר חלוקתם שם "יורשים" עליהם, וכשחזרו ונשתתפו חזרה "תפוסת הבית" למקומה; והרי הם פטורים מן הקלבון וחייבים במעשר בהמה.
ורב נחמן אמר: אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים וטלאים כנגד טלאים - אין אומר זה חלקו המגיעו משעה ראשונה לכך מפני ש"אין ברירה", נמצא, כי משעת חלוקתם אין שם "יורשים" עליהם אלא "לקוחות", ומשחזרו ונשתתפו אין זו אלא כשאר שותפות בעלמא, והרי הם חייבים בקלבון ופטורים ממעשר בהמה.
הרי למדנו שלדעת רב נחמן "אין ברירה", ונסתר תירוץ הגמרא בשיטת רב נחמן.  4 

 4.  צריך ביאור, שמלשון הסוגיא נראה שכל פלפול זה בדעת רב נחמן אינו אלא מכח הקושיא בדין נדרים, אבל על עיקר דברי רב נחמן שאמר "בירא דשותפי היא" לא קשה, ונתבאר לעיל משום שתחומין דרבנן ובהם יש ברירה. ואם כן צריך ביאור, שהרי מכאן מוכח כי אפילו בקלבון דרבנן אין ברירה לדעת רב נחמן. (ובפשוטו, אף ממה שאמר רב נחמן, גבי מעשר בהמה שהוא מדאורייתא ד"אין ברירה", מוכח שהוא סובר אין ברירה אפילו בדרבנן; כי הרי הטעם שיש ברירה בדרבנן (ראה בהערות לז ב בזה), הוא משום שאנו מקילים בדרבנן ומחמירים בדאורייתא, אבל אי אפשר שנאמר "אין ברירה" להקל בדאורייתא ולפוטרו ממעשר בהמה; וראה היטב במה שכתבו האחרונים בדין ברירה במעשר בהמה שהובאו בהערה הבאה). ואם כן תיקשי, שהיה להגמרא להקשות מיד על דברי רב נחמן שאמר בירא דשותפי היא ומותר להוליך את המים כרגלי הממלא מדין ברירה, מדבריו כאן שסובר אין ברירה?!
ומכח קושיא זו חוזרת בה הגמרא מהפירוש שאמרנו בביאור מחלוקת רב ששת ורב נחמן במילא מים ונתן לחבירו.
אלא - כך הוא ביאור שיטתם - דכולי עלמא בירא דהפקירא היא.  5 

 5.  הקשו האחרונים: אפילו בירא דהפקירא היא, תיקשי מדברי רב נחמן שהביאה הגמרא, שהרי אפילו אם בירא דהפקירא היא עדיין צריכים אנו (לשיטת רש"י) לדין ברירה וכמבואר ברש"י במשנה, והרי רב נחמן סבר: אין ברירה; ואף שכתב רש"י במשנה ד"יש ברירה להחמיר", הרי רב נחמן סבר אין ברירה אפילו להקל, שהרי פוטר הוא ממעשר בהמה מכח "אין ברירה"?! והמהרש"א במשנה, כתב: דגבי מעשר בהמה אין אומרים ברירה "להחמיר", כיון דהיא חומרא דאתי לידי קולא לפוטרו מקלבון. והרש"ש הביא סברות נוספות שלא להחמיר במעשר בהמה, אם משום שהוא חולין בעזרה, אם משום שיש לגזור דילמא אתי לעשר מן הפטור על החיוב, אם משום ד"עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק". וראה גם מהר"ם שיף במשנה, ובמה שכתב עליו בביאור שם.
והכא (ב"ח) במגביה מציאה לחבירו קא מיפלגי, כלומר: אם אומרים, הואיל ולא קנה מי שהגביהו עבורו - שהרי המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו - שוב ממילא קנאו המגביה עצמו, או לא (רש"י):
מר - רב ששת - סבר: קנה המגביה ואף כאן קנאו הממלא, ולפיכך הרי הן כרגליו.
ומר - רב נחמן - סבר: לא קנה המגביה הואיל ולא נתכוין לזכות לעצמו (אלא לחבירו), ואף כאן לא קנה המגביה את המים, וכיון שלא קנאו המגביה הרי כשהגיעו המים לידי מי שנתמלאו לו, קנהו, והרי הן כרגליו.  6 

 6.  בפשוטו, פירוש הגמרא אינו כפירוש רש"י, אלא שנחלקו אם המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו או לא, ורב נחמן סבר: קנה חבירו, ולפיכך הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו, ורב ששת סבר: לא קנה חבירו, וממילא קנה הממלא והרי הן כרגליו. אלא שהכריחו לרש"י לפרש אחרת, משום דרב נחמן הרי סבר בבבא מציעא י א: המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. ומכח קושיא זו שינה רש"י את הגירסא שהיתה לפניו (ומשמעותה כפירוש שדחה רש"י): במגביה מציאה לחבירו קנה חבירו קא מיפלגי, וגרס: במגביה מציאה לחבירו קא מיפלגי. והתוספות כתבו בשם רשב"ם לקיים גירסת הספרים. רב נחמן סבר: קנה חבירו בבור של מים, כי לא אמרינן לא קנה חבירו, אלא במגביה "מציאה" כיון שהוא תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, אבל בבור של מים אינו חב לאחרים, כיון שיש בבור הרבה מים ויכולים אחרים למלאות, וראה עוד בדבריהם. רב ששת סבר: אף בבור לא קנה חבירו, וכיון שלא קנה חבירו קנה הממלא. ובשם רבינו תם כתבו לקיים גירסת הספרים: רב ששת סבר: קנה חבירו, ומכל מקום הרי הן כרגלי הממלא, מפני שהגבהתו לחבירו מועילה (לדעת רב ששת) משום "מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה", וכיון שמכח הממלא זכה מי שנתמלאו לו, הרי המים כרגלי הממלא. רב נחמן סבר: לא קנה חבירו, ואמנם אף המגביה לא קנאו כיון שלא נתכוין לזכות בו, וכשהגיעו המים לידי מי שנתמלאו לו זכה בהם והרי הם כרגליו.
מתניתין:
מי שהיו פירותיו בעיר אחרת חוץ לתחומו, וערבו בני אותה העיר עירוב תחומין כדי לבא אצלו (ב"ח), הרי אלו לא יביאו לו את פירותיו, שהרי הן כרגליו והוא אינו יכול לילך אלא בתחום ביתו בלבד, נמצאו הפירות שמחוץ לתחום ביתו אסורים בהזזה כל שהיא, כדין פירות שיצאו חוץ לתחום.
ואם ערב אף הוא כדי ללכת לאותה עיר, פירותיו כמוהו שמותר להוליכן בין שני הערים, ויכולים בני אותה העיר להביאם אצלו.

דרשני המקוצר