פרשני:בבלי:בכורות ב ב

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־16:38, 16 בספטמבר 2020 מאת Wikiboss (שיחה | תרומות) (Try fix category tree)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות ב ב

חברותא

מאי לאו, מה ששנינו "אף על פי שאינו רשאי" - מיירי בכגון שנתן לגוי בהמה מעוברת, ואעובר שנינו "אף על פי שאינו רשאי"; הרי שרבי יהודה אוסר למכור עובר לגוי.
ודחינן: זו ששנינו "אף על פי שאינו רשאי" לא קאי על העובר, אלא הכא במאי עסקינן שנתן לגוי "בהמה לחצי עובריה", דהיינו, שלא היתה עדיין מעוברת, והוא זיכה את הגוי בבהמה שיהיה לו זכות בה לחצי ולדותיה בשכר טפולו בה, ואבהמה שנינו "אף על פי שאינו רשאי"!  1 

 1.  א. נתבאר על פי התוספות, שהוכיחו כן מסוגיית הגמרא לקמן תחילת דף ג א דמשמע כן, וכן פירש רש"י שם. וראה בהערות שם בשם רבינו גרשום. ומדבריהם יש להקשות לכאורה על מה שכתב מהרי"ט אלגאזי - המובא בעמוד א הערה 14 - שלא חייב רבי יהודה במקבל מן הגוי, אלא משום שהקנה לו הגוי בהמה לעובריה, שאם לא היה מקנה לו חלק בבהמה, היה פוטר גם רבי יהודה משום שאין לישראל חלק באם. ולפי זה תיקשי לכאורה: האיך סלקא דעתין לפרש שלא מכר בהמה לעובריה, והרי "נותן לו בקבלה" דומיא "ד"מקבל הימנו" שבהכרח מתפרש שקנה בהמה לעובריה. ובשיטה מקובצת בעמוד א אות ג, שכתב גם כן כדינו של המהרי"ט אלגאזי בדעת רבי יהודה, הקשה נמי כקושית המהריט"א, ותירץ: הברייתא עוסקת שמקבל ממנו על מנת שיהיה לו חלק בבהמתו ובולדות, והכי מוקמינן לה במסקנא (כאן בהמשך הסוגיא), כגון דיהיב ליה בהמה מעברתה לפטומה. ולשיטתו נמי תיקשי, מאי סלקא דעתין. ועמד בזה החזון איש (בכורות טז א ד"ה ומשמע), וראה שם שצידד לומר, דגם לפי הסלקא דעתין דקאי אעובר, הכוונה היא בהמה לעוברה, ראה שם. וראה עוד במרומי שדה. ב. מבואר מן הסוגיא, דלפי ההוה אמינא קא סלקא דעתין שלא נתן לו אלא זכות בעובר קיים, ומזה קשיא לכאורה על המבואר בהערה 8 בעמוד א בשם רבינו תם, שאי אפשר להקנות עובר אפילו במעי מעוברת, אלא אם מקנה את האם לולדותיה. (וראה מה שנתבאר בהערה שם). ומיהו לפי מה שצידד החזון איש - שהובא באות א - ניחא גם זה. וכן לפי מה שיתבאר לקמן בהערות ג ב בשם הנתיבות המשפט, ועוד שם בשם יראים השלם ואור זרוע, מתיישבת קושיא זו.
ומקשינן עלה: והא "קונסין אותו עד עשרה בדמיו" קתני לשון זכר, ואם כן משמע שהאיסור הוא משום העובר, ולכן קונסים אותו עד עשרה בדמיו.
ודחינן: תני "נותן עד עשרה בדמיה", כי האיסור היה משום הבהמה.
ואכתי מקשינן: והאנותן כל דמיו לכהן" קתני, ואי כדבריך שהנידון הוא על הבהמה, כהן מאי עבידתיה (מה ענין כהן בדמי הבהמה)!?  2 

 2.  (בהערה 17 אות ב בעמוד א נתבארו שתי שיטות במה דמבואר בברייתא שבנותן לו בקבלה "נותן כל דמיו לכהן" ולא די לו בחצי דמיו. דמרש"י נראה שגם זה הוא קנס, ורבינו גרשום אינו מפרש כן. והנה לשיטת רבינו גרשום דנתינת כל דמיו אינו מטעם קנס אלא מעיקר דין הבכורה, אם כן מה מכריחנו לפרש את מה שכתוב "ונותן כל דמיו לכהן" דהיינו דמי הבהמה, והרי שפיר יש לפרש "קונסין אותו עד עשרה בדמיה" של הבהמה, ונותן כל דמיו של הבכור לכהן. ואף לרש"י צ"ע הלשון "כהן מאי עבידתיה", שהרי הקנס הוא לתת את כל הבכור לכהן ולא די לו בחצי דמיו, ואם כן הרי ודאי שלכהן יתן את כל דמיו, ועיקר הקושיא היא: למה נקנסנו בעובר שלא עבר איסור במכירתו).
ודחינן: לעולם עוסקת הברייתא בכגון שמסר לו בהמה מעוברת, ומה ששנינו "קונסים אותו עד עשרה בדמיו ונותן כל דמיו לכהן" הכל קאי על הולד, ומיהו מה שקונסים אותו על הולד אין זה משום שכל מוכר עובר קונסין אותו, אלא הכא במאי עסקינן: כגון דיהיב ליה בהמה מעברתא לפטומה (נתן לו בהמה לפטמה ולזכות בחצי הפיטום),  3  דמיגו דקנסינן ליה אבהמה לפדותה מיד הגוי, קנסינן ליה נמי אעובר לפדותו.  4 

 3.  כתב רש"י: יהיב ליה מעברתא לפטומה וליטול חצי השבח בין בפטום בין בולדות. ונראה מדבריו שזיכה לו בהמה לפיטום ובהמה לעובריה.   4.  ספק הגמרא הוא, אם רבי יהודה מתיר בעובר. ומשמע שדחיית הגמרא היא, שאכן רבי יהודה מתיר בעובר.
אמר רב אשי: תא שמע לפשוט מברייתא שרבי יהודה אוסר למכור עובר לגוי:
דתניא: רבי יהודה מתיר בשבורה, מפני שאינה יכולה להתרפאות, הרי משמע: הא יכולה להתרפאות אסר רבי יהודה, והא עובר נמי כיכול להתרפאות דמי שהרי סופו שיגדל -
ומסקינן: שמע מינה.
ואיכא דמתני לה - לשקלא וטריא דלעיל אמתניתין (על משנתנו), ששנינו במשנתנו: "והמוכר לו את עובר חמורו אף על פי שאינו רשאי", הרי משמע שאסור למכור עובר לגוי, ואם כן לימא מתניתין דלא כרבי יהודה, דתנן: רבי יהודה מתיר בשבורה, וכשם שמתיר רבי יהודה בשבורה, כך מתיר בעובר?
ודחינן: אפילו תימא דמשנתנו רבי יהודה היא, כי אף שהתיר רבי יהודה בשבורה, מודה הוא שאינו רשאי למכור עובר, ומשום דשבורה לאו היינו אורחיה, אבל עובר היינו אורחיה, וכסברת הגמרא לעיל.
תא שמע להוכיח כן, שרבי יהודה אוסר למכור עובר לגוי:
דתניא: רבי יהודה אומר: המקבל בהמה מן הגוי וילדה, מעלין אותו בשוויו, ונותן חצי דמיו לכהן; והנותן לו בקבלה, אף על פי שאינו רשאי, קונסים אותו עד עשרה בדמיו, ונותן כל דמיו לכהן.
מאי לאו דקנסינן ליה אעובר, הרי שאסור למכור עובר אפילו לרבי יהודה.
ודחינן: לא אעובר קנסינן ליה אלא אבהמה, וכגון שמכר בהמה לעובריה!
ומקשינן עלה: והא "דמיו" קתני לשון זכר.
ודחינן: תני "דמיה".
ואכתי מקשינן: והא "נותן כל דמיו לכהן" קתני, ואי בהמה, כהן מאי עבידתיה!?
ודחינן: הכא במאי עסקינן: כגון דיהיב ליה בהמה מעברתא לפטומה, דמיגו דקנסינן ליה אבהמה, קנסינן ליה אעובר.
אמר רב אשי: תא שמע:
רבי יהודה מתיר בשבורה מפני שאינה יכולה להתרפאות, הרי משמע: הא יכולה להתרפאות אסר רבי יהודה, והא עובר נמי כיכול להתרפאות דמי -
ומסקינן: שמע מינה, שאוסר רבי יהודה למכור עובר לגוי.
איבעיא להו (נסתפקו בני הישיבה):
מכר לגוי בהמה לעובריה שאינה עומדת למלאכה, מאי (האם אסור) למכור לגוי?  5  ומפרשת הגמרא את הספק: תיבעי לרבי יהודה, תיבעי לרבנן (בספק זה יש להסתפק הן לרבי יהודה המתיר למכור שבורה, והן לרבנן האוסרים)!

 5.  ואף דלעיל אמרינן "לא אבהמה", ופירשו התוספות שמכר בהמה לעובריה, ואם כן מוכח שאסור למכור בהמה לעובריה. היינו, שהגמרא דוחה לעיל שאין להוכיח מן הברייתא, כי יש לפרש שאסור למכור בהמה לעובריה, אבל לפי האמת יש להסתפק בזה.
תיבעי לרבי יהודה המתיר שבורה שאינה ראויה למלאכה, דמכל מקום יש להסתפק שמא בבהמה לעובריה - אף שאינה עומדת למלאכה אצל הגוי - מודה רבי יהודה שאסור, ומשום דעד כאן לא קא שרי רבי יהודה, אלא בשבורה דלא אתיא לאיחלופי שהרי אין דרך בהמה להיות שבורה ודבר חידוש הוא, אבל שלימה ואפילו לעובריה בלבד דאתיא לאיחלופי בבהמה שלימה למלאכה, שמא אסר רבי יהודה.
או דילמא: ומה שבורה דפסקה מיניה (מכירה חלוטה ומפסקת ממנו לגמרי - היא) ואתיא לאיחלופי בשלימה, התיר רבי יהודה, וכל שכן שלימה - היינו שמכר אותה לעובריה - דלא פסקה מיניה (שאינה מכירה חלוטה ואינה פוסקת ממנו) שיתיר רבי יהודה.  6 

 6.  לשון הגמרא הוא, שגם סברת "פסקה מיניה" היא משום אתיא לאיחלופי, וכדפירש רש"י. וראה היטב בגמרא לקמן ג א, שמחלקת הגמרא בין מכירת בהמה גסה למלאכה לקבלנות משום דמכירה פסקה מיניה, ואילו קבלנות לא פסקה מיניה, ובהכרח שאין כוונת הגמרא שם משום אתיא לאיחלופי, כי הרי במכירת שלימה למלאכה עוסקת שם הגמרא, ולא שייך אתיא לאיחלופי.
תיבעי לרבנן האוסרים למכור שבורה שאינה ראויה למלאכה, דמכל מקום יש לומר שבהמה לעובריה מתירים הם, כי עד כאן לא קאסרי רבנן אלא בשבורה דפסקה מיניה ואתיא לאיחלופי, אבל שלימה דלא פסקה מיניה, ולא אתיא לאיחלופי, שרו.
או דילמא: ומה שבורה דלא אתיא לאיחלופי בשלימה כיון ששבורה לאו אורחיה הוא, מכל מקום אסרי רבנן, וכל שכן שיאסרו שלימה ואפילו לעובריה דאתיא לאיחלופי בבהמה שלימה למלאכה.
ומקשינן: וכי טעמא דרבנן משום הכי - משום דאתיא לאיחלופי - הוא, עד שאתה אומר: עד כאן לא אסרי רבנן אלא בשבורה דפסקה מיניה ואתיא לאיחלופי!?
והתניא: אמרו לו חכמים לרבי יהודה שהתיר למכור שבורה לגוי: והלא מרביעין עליה, ויולדת -
אלמא טעמא דרבנן משום עובריה - הראויים למלאכה - הוא, ואם כן תפשוט מינה דלרבנן אסור משום העוברים, ואילו לרבי יהודה שאינו חושש לעוברים, מותר למכור בהמה לעובריה!?  7 

 7.  נתבאר על פי רש"י.
ומשנינן: הכי קאמרי ליה חכמים לרבי יהודה: טעמא דידן משום דאתיא לאיחלופי בבהמה, אלא את מאי טעמא שרית, משום דאין יכולה להתרפאות כמאן דזבנה לשחיטה דמי, כלומר, אין מקום לחוש לאיחלופי, כי הרואה את הקונה בהמה שבורה מבין הוא שלשחיטה נקנתה, ולא יבוא להתיר בהמה למלאכה, והלא מרביעין עליה ויולדת, וכיון דמרביעין עליה ויולדת משהא לה הגוי בביתו, והרואה את הבהמה עומדת בבית הגוי יסבור שמותר למכור בהמה ואפילו לא לשחיטה.
ואמר (והשיב) להו רבי יהודה לחכמים: לכשתלד בהמה שבורה אז נחוש לכך, אבל באמת אינה יולדת, דשבורה לא מקבלת זכר.
תא שמע שמותר למכור בהמה לעובריה, ממשנתנו ששנינו:
והנותן לו בקבלה, ולא קתני "אף על פי שאינו רשאי" כמו במוכר לו עובר; ואם כן משמע שמותר לתת בקבלה לגוי, והרי קבלה היא בהמה לחצי עובריה, ומבואר שמותר למוכרה לגוי.
דוחה הגמרא: וליטעמיך - שאתה מדקדק מהשמטת המשנה בסיפא ל"אף על פי שאינו רשאי - "המשתתף לו" ששנינו במשנתנו דלא קתני עלה "אף על פי שאינו רשאי", וכי הכי נמי דרשאי להשתתף עמו, והא אמר אבוה דשמואל:  8 

 8.  אין להקשות: משמע דאי לאו אבוה דשמואל, אין איסור להשתתף עמו בבהמה, ולא חשיב כמכירה, אלא במכירה חלוטה. ואם כן: איך מוכיחה הגמרא ממה שהתירה המשנה לתת לגוי בקבלה, שמותר למכור בהמה לעובריה, והרי כשנותן לו בקבלה אינו מזכה אותו אלא בחצי עובריה, ואם כן היא שותפות, ותיפוק ליה שמותר משום ששותפות לא נאסרה! ? זו אינה קושיא, כי "המשתתף לו" מתפרש גם שקנו בהמה בשותפות, או שקנה הישראל מן הגוי חצי בהמה. אבל ודאי שאם היתה הבהמה של ישראל ונשתתף עם הגוי אסור משום מכירה.
אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי, שמא יתחייב לו הגוי לישראל שבועה, ונשבע לו הגוי בשם עבודת כוכבים שלו, ונמצאת אתה גורם לכך, והתורה אמרה (שמות כג יג): "ושם אלהים אחרים לא תזכירו, לא ישמע (מן הגוי) על פיך (בהגרמת פיך) " -
אלא בהכרח: תנא במכירה לגוי "אף על פי שאינו רשאי" והוא הדין לשותפות שאינו רשאי.
ואם כן הכא - לענין קבלה - נמי, תנא במכירה "אף על פי שאינו רשאי", והוא הדין לקבלנות שאינו רשאי, ולא תפשוט ממשנתנו שמותר לתת לגוי בקבלה בהמה לעובריה.
מוסיפה הגמרא לפרש: ומאי שנא מכירה דנקט התנא בה להשמיענו שאינו רשאי, משום דעיקר מכירה היא, עיקר האיסור הוא במכירת בהמה.  9 

 9.  כן פירש רש"י: ותמהו התוספות: הרי שותפות אינה אסורה מטעם שמכירה אסורה, אלא משום אבוה דשמואל! ? וכתבו התוספות: וצריך לומר: עיקר איסור הפשוט הוא מכירה, כדתנן בפרק קמא דמסכת עבודה זרה.
תא שמע שאסור למכור בהמה לעובריה, מן הברייתא דרבי יהודה הנזכרת לעיל:
רבי יהודה אומר: המקבל בהמה מן הגוי וילדה, מעלין אותו בשוויו, ונותן חצי דמיו לכהן; והנותן לו בקבלה אף על פי שאינו רשאי, קונסין אותו עד עשרה בדמיו, ונותן כל דמיו לכהן.
וחכמים אומרים: כל זמן שיד גוי באמצע, פטורה מן הבכורה.


דרשני המקוצר

מסכת בכורות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א |