פרשני:בבלי:בכורות ס א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות ס א

חברותא

לא יאמר "אברור עשרה ואכניסם לדיר, ואטול מהן אחד, והשאר פטורים". אלא כונסן כולן לדיר, ומוציא עשרה ונוטל מהן אחד, והשאר מצטרפין לגורן אחר.
ומקשינן: והתניא:
היו לו תשעה עשר טלאים, לא יאמר "לא אכניס את כולן לדיר, אלא אברור תחילה עשרה ואותם אכניס לדיר ואטול מהן אחד, והשאר פטורין". אלא כונסן כולן לדיר, ומוציא עשרה, ונוטל מהן אחד, והשאר פטורין", הרי למדנו שאם מכניס הוא את כולן לדיר אכן השאר פטורים, ולא כפי ששנינו בברייתא ובדברי רבא, שמכניס את כולן לדיר, והשאר מצטרפין לגורן אחר!?
תרגמה רב הונא בר סחורה קמיה דרבא בריגלא, (פירש את הברייתא רב הונא לפני רבא באותה שבת שבה שואלין בהלכות הרגל, והיא שלשים יום קודם לרגל):
רישא של הברייתא קא משמע לן כדרבא, שאין הנותרים פטורים. ומה ששנינו בסיפא שהנותרים פטורים, לאו משום שהכניסם לדיר הוא שנפטרו, אלא בכגון שהכניסם בדיר שיש לו שני פתחים עסקינן, ויצאו תשעה בפתח זה ותשעה בפתח זה, ואם כן, נפטרו כולם, כי אף אותם שלא נתעשרו על ידי העשירי, נפטרו משום מנין הראוי שהרי בשעת יציאתם היה אחד להשלים המנין -
ואף דספק מנין הראוי הוא, מכל מקום הוא פוטר, דהאיך חד שנותר בדיר בשעת יציאת תשעה - תשעה, חזי להכא ולהכא (אותו אחד הנותר ראוי הוא לצאת בכל פתח ולהשלים המנין).  1 

 1.  תוספת ביאור: א. הנה בברייתא איתא "ומוציא עשרה ונוטל אחד", ומשמע שיצאו עשרה, ומתוך זה היה נראה לפרש, שיצאו תשעה בפתח זה ולאחריהם תשעה בפתח זה, ושוב יצא העשירי באחד הפתחים. ופטורם של התשעה שיצאו בפתח אחד עם העשירי הוא משום שנתעשרו, והתשעה האחרים נפטרו משום מנין הראוי. ואם תאמר: הרי עשירי קדוש מאליו, וכשהוציא את התשעה הראשונים הרי נתקדש העשירי מאליו, ושוב אין כאן מנין הראוי לפטור את התשעה האחרונים! ? הנה מלבד דיש לומר שיצאו כאחד, הרי יש לומר, על פי המבואר לעיל (נט א בהערות) בשם האור שמח והחזון איש, שאין העשירי קדוש מאליו, אלא אם כן, נשתייר לבדו, וכאן שנשתיירו עשרה בדיר בשעת יציאת הראשונים, לא נתקדש העשירי מאליו. אך בפירוש המיוחס לרש"י מתבאר שהברייתא מתפרשת גם באופן שנשתייר העשירי בפנים. וראה עוד ברש"י מכתב יד בסוף הסוגיא בד"ה כשמעתיה בריגלא, שתירוצו של רב הונא הוא על פי מימרתו של רבא דמנין הראוי פוטר וגם על פי מימרתו של רבא ד"עשירי קדוש מאליו". ואין לזה ביאור לכאורה, אלא אם נבאר שנותר העשירי בדיר ונתקדש מאליו, וכמו שכתב בפירוש המיוחס לרש"י. ב. מה שנתבאר בפנים שכוונת הגמרא לבאר שספק מנין הראוי פוטר, הוא על פי רבינו גרשום. ולפי זה יהא מוכרח לפרש שיצא העשירי ולא נותר בדיר (שלא כמבואר באות א), כי אם נשתייר האחד בדיר לא מיקרי ספק מנין הראוי לדעת רש"י מכתב יד, אלא דוקא באופן שיצא בפתח אחד והוכיח סופו על תחלתו, וכפי שנתבאר בהערות לעיל נט ב. וצריך תלמוד.
ומקשינן: למה הוצרך רב הונא בר סחורה לפרש את הפטור בסיפא בדיר שיש בו שני פתחים!? ולישני ליה (יתרץ רב הונא בר סחורה את הסיפא של הברייתא): הכא במאי עסקינן, בכגון שמנה תשעה, וכי מטא עשרה קרי חד מרישא (כאשר הגיע למנות את העשירי, לא קראו עשירי, אלא התחיל למנות אחד שנים שלשה), עד שהגיע לטלה התשעה עשר וקראו "עשירי", ונמצא, שנפטרו עשרה האחרונים משום שהפריש מהם מעשר, והתשעה שלא השלים את מנינם, נפטרו במנין הראוי!?  2  ומשנינן: קסבר רב הונא בר סחורה עשירי מאליו קדוש, ונמצא שאם כי קרא לעשירי "אחד", מכל מקום נתקדש ופטר את התשעה שלפניו, ואילו התשעה שנותרו אין מה שיפטרם.  3 

 2.  א. מכאן מוכח, שאם פסק מלמנות, והחליט להתחיל במנין חדש, אין אנו הולכים אלא אחר מנינו, ואף לפי דחיית הגמרא שעשירי מאליו קדוש, מכל מקום באמצע המנין יכול להתחיל מנין חדש. וראה בענין זה בסוגיית הגמרא שלאחר המשנה בעמוד זה, ובהערות שם. ב. בחזון איש (בכורות כז ו) נתקשה: לפי מה שהובא בהערות לעיל נט ב משמו, שאין מנין הראוי פוטר כשהפסיק במזיד את המנין, ואם כן: אם דעתו לעשות עשירי למנין שני, אם כן, הרי מפסיק במזיד מנין ראשון, וכי האי גוונא לא מהני מנין הראוי וכמו שכתבתי לעיל, ואם דעתו לעשות עשירי למנין ראשון, אם כן, מנין שני אינו מנין הראוי! ? ויש לומר, שאין דעתו עכשיו כלום, והדבר יוכרע כשיגיע לעשירי, ואפילו אם יחשוב על אחד מן המנינים לאו כלום הוא, שהרי יכול לשנות ממה שחשב, וממילא חשיבי תרוייהו מנין הראוי.   3.  בחזון איש בכורות כז ז הוכיח מסוגייתנו, שעשירי קדוש מאליו אף שהבעלים ממאנים בקדושתו, ראה שם. ולפי דבריו אפשר, דמשום הכי קאמר "קסבר עשירי קדוש מאליו".
ואכתי מקשינן: ולישני ליה: הכא בסיפא במאי עסקינן, בגורן שמנאן זוגות זוגות, היינו שיצאו שנים בזה אחר זה דרך הפתח וקראן "אחד", וכן הלאה עד הזוג התשיעי, ושוב יצא האחרון (התשעה עשר במספר), וקראו "עשירי". ובאופן זה כולם נפטרו, כי אנו מחשיבים מנין של כל זוג כשני מנינים נפרדים של יחידים, וכשהגיע לטלה התשעה עשר ומנאו "עשירי", הרי הוא העשירי למנין זה או למנין זה,  4  ומאחר שספק הוא מי נתעשר - כולם נפטרו, שהרי עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק, וכל בהמה שספק נתעשרה הרי היא פטורה, כי העשירי לא יהא ודאי.  5 

 4.  נתבאר על פי רש"י מכתב יד, והחזון איש בכורות כז ז. ובפירוש המיוחס לרש"י פירש את פטורם של כל הטלאים משום ספק מנין הראוי דהרי חזי להכא ולהכא.   5.  נתבאר על פי רש"י מכתב יד, דהיינו, מה שכתב: וכיון דאין יודעים איזה תשעה חייבים (כי לא נתעשרו), כולן פטורין, כדקתני מתניתין (לעיל נח ב), קפץ אחד מן המנויין לתוכן כולן פטורין, (והטעם הרי מבואר בבבא מציעא ז א שהוא משום עשירי ודאי ולא עשירי ספק).
ומשנינן: קסבר רב הונא בר סחורה כדרב כהנא לקמן (בעמוד זה אחר המשנה), שאם מנאן זוגות זוגות, עשירי למנין בהמות הוא קדוש. כלומר, לא נתקדש זה שקראו עשירי לאחר תשע הזוגות, אלא כשהגיע מנין הטלאים לעשרה נתקדש העשירי, ואם כן, כל הבאים אחריו לא נפטרו.  6 

 6.  תוספת ביאור במחלוקת זו, יתבאר בהערות שלאחר המשנה.
אמר רב נחמן בר יצחק:
זכאי אימיה דרב הונא בר סחורה, דשני ליה שמעתא לרבא כשמעתיה  7  בריגלא, (זכתה אמו לבן חכם כמותו, שמיישב את דברי רבו על פי דברי עצמו ברגל), שהרי יישב רב הונא את שמועתו של רבא על פי שמועה אחרת של רבא "מנין הראוי פוטר".  8 

 7.  נכתב על פי גירסת רש"י מכתב יד. ותיבת "בריגלא" נראית מיותרת.   8.  ברש"י מכתב יד הוסיף שמועה נוספת של רבא שעל פיה יישב רב הונא, והוא מה שאמר רבא "עשירי קדוש מאליו". וביאור ועיון בדברים אלו ראה בהערה 1 אות א.
מתניתין:
יצאו שנים מן הדיר כאחת שהיה הפתח רחב, הרי זה מונה אותם שנים, כאילו יצאו זה אחר זה.  9  ואם מנאן אחד ולא שנים כפי שהוא הדין, הרי התשיעי שלו שהוא העשירי לפי הדין, והעשירי שלו שהוא האחד עשר לפי הדין - מקולקלין, והיינו, שקדושים הם אך אינו מקריבן, אלא ירעו עד שיסתאבו. וטעם הדין יתבאר בגמרא.

 9.  זו היא גירסת רש"י ופירושו. ולרמב"ם במשניות ובהלכות גירסא אחרת ופירוש אחר.
יצאו אחד אחד, וקרא לתשיעי "עשירי", ולעשירי קרא "תשיעי", ולאחד עשר קרא "עשירי" שלשתן מקודשין, כדלפינן בגמרא מן המקראות, וכך הוא דינם:
התשיעי אינו קרב אלא נאכל במומו לבעלים, והעשירי מעשר, ואחד עשר קרב שלמים.
ואותו אחד עשר שנעשה שלמים עושה תמורה כשאר שלמים - דברי רבי מאיר.
אמר על כך רבי יהודה: וכי יש תמורה עושה תמורה, והרי האחד עשר עצמו תמורה של המעשר היא, וקיימא לן: אין תמורה עושה תמורה.
אמרו על כך משום רבי מאיר: אילו היה האחד עשר תמורה של המעשר, לא היה קרב, שאין מעשר בהמה עושה תמורה, כדילפינן בתמורה דף כא.
אבל אם קרא לתשיעי עשירי,  10  ולעשירי קרא עשירי כמספרו, ולאחד עשר קרא עשירי, כיון שלא עקר מן העשירי שם עשירי, אין אחד עשר מקודש.

 10.  (לכאורה כוונת המשנה היא: אפילו קרא לתשיעי עשירי. והיינו, שעיקר דין המשנה הוא, שאם קרא לעשירי עשירי, שוב אין האחד עשר קדוש, שאינו קדוש אלא אם כן, נעקר מן העשירי שם "עשירי", ומוסיפה המשנה לחדש, שאפילו אם גם לתשיעי קרא עשירי, ויש כאן עקירה במקצת מן העשירי האמיתי, מכל מקום כיון שקרא לעשירי עשירי, אין אחד עשר קדוש. ועוד יתכן לפרש על פי מה שצידדו התוספות בעמוד ב, שאם קרא לתשיעי תשיעי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי, אינו קדוש, כי מה שעקר שם העשירי לתשיעי אין זו עקירה, כיון שכבר קרא לתשיעי תשיעי. והיינו ששנינו כאן: אפילו קרא לתשיעי עשירי, אם קרא לעשירי עשירי אין זו עקירה, עד שיקרא לעשירי תשיעי, ואז יהא האחד עשר קדוש).
זה הכלל: כל שלא נעקר שם עשירי ממנו (מן העשירי), היינו שקראו "עשירי" או אפילו שתק ולא דיבר כלום, אין אחד עשר הבא אחריו מקודש, עד שיקרא לעשירי "תשיעי"  11  ולאחד עשר "עשירי".

 11.  ואם קרא לעשירי "אחד עשר" ולאחד עשר "עשירי", מחלוקת תנאים היא בגמרא.
גמרא:
אמר רבי יוחנן:
מנאן לטלאים היוצאים בפתח זוגות זוגות או קינטרן קינטרן (מאות, מאות). כלומר, אם הוציאן בפתח זה אחר זה, ולא מנה את הטלאים כל אחד בנפרד, אלא מנה קבוצות של שנים או של מאה טלאים, וקרא לקבוצה הראשונה "אחת", ולשניה "שתים", וכן הלאה:
העשירי למנין הוא הקדוש, ומפרש לה ואזיל.
שואלת הגמרא: למנין מאי (לאיזה מנין נתקדש העשירי)? ונחלקו בדבר אמוראים:
רב מארי אמר: למנין שלו (של המונה, שמנה קבוצות ולא טלאים) הוא קדוש. כלומר, נתקדשה הקבוצה העשירית, ופטרה כנגדה את תשעת הקבוצות שלפניה. והטעם בזה, משום שהמנין שהוא מונה אינו מנין אחד של עשרה טלאים, אלא מונה הוא כאחת שנים או יותר מנינים של עשרה, ומכל מנין שהוא מונה קדוש העשירי.  12  רב כהנא אמר: למנין בהמות הוא קדוש, היינו, שאין אנו מתחשבים במנין שלו כלל, אלא במנין של הטלאים כל אחד בנפרד, ואותו אחד שיצא עשירי בפתח הוא הקדוש.  13 

 12.  נתבאר על פי החזון איש (בכורות כז ז). ומתחילה רצה לפרש בדרך אחרת אך הוכיח לא כן, והסיק כנזכר.   13.  א. ביאר החזון איש שם את טעמו של רב כהנא, שחלק על רב מארי שהתיחס למנין הקבוצות ככמה מנינים של יחידים: כי אין זה מנין למנות שני מנינים בבת אחת, אלא צריך שיצאו זה אחר זה למנין עשרה. (ויש לעיין: הרי לעיל בגמרא מבואר - ראה הערה 2 אות א - שיכול למנות תשעה "וכי מטא עשרה קרי חד מרישא", הרי שיכול להפסיק המנין ולמנות מנין אחר, ואם כן, לכאורה הוא הדין דבבת אחת יכול למנות שני מנינים. ואולי באמת רב כהנא פליג על זה. ומיהו קצת משמע בגמרא לעיל, דאפילו מי שסובר למנין בהמות הוא קדוש, מכל מקום מצי לשנויי דמיירי במונה תשעה ואחר כך אחד). ומדברי הלקוטי הלכות המובאים באות ב, מבואר, שהוא מפרש את דברי רב כהנא באופן אחר. וסגנון הדברים בפנים הוא על פי החזון איש. ב. איתא לעיל נח ב: "תחת השבט" מצוה למנותן בשבט, לא מנאן בשבט או שמנאן רבוצים או עומדים מנין, תלמוד לומר "העשירי קודש" מכל מקום, ואין לי אלא שקרא שמו עשירי, לא קרא שמו עשירי מנין, תלמוד לומר "יהיה קודש" מכל מקום. וכתב הרש"ש שם: נראה לי דבכלל הריבוי (מ"יהיה קודש") אפילו לא מנאן כלל, רק שהעבירן אחד אחד בפתח הדיר, העשירי ממילא קדוש. ודין זה שמעינן מדאמרינן "עשירי למנין בהמות הוא קדוש", ורואה אני שהדברים קל וחומר, ואפילו רב מארי יודה בכאן. ובלקוטי הלכות כאן (בעין משפט אות ז) כתב עליו שזה אינו, כי הטעם כאן הוא, "כיון דאיכוין לאפוקי זוגות זוגות, המנין של האיש הזה כך הוא, כשיספור חמש זוגות, השני שבזוג החמישי הוא אצלו העשירי", וזה הוא דלא כהבנת החזון איש, כמבואר לעיל. והחזון איש (בכורות כז ט) הביא דברי הרש"ש והוסיף עליו: רצה לומר שידעו הבעלים מנינן, וזה דין מוכרע, שאין צריך דיבור במנינו, אלא סגי במחשבה, והדבר נלמד מהא דרב כהנא. והביא עוד ראיות לזה. (והנה בתוספות בתמורה דף כו סוף עמוד ב כתבו ד"קדושת מעשר אינו יכול לחול אלא על ידי מנין עשירית והעברת שבט", ולכאורה הוא סותר לדברי הרש"ש, אך לפי הבנת החזון איש בדבריו ניחא, אלא שלשון התוספות בלאו הכי צריך ביאור, שהרי בלי העברת שבט מפורש בהדיא במשנה לעיל נח ב שהמעשר חל). וראה עוד בלקוטי הלכות שם, שהוכיח מהרמב"ם דלא כהרש"ש, ובחזון איש שם שדחה ראייתו. וראה עוד ברש"ש כאן בהמשך הסוגיא.
ומקשינן לרב כהנא מהא דתנן במשנתנו:
יצאו שנים כאחת, הרי זה מונה אותן שנים, ואם מנאן אחד שלא כדין, הרי התשיעי והעשירי מקולקלין. והרי:
בשלמא למאן דאמר: למנין שלו הוא קדוש, משום הכי הוו תשיעי ועשירי מקולקלין, דלעשירי מן הדין קא קרי ליה הוא "תשיעי", ולאחד עשר מן הדין קא קרי ליה הוא "עשירי".  14 

 14.  א. נתקשו הראשונים: לו יהא שאכן קרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי, מכל מקום למה הם מקולקלים, והרי היה לנו לומר שהעשירי הרי הוא מעשר אף שקרא לו תשיעי, והאחד עשר שקראו עשירי יקרב שלמים, וכמבואר בהמשך משנתנו: "קרא לתשיעי עשירי :. "! ? וברש"י מכתב יד במשנה כתב בזה: דהתם נפיק אחד אחד, וכי מטא תשיעי קרייה עשירי, ועשירי קרייה תשיעי וי"א עשירי, (ד) מבריר לכולי עלמא שהתשיעי תשיעי, והעשירי עשירי, ואיהו הוא דשוגה וטעה, הלכך קדוש העשירי במעשר גמור, ושלפניו ושלאחריו (היינו התשיעי שקראו עשירי, והאחד עשר שקראו עשירי) קדושים מגזירת מלך. אבל הכא, דיצאו שנים בתחלה ביחד דדמו כאחד ולא מבריר עשירי, הלכך לאו מעשר גמור הוא מאליו. פירוש: כיון שאינו מעשר גמור, לכן לא יקרב, וזה הוא קלקולו של התשיעי למנין שהוא מנה. וקלקולו של העשירי למנינו, הוא: דמאחר שאין העשירי מעשר גמור, אין בכוחו לקדש את הסמוך לו מלאחריו שיתקדש בקדושת שלמים ליקרב כשאר אחד עשר שקראו עשירי, ואינו מקדשו אלא לענין שצריך מום להתירו. וראה עוד אריכות בענין זה, בפירוש המיוחס לרש"י, וראה עוד בתוספות ובפירוש רבינו גרשום וברמב"ם. ב. בלקוטי הלכות (בעין משפט אות ה), הביא מחלוקת ראשונים, אם העשירי למנינו צריך פדיון - שהרי שלמים מקולקל הוא - או לא, ורש"י מכתב יד סתם.
אלא למאן דאמר: למנין בהמות הוא קדוש, הרי לתשיעי מן הדין - תשיעי קא קרי ליה (אף הוא קרא "תשיעי"), וגם לעשירי מן הדין - "עשירי" קא קרי ליה, ולמה הם מקולקלים!?  15 

 15.  ראה רש"י מכתב יד, ובפירוש המיוחס לרש"י, וברש"ש שכתב על פירושו שהוא דחוק, ורצה להפך הגירסא, שהקושיא היא למאן דאמר למנין שלו קדוש, ראה שם. ובחזון איש בכורות כז ז, כתב לפרש: מאי איכפת לן במה שקראן אחד, והלא במונה זוגות ומקדש זוג עשירי, אמרינן דלא קדוש רק עשירי, והלא הוא קרא לתשיעי עשירי (כלומר, הרי כשמנה זוגות זוגות, נמצא שהוא קורא "עשירי" לבהמה הי"ט ולבהמה הכ', ולפי מה שאנו אומרים שלמנין בהמות הוא קדוש, בהמת הי"ט היא חולין ובהמת הכ' היא מעשר, שהרי כל עשירי מתקדש, ולכאורה קשה, למה בהמת הי"ט היא חולין, והרי זה תשיעי שקראו עשירי, שהוא נאכל במומו ואינו חולין), אלמא דאין מתחשבין עם אמירתו. וכוונתו, שלשון הגמרא אינו בדוקא, וכמו שכתב בפירוש המיוחס לרש "י.
אמר לך רבי יוחנן:
כי אמינא אנא, היכי דאיכוין לאפוקינהו זוגות זוגות (לא אמרתי אלא באופן שנתכוין להוציאם זוגות זוגות), אבל היכא דנפק ממילא (אבל כשיצא מעצמו זוג כאחד) כפי שעוסקת משנתנו, לא אמרתי.  16 

 16.  ביאר החזון איש שם: ומשני, דשאני בקובע תחילה למנות זוג זוג ולקדש הי"ט והכ' דאז אין אמירתו כלום, אבל כשרוצה למנות כדין ויצאו שנים כאחד, וטעה לחושבן לאחד, מתקדש שפיר הי"א כמו בשאר טעות שקרא לי"א עשירי. (לפי מה שנתבאר לעיל, כוונת התירוץ הוא, שכשמנה שנים לאחד לא נתכוין לעשות שני מנינים, אלא טועה הוא באותו מנין שהתורה מונה אותם).
תא שמע להקשות על רב מארי מהא דתניא:
מנאן למפרע - היינו, שמנה י' ט' ח' - עשירי שבמנין הוא קדוש.
ובשלמא למאן דאמר: למנין בהמות הוא קדוש, שפיר ניחא שמתקדש העשירי שלא כמנין שלו.
אלא למאן דאמר: למנין שלו הוא קדוש, והרי לעשירי "חד" קרי ליה, והאיך הוא קדוש כעשירי!?  17 

 17.  א. הקשה החזון איש (בכורות כז ז): עד כאן לא אמר רב מארי שלמנין שלו הוא קדוש, אלא במקום שאפשר להתקדש למנין שלו, אבל מנה למפרע - למאי דסלקא דעתין דאין זה מנין - שפיר יש לומר דקדוש למנין בהמות, אף לרב מארי. דהא עיקר טעמא דרב כהנא דלמנין בהמות קדוש, הוא משום דסבר דלא חשיב מנין כי האי גוונא (שמונה שני מנינים כאחד), ואם אינו קדוש למנין בהמות, אינו קדוש כלל, ורב מארי סבר דשפיר חשיב מנין וקדוש למנין שלו, מה שאין כן במנה למפרע דלא חשיב מנין! ? וצריך לומר, דקים ליה לגמרא, דרב מארי סבר, דלעולם לא קדוש למנין בהמות, כיון שלא מנה כן. ושוב כתב, דיותר נראה דזה הוא גופה תירוץ הגמרא, הובאו דבריו בהערה הבאה. ב. בפשוטו מוכח מכאן - כהבנת הרש"ש בהערה 13 אות ב - שטעם הסובר למנין בהמות הוא קדוש, הוא משום שהקדושה חלה בלי מנין, ולכן נוקטת הגמרא, שלפי דעתו אף כשמנה למפרע אין אנו מתחשבים במנינו אלא במנין הבהמות שאינם צריכים מנין כלל, ואילו לדעת רב מארי סוברת הגמרא, שאי אפשר להתקדש בלי מנין, וכפי שביאר החזון איש. אך להבנת הלקוטי הלכות (הובא כל זה בהערה שם) שגם למאן דאמר למנין בהמות הוא קדוש הוא משום שכך הוא פירוש מנינו, אם כן, כשמנה למפרע, לכאורה אין מקום לתלות דין זה בשיטות האמוראים.
אמר תירץ רבא: לכן חלה הקדושה כשמנה למפרע, הואיל ואיתיה במנינא פרסאה דקרו לעשרה חד (במנין פרסי קורים לעשרה "אחד").  18 

 18.  כתב החזון איש (בכורות כז ז) אחר שהעיר, דלכאורה גם רב מארי מודה, שכשמנינו אינו מנין ולא שייך להתקדש לפיו, הרי הבהמה מתקדשת למנין בהמות, ונדחק לומר דקים ליה לגמרא לא כן, וכמובא בהערה לעיל: ויותר נראה, דהא דמשני רבא הואיל ואיתא במנינא פרסאה, רצונו לומר: הואיל וסוף סוף יודע מנינו, שפיר הוי מעשר, דמודה רב מארי דאפשר להתקדש למנין בהמות אף על גב שלא מנה, ובלבד שידע את מנינן. והא דאמר "דאיתא במנינא פרסאה" הפלגת הענין הוא, שהרי פרסיים מונין כן, והרי לפנינו שהוא מנין, וכן הוא בהדיא ברמב"ם בכורות ח ז, וכן בדין, שאם במנין התורה אינו מנין, לא יועיל מנין פרסאה.

דרשני המקוצר