פרשני:בבלי:כריתות ב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כריתות ב א

חברותא

מתניתין:
שלושים ושש כריתות  1  נאמרו בתורה  2 , ואלו הן: א) הבא על האם.

 1.  שיטת רש"י כאן ובשבת (כה), שכל עונש כרת שבתורה הוא שמת בלא בנים. וזהו החילוק שיש בין כרת למיתה בידי שמים, שבמיתה אין זרעו נכרת. ואילו התוס' במסכת שבת ביארו, שהכונה דוקא למיתת בניו הקטנים, אבל בניו הגדולים אינם מתים מחמת חטא אביהם (אולם התוס' ישנים יבמות (ב) הוסיפו, שזהו דוקא כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם). וכתבו עוד התוס' שם, שריב"א נחלק על רש"י, וסובר שבכל מקום שנאמר עונש כרת, אין זרעו נכרת חוץ מאותן עריות שנאמר בהם ערירי (וכן בשאר עריות, הואיל והוקשו כל העריות יחד, כן כתבו התוס' ביבמות). והחילוק שבין מיתה לכרת הוא, שעונש כרת הוא שימות קודם הגיעו לשנת ששים, ובמיתה אין זמן קצוב למיתתו. ולפי שיטת הירושלמי החילוק הוא, שכרת הוא קודם שנת חמישים, ומיתה היא קודם ששים. וגם הרמב"ן (ויקרא יח כט) כתב גם כן כשיטת הריב"א. עוד הוסיף שם הרמב"ן, שיש שלשה אופנים בכרת. א. בשאר חייבי כריתות, כמו האוכל חלב ודם, אם זכויותיו מרובין מעוונותיו, ענשו הוא שימות קודם זמנו, וכנ"ל, וזהו מה שנאמר בתורה "ונכרת האיש ההוא". ב. אבל אם עוונותיו מרובין מזכויותיו, אזי אינו נענש בכרת בעולם הזה, אלא נפשו נכרתת מעולם הבא, וזהו האמור "ונכרתה הנפש ההיא מלפני". ג. בעבודת כוכבים ומגדף, נענש בעולם הזה שימות קודם עתו, ובעולם הבא שנפשו נכרתת ממנה. וזהו הנאמר "הכרת תכרת הנפש ההיא", וכמו שדרשו בשבועות (יג) "הכרת בעוה"ז תכרת בעוה"ב". וכן מבואר בשבועות שם לענין פורק עול ומגלה פנים ומפר ברית בשר. אולם המפרשים דקדקו מלשון הרמב"ם (תשובה ח א), שבכל חייבי כריתות נענש בזה שנכרת מעולם הבא.   2.  מפרש הערוך לנר, שיש גם עבירות שחייב עליהן כרת מדברי קבלה, וכמו הבא על הנכרית, כמבואר בסנהדרין (פב), ולכן אמר התנא "בתורה", כדי לומר שדוקא באותן שלשים ושש כריתות שנאמרו בתורה יש בהן חיוב חטאת, ולא באותן שהן רק מדברי קבלה.
ב) ועל אשת אב אפילו שאינה אמו.
ג) ועל הכלה (אשת בנו).
ו"שגגת עריות" היא בכגון שבא על אשה לפי שהיה סבור שהיא אשתו ונמצאת שהיא אחת מהעריות.
ד) הבא על הזכור.
ה) ועל הבהמה.
ושגגתם - כסבור לבא על אשתו שלא כדרכה ונמצא שהוא זכר או בהמה.
ו) ואשה המביאה הבהמה עליה.
ושגגתה - שסבורה היתה להביא אדם עליה והביאה בהמה.
(התנא התחיל באיסורי עריות שהן בסקילה - שהיא החמורה שבארבע מיתות בית דין (שסדר חומרתן הוא: סקילה, שריפה, הרג וחנק). והפסיק בין מנין העריות בבא על הזכור ובהמה, אף על פי שאינן עריות - שהרי אינן נשים האסורות לו - כדי לכלול ביחד את כל איסורי הביאה שהן בסקילה. ואחר כך חזר למנות את העריות שהן בשריפה, ולאחריהן מנה את העריות שהן בחנק).
ז) הבא על אשה ובתה. בת אשתו, ואם אשתו. וכלול בזה הבא על בתה של בת אשתו, ובת בן אשתו. וכן אם חמותו ואם חמיו. שכולן כלולות בפסוק אחד (ויקרא יח יז): "ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח" (והבא עליהן בהתראה חייב שריפה).
ובכלל חיוב הכרת הזה נכללו גם בתו, ובת בתו, ובת בנו. כלומר, שכאשר בא על בתו מאשתו, אזי חייב הוא משום בת אשתו, וזאת בנוסף לאיסור לאו ולחיוב הכרת העצמי האמור בהן.
ח) ואשת איש (שהבא עליה בהתראה חייב חנק)  3 .

 3.  רש"י כתב, שבתחילה סידר התנא כל אלה המחוייבים סקילה, כגון הבא על אמו ואשת אביו ועל הבהמה, ואחר כך סידר שאר איסורי ביאה. והתוס' הוסיפו לבאר, שאחר חיוב סקילה נקט אשה ובתה שהיא בשריפה, ואחר כך אשת איש שהיא בחנק, ואחר כך אחותו וכל שאר העריות שאין בהם מיתת בית דין. (ואחר שגמר למנות כל האיסורי ביאה, התחיל למנות שאר חייבי כריתות. בתחילה חייבי סקילה, כמגדף ועובד עבודת כוכבים, ואחר כך חייבי כריתות שאין בהם מיתת בית דין, כטמא שאכל קודש וכל השאר). והעיר החשק שלמה, הרי ארוסה דינה בסקילה, והיא נכללת בכלל אשת איש שהזכיר התנא, ואם כן, היה צריך לשנות "אשת איש" יחד עם המחוייבים סקילה, ולא אחר המחוייב שריפה. וכתב, שיש להוכיח מזה, לכאורה, שאין חיוב כרת בארוסה כלל, והיא רק במיתת בית דין, ולכן היא אינה נכללת ב"אשת איש" שאמר התנא. והביא, שבאמת בתוס' הרא"ש (יבמות לד) כתב בשם רבינו מאיר, שאין חיוב כרת וחטאת בארוסה. אולם החשק שלמה העיר על זה, שבתורת כהנים (חובה פרשתא א יא) מבואר שיש בה חיוב כרת וחטאת.
ט) הבא על אחותו.
י) ועל אחות אביו.
יא) ועל אחות אמו.
יב) ועל אחות אשתו.
יג) ועל אשת אחיו (גם אחרי שאחיו גירשה, או שמת ושהניח בן - שאז אינה נופלת ליבום).
יד) ועל אשת אחי אביו (גם אחרי שאחי אביו גירשה או מת).
ו"אשת אחי אמו" לא גורסים במשנה. שאינה אסורה מדאורייתא כלל, אלא היא בכלל "שניות", שאסורות מדברי סופרים.
טו) ועל הנדה.
ושגגתה - שסבר שהיא טהורה ונמצאת טמאה.
(ובכל אלה אין מיתת בית דין אלא כרת בלבד, והבא עליהן בעדים והתראה חייב מלקות.)
עד כאן מנה התנא איסורי ביאה, שמפורש בהן איסור לאו, בכל אחד מהן בנפרד, (בפרשת אחרי מות). ונאמר בסיום אותה פרשה עונש כרת הכולל את כולן, כדכתיב (שם יח כט): כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו.
טז) והמגדף (נחלקו בפירושו בגמרא (דף ז:) - יש אומרים המברך את ה' (כלומר מקלל ח"ו כלפי מעלה), ויש אומרים המזמר והמשורר לעבודה זרה  4 .

 4.  רש"י כתב שנחלקו (לקמן ז) תנאים האם הכונה למברך את ה', או למזמר לעבודת כוכבים. והעיר הרש"ש, שרש"י בסנהדרין (סד) כתב בפירוש, שלדברי האומר מגדף הוא משורר לעבודה זרה, הכונה היא באופן שדרך עבודתה בכך, ולכן חייב משום עובד עבודת כוכבים. ואם כן, איך נוכל לפרש במשנתנו שהכונה היא לכך, והרי כבר נזכר במשנה עובד עבודת כוכבים. אלא בהכרח, ש"מגדף" במשנתנו הוא ודאי מברך את ה', וכל מחלוקת התנאים היא רק כיצד לפרש את הפסוק שנאמר בו מגדף. (והנה ממה שנזכר במשנתנו "עובד עבודת כוכבים" למדנו, שיש חיוב אשם תלוי בעבודת כוכבים, שהרי בסוף המשנה נאמר על כל השנויים בה, "ועל לא הודע שלהן, אשם תלוי", אולם בספרי (במדבר קיב) דרשו מן הפסוק, שעבודת כוכבים יצאה מן הכלל, ואין חייבים עליה אשם תלוי, וכן נראה שפירשו הראב"ד ורבנו הלל בדברי הספרי, אולם הרשב"א (תשובה תקנג) פירש, שאין כוונת הספרי אלא למעט כהן משיח מאשם תלוי, עיי"ש ובחידושי רי"ז הלוי שם).
לאו דמברך ה' ילפינן מהא דכתיב (שמות כב כז) "אלהים לא תקלל". ועונש כרת נלמד מדכתיב (במדבר טו ל) "והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף, ונכרתה".
ושגגתו - שסבר לברך שם בן שתי אותיות (שאינו חייב כרת עליו. (כמו שאמרו בסנהדרין דף נו.), וברך שם של ארבע אותיות.
יז) ועובד עבודת כוכבים.
הלאו - דכתיב (שמות לד יד) "לא תשתחוה לאל אחר". וכרת - דכתיב (במדבר טו לא) "כי את דבר ה' בזה הכרת תכרת הנפש ההיא. ודרשינן בסנהדרין (דף צט.) שמדובר בעובד עבודת כוכבים, שמבזה את דבר ה' - שבני ישראל שמעו את הדיבור של "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" מפי הגבורה.
(בכל סוגי עבודה זרה חייב על כל אחת מארבע העבודות: זביחה לעבודה זרה, הקטרה, ניסוך או השתחויה לעבודה זרה. וכן חייב בכל עבודה זרה אם עבדה בעבודה המיוחדת לה, כגון הזורק אבן למרקוליס).
ושגגתה - כגון שסבר שרק זיבוח וקיטור אסור, ולא השתחואה או ניסוך, והשתחוה או ניסך.
יח) והנותן מזרעו למולך.
הלאו - מדכתיב (ויקרא יח) "ומזרעך לא תתן להעביר למולך". או מדכתיב (דברים יח י) "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש". וכרת - מדכתיב (ויקרא כ ב - ה) "איש איש מבני ישראל אשר יתן מזרעו למולך - מות יומת. ושמתי אני את פני באיש ההוא והכרתי אותו.
ושגגתו - שסבר להעביר אדם אחר והעביר את בנו.
יט) ובעל אוב (שעושה כישוף להעלות את המת שידבר משחיו). ולפי רבי יוחנן בגמרא (דף ג:), כלול בזה גם ידעוני (כישוף שמכניס לתוך פיו עצם של חיה שנקראת "ידוע" והעצם מדברת מאליה), והתנא לא מנאו משום ששניהם נאמרו בלאו אחד, ונכללו יחד באותה כרת ואם שגג בשניהם מביא רק חטאת אחת. ולריש לקיש, התנא לא מנה ידעוני משום שאינו נחשב מעשה כלל, ואינו חייב חטאת אפילו אם עשאו בפני עצמו. כי אין חיוב חטאת על עבירה שאין בה מעשה.
והלאו דבעל אוב וידעוני - דכתיב (וקרא יט לא) "אל תפנו אל האובות ואל הידעונים". וכרת - מדכתיב (שם כ ו) "והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים והכרתי אותו".
ושגגה דבעל אוב - שנתכוין לעשות סוג כישוף אחר, שאין עליו חיוב כרת.
כ) ומחלל שבת.
הלאו - דכתיב (שמות כ י) "לא תעשה כל מלאכה". וכרת - דכתיב (שם לא יד) "כי כל העושה בה מלאכה, ונכרתה".
ושגגתה - שסבר שהיום חול.
(כל המנוים מהמגדף עד מחלל שבת בסקילה, כשעשאם במזיד והתראה. ומכאן עד סוף המשנה כולם בכרת בלבד, ובהתראה לוקים).
כא) וטמא שאכל קודש (בשר קרבן או שיירי מנחה). הלאו של טמא האוכל קודש - מדכתיב (ויקרא כב ד) "בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר". וכרת - מדכתיב (שם ג) "אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב וטומאתו עליו, ונכרתה".
ושגגתו - שסבר שזהו בשר חולין.
כב) והבא אל המקדש כשהוא טמא. הלאו - מדכתיב (ויקרא יב ד) " ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה". וכן כתוב (במדבר ה ג) "ולא יטמאו את מחניהם". וכרת - מדכתיב (במדבר יט כ) "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל, כי את משכן ה' טמא".
ושגגתו - שסבר שזהו בית אחר.
כג) והאוכל חלב של בהמה. הלאו של האוכל חלב או דם - מדכתיב (ויקרא ג יז): "כל חלב וכל דם לא תאכלו". וכרת על אכילת חלב מדכתיב (שם ז כה) "כי כל אוכל חלב ונכרתה".
ושגגתו - שסבר שזה שומן.
כד) והאוכל דם של בהמה. גם הוא בלאו הנזכר. ובכרת מדכתיב (ויקרא יז יד) "כי נפש כל בשר - דמו בנפשו הוא, כל אוכליו יכרת".
והשגגה - שסבר שזהו טחול, או דם חגבים או דם דגים.
כה) והאוכל נותר (בשר של קרבן שנשאר לאחר זמן אכילתו).
הלאו מדכתיב (שמות כט לד) "ושרפת את הנותר באש, לא יאכל". כרת מדכתיב (ויקרא יט ח) "ואוכליו עונו ישא. כי את קודש ה' חילל, ונכרתה".
ובשגגה - שסבר שזה קרבן כשר. וכן בפיגול.
כו) והאוכל פיגול (בשר של קרבן שחישב באחת מעבודותיו שעובד את העבודה הזו על מנת לזרוק את דמו או להקטיר מחלבו למחר, או על מנת לאכול מבשרו לאחר זמן אכילתו).
הלאו, מדכתיב (שמות כט לד) "ואם יותר מבשר המלואים לא יאכל כי קודש הם" (כצ"ל. וצ"ע שלא הגיהו ברש"י). ודרשינן (פסחים כד.): כל שבקודש פסול - ליתן לא תעשה על אכילתו. וכרת מדכתיב (ויקרא ז יח) "והנפש האוכלת ממנו עונה תשא". ולומדים גזירה שוה עון עון מנותר (שכתוב בו "ואוכליו עונו ישא"), כשם שנותר בכרת כך פיגול בכרת.
כז) והשוחט קרבן חוץ לעזרה. ונחלקו בגמרא מנין לומדים לאו בשוחט בחוץ. יש מאן דאמר שלומדים בגזירה שוה "הבאה הבאה" מהמעלה קרבן על המזבח בחוץ, שבו כתוב (ויקרא יז י) "ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו". ובשחיטה בחוץ כתוב (שם ד) "ואל פתח אוהל מועד לא הביאו". מה העלאה לא ענש כרת אלא אם כן הזהיר בלאו כדכתיב (דברים יב יג) "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה", כך שוחט לא ענש אלא אם כן הזהיר בלאו.
ויש מאן דאמר שלומדים מהיקש שחיטת חוץ להעלאת חוץ. דכתיב (שם יד) "שם תעלה ושם תעשה", מקיש עשיה (שחיטה) להעלאה.
וכרת כתיב (ויקרא יז ג - ד) "או אשר ישחט, ואל פתח אוהל מועד לא הביאו, ונכרת".
ושגגתו - שסבר בהמת חולין היא ולכן שחטה בחוץ.
כח) והמעלה קרבן בחוץ לעזרה. בלאו - דכתיב (דברים יב יג) "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה". וכל מקום שנאמר השמר, פן, ואל, אינו אלא לא תעשה. וכרת דכתיב (ויקרא יז ט - י) "אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו, ונכרת".
ושגגתו - שהקריב בחוץ בבמת ציבור, וסבר שהאיסור להקריב בבמה בחוץ הוא רק בבמת יחיד.
כט) והאוכל חמץ בפסח.
בלאו - דכתיב (שמות יב כ) "כל מחמצת לא תאכלו". וכרת - דכתיב (שם טו) "כי כל אוכל חמץ, ונכרתה".
ושגגתו - שסבר שהיום אינו חג הפסח.
ל) והאוכל ביום הכיפורים:
איסור לאו ביחס לאכילה ביום הכיפורים לא נכתב במפורש בתורה, אלא לומדים בגזירה שוה "עינוי עינוי". באכילה ביום כיפור כתוב (ויקרא כג כט) "כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה, ונכרתה", ובעינוי כתיב (דברים כב כד) "על דבר אשר ענה את אשת רעהו", מה שם לא ענש מיתה אלא אם כן הזהיר בלאו, כך באוכל ביום כיפור לא ענש כרת אלא אם כן הזהיר בלאו.
וכרת - מדכתיב "כל הנפש אשר לא תעונה, ונכרתה". ועינוי היינו ההמנעות מאכילה. שלומדים מעינוי האמור במקום אחר (דברים ח ג) "ויענך וירעיבך", מה שם העינוי הוא רעבון אף כאן העינוי משמעותו רעבון.
ובשוגג - שסבר שהיום יום חול הוא. וכן לגבי מלאכה ביום כיפור.
לא) והעושה מלאכה ביום הכפורים.
בלאו מדכתיב (ויקרא כג כח): וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה. וכרת דכתיב (שם ל): והאבדתי את הנפש ההיא, והיינו כרת.
לב) והמפטם את השמן. הרוקח שמן כמתכונת שמן המשחה שעשה משה.
בלאו מדכתיב (שמות ל לב): ובמתכונתו לא תעשו כמוהו. וכרת מדכתיב (שם לג): איש אשר ירקח כמוהו, ונכרת מעמיו.
ובשוגג - שנתכוין לסממנים אחרים ונמצאו שהם הסממנים שנאמרו בשמן המשחה. וכן לגבי קטורת.
לג) והמפטם את הקטורת. שעושה כמתכונת הקטורת של בית המקדש כדי להריח בה.
הלאו מדכתיב (שם לז): והקטורת אשר תעשו במתכונתו לא תעשו לכם. וכרת דכתיב (שם לח): איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו.
לד) והסך את השמן המשחה שעשה משה במדבר.
הלאו, דכתיב (שם לב): על בשר אדם לא ייסך. וכרת, דכתיב (שם לג): ואשר יתן ממנה על זר ונכרת מעמיו.
ובשוגג - שסבר שמן אחר הוא. (כן כתב הח"ח זצ"ל בלקוטי הלכות).
כל המנוים עד כאן הם מצוות לא תעשה שחייבים עליהן כרת, ובשוגג חייבים עליהן חטאת.
לה) והפסח, שנמנע מלהקריב קרבן פסח.
לו) והמילה, שנמנע מלמול את עצמו.
שניהם  5  מצות עשה שחייבים עליהן כרת  6 .

 5.  רש"י מפרש שהתנא בא לומר שאין חיוב כרת בפסח ומילה, הואיל והם מצוות עשה, ואין קרבן בא אלא על מצות לא תעשה. והקשה השיטה מקובצת (ט) בשם רבינו אלחנן, איך יתכן לחייב קרבן על ביטול מצות מילה, והרי לעולם יש בידו לקיימה עדיין, שהרי בכל שעה יכול למול עצמו, ויהיה נפטר על ידי זה מחיוב כרת. ותירץ, שהוצרכנו ללמוד שאינו חייב בקרבן באופן שנסתרס, שכבר אין בידו עוד למול עצמו. וידוע מה שנחלקו הרמב"ם והראב"ד בחיוב כרת על מילה, שדעת הרמב"ם (מילה א ב) היא, שאמנם בכל יום שאינו מל עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה, מכל מקום, לענין חיוב הכרת, הרי רק אם עבר ולא מל עצמו כל ימיו הוא חייב כרת (ולפי זה, חיוב הכרת הוא רק לענין עונשו בעולם הבא, שהרי כל זמן שהוא חי, עדיין לא נשלמה העבירה של חיוב הכרת שעליו, כן כתב החזו"א קידושין (קמח), ודעת הראב"ד היא, שבכל יום שעובר ואינו מל עצמו, הרי הוא מחוייב גם כן בכרת. ומעתה, לכאורה, כל קושית השיטה מקובצת היא רק לשיטת הרמב"ם, שלפי שיטתו לא יתכן לחייבו בקרבן, הואיל ולא נשלמה עבירת הכרת כל זמן אשר הוא חי. ועל זה תירץ השיטמ"ק, שגם לפי הרמב"ם אין צריך שיהיה מזיד עד סוף ימיו, אלא הואיל והיה זמן שהיה יכול למול עצמו והזיד ולא מל, הרי הוא מחוייב כרת כאשר ימות אחר כך, בעודו ערל, אף על פי שלבסוף היה אנוס על כך (ולכאורה, גדר הדבר הוא, מאחר ועל ידי מה שלא מל עצמו בראשונה, אירע שנעשה ערל לכל ימיו, היה מונח בהמנעות שלו ממילת עצמו, ביטול על מצות מילה לכל ימיו). אולם כל זה הוא לפי הרמב"ם, אבל לפי שיטת הראב"ד, מאחר ועבר עליו יום אחד שלא מל עצמו, הרי כבר נתחייב בכרת, ממילא, בשוגג נוכל גם כן לחייבו בקרבן, ואין צורך להעמיד בדוקא באופן שנסתרס. ברם החזו"א (שם) נוקט, שגם לשיטת הראב"ד הסובר שכבר רובץ עליו חיוב כרת אחר יום אחד שלא מל, מכל מקום, אם אחר כך ימול עצמו, תיקן בזה את עבירת הלאו למפרע. ולכן פירש שקושית השיטמ"ק ותירוצו הם גם לשיטת הראב"ד. והתוס' מכות (יד א) הקשו גם כן קושית השיטמ"ק, ותירצו, מאחר וכל זמן שלא מל עצמו הרי הוא ענוש כרת, משום כך יתכן לחייבו בקרבן. ולכאורה, כונתם לומר כשיטת הראב"ד, וסוברים שאין ביכלתו לתקן את עבירת הכרת למפרע, על ידי שימול עצמו אחר כך. ויעויין בקובץ שמועות (ריש מסכת שבועות).   6.  כבר הובא בהערה הקודמת, שרש"י מפרש, שבפסח ומילה לא נאמר בהם לאו אלא רק עשה, ומשום כך אין בהם חיוב קרבן. ולקמן (ג, ז) מבואר בגמרא, שגם בעבירות שנאמר בהם לאו, אין בהם קרבן, אלא על ידי מעשה. ואם כן קשה, למה פירש רש"י שהם פטורים מקרבן מצד שאין בהם לאו, והלא כל איסורם אינו אלא בשב ואל תעשה. והתוס' בזבחים (קו א ד"ה אזהרה) כתבו, שרבי יוחנן (לקמן ג) מפרש בדעת רבי עקיבא, שאין צריך עשיית מעשה כלל לחייב קרבן, ומשום כך ידעוני חייב חטאת. והרי משנתנו בהכרח סוברת כרבי עקיבא, וכמו שהוכיחו בגמרא שם ממה שהוזכר בה מגדף, ולכן הוצרך רש"י ליתן טעם מצד שאין בהם לאו. ועיין שם בתוס' שדנו בעיקר הדבר שקרבן צריך אזהרה.
עשה דפסח דכתיב (דברים טז ב): וזבחת פסח. וכרת דכתיב (במדבר ט יג): והאיש אשר הוא טהור וחדל לעשות הפסח, ונכרתה.
עשה דמילה דכתיב (ויקרא יב ג): וביום השמיני ימול בשר ערלתו. וכרת דכתיב (בראשית יז יד): וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה.
ובשוגג אין בהם חיוב חטאת, שאין חטאת באה אלא על לאו כדילפינן בגמרא (דף ג.).
על אלו (על הלאוים דלעיל) חייבין על זדונו כרת, ועל שגגתו חטאת קבועה  7 . ולומדים זאת מעבודה זרה, דכתיב (במדבר טו כב - כח) "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה - והקריבה עז בת שנתה לחטאת". ופירשו חז"ל שמדובר בעבודת כוכבים מדכתיב "את כל המצוות", והיינו עבודת כוכבים, ששקולה כנגד כל המצוות. ומכאן לומדים - מה עבודת כוכבים חייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, אף כל שחייבים על זדונה כרת חייבים על שגגתה חטאת. (בהוריות דף ח. נחלקו אם לומדים מגזירה שוה או מהיקש).

 7.  רש"י מבאר שחיוב חטאת הוא רק כשיודע את עיקר האיסור, אלא שסבור היה שדבר זה מותר, כמו שהיה יודע שהתורה אסרה זיבוח וקיטור לעבודת כוכבים, אלא שהיה סבור שהשתחוואה מותרת. אבל אם לא היה יודע כלל את עיקר האיסור, הרי הוא אנוס ופטור מחטאת. וביארו האחרונים, שכונת רש"י היא למה שלמדנו במסכת שבת (סח) שיש חילוק בין תינוק שנשבה לבין הנכרים ולא היה יודע כלל ענין שבת, ובין מי שהיה יודע עיקר שבת ושכחה לגמרי. כי בתינוק שנשבה, פטור. ובהכיר ושכח, חייב. אולם בטעם הדבר נחלקו רש"י ותוס'. רש"י שם כתב כדבריו כאן, שהפטור הוא משום אנוס. והתוס' בשבת הקשו עליו, שבסוגיא שם מבואר שהוא נלמד מפסוק. עוד מבואר בסוגיא דשבת, שכל זה הוא לדעת רבי יוחנן וריש לקיש, אבל לרב ושמואל, בכל ענין חייב חטאת, וכדעת רבנן דמונבז. וכן פסק הרמב"ם (שגגות ז ב) שחייב. ועיין עוד בבית הלוי תשובות הגר"ח מוולוז'ין ג.
ועל "לא הודע" שלהם (שמסופק אם עבר עליהם בשוגג, כגון שאשתו ואחותו לפניו, ובא על אחת מהן ואינו יודע על איזו מהן בא), חייב אשם תלוי. (שכל עבירה שחייבים עליה חטאת קבועה (אם ודאי לו שעבר עליה), הרי במקרה שלא נודע לו, אלא הוא מסופק אם עבר או לא, מביא אשם תלוי. ונקרא "תלוי" משום שקרבן זה תולה ומגן עליו מן היסורים כל זמן שלא נודע לו שחטא, אבל אינו מכפר לו כפרה גמורה. ואם אחר כך נודע לו שחטא, מביא חטאת).
חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו, שאם יש לו ספק שמא נכנס למקדש בטומאת הגוף או שמא אכל קדשים כשהוא טמא בטומאת הגוף, אינו מביא אשם תלוי - מפני שהוא חייב על עבירה שכזאת, אילו ידע בודאי שעבר עליה, בקרבן (חטאת) עולה ויורד, (והיינו שהקרבן אינו קבוע אלא הוא תלוי בהישג ידו של המתחייב: העשיר מביא קרבן בהמה, העני מביא קרבן עופות והדל ביותר מביא מנחה מהסולת), ולכן אינו מביא אשם תלוי ב"לא הודע".
שכל שאינו מביא חטאת קבועה ב"הודע", (והיינו כשנודע לו שעבר בודאי), אינו מביא אשם תלוי ב"לא הודע", דברי רבי מאיר. (הסובר שחייב חטאת על כולם - אפילו המגדף).
וחכמים אומרים: אף המגדף אינו מביא חטאת ולא אשם תלוי. לפי שנאמר בפרשת חטאת הבאה על עבודה זרה (במדבר טו כט) "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה"
- יצא מגדף, שאינו עושה מעשה, אלא מדבר, ודיבור לא חשיב מעשה!

דרשני המקוצר