פרשני:בבלי:כריתות כ א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כריתות כ א

חברותא

מתיב רב אושעיא לשמואל: תנן במתניתין: רבי שמעון שזורי ורבי שמעון אומרים: לא נחלקו על דבר שהוא משום שם אחד, שהוא חייב. על מה נחלקו, על דבר שהוא משום שני שמות. שרבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושע פוטר.
והוינן בה: ורבי יהודה, דפליג במתניתין על רבי שמעון שזורי ורבי שמעון - מאי קאמר?
הרי כך מבואר בדבריו, דפליגי רבי אליעזר ורבי יהושע בנתכוון ללקט ענבים ולקט תאנים. שחורות ולקט לבנות.
וקא סלקא דעתין דענבים ותאנים וכן שחורות ולבנות מאי ניהו? שני שמות! ואם נאמר דרבי יהודה ורבי שמעון שזורי מעמידים את המחלוקת של רבי אליעזר ורבי יהושע באותו אופן (כגון באבד "מלקט" מלבו), אם כן - היינו רבי שמעון ורבי שמעון שזורי! שגם לדבריהם לא נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע אלא בשני שמות, ורבי יהודה מאי אתא לאשמועינן?!
אלא, לאו: מתעסק איכא בינייהו דרבי יהודה ורבי שמעון שזורי. דשמע רבי יהודה מרבי שמעון שזורי ורבי שמעון שהעמידו מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע באבד מלקט מלבו (ודוקא בשני שמות, אבל בשם אחד לדברי הכל חייב). אבל במתעסק, דהיינו כשנתכוון ללקוט את אלו ולקט אחרים, לדברי הכל פטור (ואפילו בשם אחד). ואתא רבי יהודה למימר דאפילו בנתכוון ללקוט תאנים ולקט ענבים, דהיינו במתעסק, פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע. דרבי אליעזר מחייב במתעסק אפילו בשני שמות, הואיל ושניהם מלאכת איסור, ולא הוי מתעסק אלא כשנתכוון להיתר ועלה בידו איסור. ורבי יהושע פוטר בשני שמות אפילו כששניהם איסור. ונמצא,
דרבי יהודה סבר: מתעסק בשם אחד (בששניהם איסור) לכולי עלמא חייב. שאפי' רבי יהושע אינו פוטר אלא בשני שמות.
ורבי שמעון שזורי סבר: מתעסק פטור לדברי הכל, ואפילו בשם אחד.
וקשיא לשמואל מדברי רבי יהודה. שהרי שמואל פוטר במתעסק אפילו בשם אחד, משום שאין זה "מלאכת מחשבת"?
ומתרצינן: לא! מתעסק - לדברי הכל פטור! והכא בהא קא מיפלגי רבי יהודה ורבי שמעון שזורי: תרווייהו סברי דמחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע באבד מלקט מלבו, אלא דרבי שמעון שזורי ורבי שמעון סברי: שכח מלקט מלבו בשם אחד, כגון שנתכוון ללקוט ענבים אלו ושכח וסבר שרוצה ללקוט ענבים אחרים הסמוכים להם, והלכה ידו על הענבים הראשונים וליקטם - דברי הכל חייב! שהרי נעשתה בקשתו, וגם מחשבתו המוטעית היתה באותו מין עצמו. כי פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע: בשני שמות, דהיינו בתאנים וענבים.
רבי יהודה סבר: לא שנא בשם אחד, דהיינו בשחורות ולבנות (דהשתא הדרינן ממאי דסלקא דעתין דשחורות ולבנות הן שני שמות אלא שם אחד הן כי הן מין אחד והוא הדין בשחורות ושחורות, אלא דאורחא דמילתא נקט, רש"ש), ולא שנא בשני שמות, פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע  39 .

 39.  הגרע"ק איגר מפרש, שזה היה דבר מוסכם, שרבי יהושע פוטר בשחורות ולבנות, אלא שלדעת רבי שמעון ור"ש שזורי, שחורות ולבנות נחשבות כשני מינים, ועל כן אין להוכיח משם, שרבי יהושע יפטור גם במין אחד, ולדעת רבי יהודה, הרי הם כמין אחד, ואם כן, גם בשחורות ושחורות יפטור רבי יהושע, וכן משמע לכאורה מלשון רש"י. אבל הרש"ש מבאר, שלדברי הכל שחורות ולבנות הם כמין אחד, ומחלוקתם היא, האם רבי יהושע פוטר בהם, או דוקא בתאנים וענבים.
רבא אמר: ליקדם איכא בינייהו דרבי שמעון שזורי ורבי יהודה. דהיינו, שנתכוון ללקוט קודם את אלו ואח"כ את אלו, ובטעות ליקט את האחרונים תחלה.
דרבי שמעון שזורי ורבי שמעון סברי שאם שניהם היו משם אחד, דהיינו תאנים ותאנים, לדברי הכל חייב. שהרי סוף סוף רצה ללקוט שניהם. וכיון שהם שם אחד לא איכפת לן שלא נעשה לפי הסדר שנתכוון. כי פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע בשני שמות. דרבי אליעזר מחייב חטאת, שגם כאן לא איכפת לן שהקדים המאוחר, ורבי יהושע פוטר, שכיון שבשעה שלקט כל אחד לא התכוון לו אלא לחבירו הוי ליה מתעסק.
ורבי יהודה סבר שאפילו בשם אחד פליגי (וכאמור שחורות ולבנות הן שם אחד).
אבל במתעסק ממש, דהיינו שנתכוון ללקוט רק זו ובסוף ליקט אחרת - לכולי עלמא פטור, ואפילו בשם אחד!  40 

 40.  כתב הלחם משנה (שבת א י), שאף על פי שרבא נחלק על דינו של שמואל, וכמו שנתבאר לעיל לפי דעת רש"י והרמב"ם, מכל מקום מיישב רבא המשנה לפי דעת שמואל. ועיקר הסברא היה נראה לבאר כמו שנתבאר לעיל באבד מלקט מלבו וכו', שמאחר ובקשתו היתה לעשות שניהם, הגם שהקדים את המאוחר, סוף סוף יש כאן קיום בקשתו, ולכן נחשב זה "מלאכת מחשבת", ורק משום "בה" יש לדון לפטרו, שהרי לא עשה כפי מחשבתו שחשב בשעת העשיה, וכאילו נעשה המעשה מאליו, וכנ"ל.
והתניא, לסייע לרבא שמצאנו שהקדמת המאוחר בכלל מתעסק הוא: היו לפניו שתי נרות דולקות או כבויות, ונתכוון לכבות את זו בשוגג, וכיבה את זו. או ששניהם כבויות, ונתכוון להדליק את זו והדליק את זו - פטור, דהיינו מתעסק!  41 

 41.  כן היא גירסת הספרים שלנו, והשיטמ"ק (יט ב, א) הקשה מכאן על שיטת רש"י, הסובר, שאביי ורבא נחלקו על שמואל, ומחייבים בנתכוון למחובר זה ועלה בידו מחובר אחר. אבל השיטמ"ק (ט) הביא שגירסת הרא"ש היא, "חייב", וכן מפורש בדברי הרמב"ם (שבת א י) ובהראב"ד שם. והראב"ד שם הוקשה לו לפי גירסתו, שהרי שמואל פוטר במתעסק אפילו במין אחד, וכמו שלמדנו לעיל. ותירץ, שכונת הברייתא לענין הקדמה, כלומר, שאמנם הברייתא סוברת שכאשר הקדים את הכיבוי להדלקה, הרי הוא נחשב כמתעסק ופטור, זהו דוקא בשתי מלאכות שונות, שנתכוון להדליק ונמצא שכיבה, אבל בנתכוון להדליק נר זה, והדליק נר אחר, מאחר ששניהם מלאכה אחת הן, ושניהם מין אחד הם, הרי הוא חייב, אבל אילו היה מתעסק ממש, הרי הוא פטור, ואפילו במין אחד. וכונתו, שתנא זה סובר כרבי שמעון ור"ש שזורי, שדוקא בשני מינים, וכגון שהקדים שחורות ללבנות, פוטר רבי יהושע, ולא כרבי יהודה, שבכל ענין פוטרו. אבל הרמב"ם שם, מפרש הברייתא כפשוטה, לפי גירסתו, שבאמת מבואר כאן, שלא כדעת שמואל, אלא כדעת אביי ורבא, שדוקא כשנתכוון להיתר ועלה בידו איסור, או כשנתכוון לשחורות ועלה בידו לבנות (לדעת רבי יהושע), בזה נפטר משום מתעסק.
אבל, אם היה נר אחד דלוק ואחד כבוי. ונתכוון להדליק את הכבוי ואח"כ לכבות את הדלוק, ובטעות כיבה קודם ואח"כ הדליק. הרי, אם עשה זאת בנשימה אחת, שנשף וכתוצאה מכך כובתה זו והודלקה זו (שהלכה השלהבת והדליקה את הכבויה, רבינו גרשום) חייב. שהרי לא הקדים את המאוחר אלא עשה שתיהן בבת אחת. אבל אם עשה זאת בשתי נשימות, פטור! שהרי לא עשה כפי הסדר שנתכוון לו, והוי ליה מתעסק.
והוינן בהא דקתני בנשימה אחת חייב: מאי קמשמע לן? והרי פשיטא היא?!
ומשנינן: מהו דתימא לא איתעבד מחשבתיה, דהא איהו - להדליק מעיקרא בעי, ולבסוף לכבות. וכי עבד מעשה - כיבה, ובסוף הדליק הוא! כלומר, כאילו היה כך, כיון שלא נעשה כרצונו להדליק קודם, ואימא פטור, קא משמע לן: נהי דאקדומי לא מקדים, אחורי נמי לא מאחר. והרי זה כאילו נעשית מחשבתו.
תנו רבנן: החותה גחלים בשבת, שאוסף אותן לתוך כלי, ובכך הוא הופכן מלמעלה למטה ולהיפך - חייב חטאת אחת, כדמפרש לקמן.
רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר ברבי צדוק: חייב שתים, מפני שהוא גם מכבה את הגחלים העליונות, שירדו עכשיו למטה, ונכבות מחמת עומס העליונות, וגם מבעיר את הגחלים התחתונות, שהיו לפני כן עוממות, ועכשיו, כשעלו למעלה הן נעשו גחלים לוחשות.
והוינן בה: במאי עסקינן? אי דקא מיכוין לכבות ולהבעיר - מאי טעמא דמאן דפטר משתי חטאות?
ואלא, דקא מכוין לכבות ולא קא מכוין להבעיר. ואם כן - מאי טעמא דמאן דמחייב תרתי? שהרי לגבי הבערה הוא מתעסק.
ומתרצינן: רבי אלעזר ורבי חנינא דאמרי תרווייהו: הכא במאי עסקינן, כגון שנתכוון לכבות העליונות כדי להבעיר את התחתונות! שהוא היה צריך את כיבוי העליונות שהן גדולות יותר כדי להשתמש בהן כפחמין לצורך עבודתו כנפח. ואילו בהבערת התחתונות אין לו צורך, והרי זה קלקול בהם לגביו. אלא שאין לפטור אותו מצד מתעסק כיון שהוא יודע שהן יבערו כתוצאה ממעשיו, ועל מנת כן חתה בגחלים. אלא שיש לפטור אותו מצד מקלקל  42 .

 42.  רש"י מפרש, שבאמת לא נתכוון להבעיר התחתונות, אבל מאחר שהיה יודע, שעל ידי כיבוי העליונות, יתבערו התחתונות, אין זה כדבר שאינו מתכוון, אלא פסיק רישיה הוא וחייב. והוסיף הערוך לנר לבאר, שבקושיא סברנו, שמדובר באופן שהוא נחשב למתעסק על הבערת התחתונות, וכגון שלא העלה על דעתו כלל, שעל ידי כיבוי העליונות, יבערו התחתונות, ולכן הוקשה לנו, שבזה פטור הוא לדעת הכל, ועל זה תירצה הגמרא, שמדברים באופן שהוא פסיק רישיה, וכנ"ל. אולם התוס' מפרשים, שהכיבוי נעשה מתוך כונה תחילה, ומכל מקום פטור משום שהוא מקלקל.
דתנא קמא קסבר: מקלקל במלאכת הבערה פטור כבכל מלאכות שבת. הלכך אינו חייב אלא על הכבוי.
ורבי אליעזר ברבי צדוק אמר: הבערה שונה מכל המלאכות, שאפילו המקלקל חייב (הטעם מבואר במסכת שבת קו, א). הלכך, חייב שתים - על הכיבוי ועל ההבערה!  43 

 43.  בשבת (קו) למדנו, שרבי שמעון הוא הסובר שמקלקל בחבורה ובהבערה חייב. והתוס' (שם עה א ד"ה טפי) כתבו להוכיח, שמכל מקום במלאכה שאינה צריכה לגופה פוטר רבי שמעון אפילו בחובל ומבעיר, ועיי"ש. (והאחיעזר (ב ה ז) כתב לבאר הטעם לחילוק זה, שהפטור במקלקל, הנלמד מן "מלאכת מחשבת", הוא מפני חשיבות המלאכה, שכדי לחייבו, נצרך שיהיה נעשה תיקון על ידי המלאכה, ובזה נתחדש, שבחובל אין צריך לחשיבות זו, מה שאין כן במלאכה שאינה צריכה לגופה, שאין זה משום חשיבות, אלא שמאחר וכל מלאכות שבת, נלמדות ממלאכת המשכן, לכן נצרך שתהיה נעשית המלאכה לאותו הצורך שהיה נעשה עבורו במשכן, וכמו שכתבו התוס' בשבת (צד א), ובזה אין סברא לחלק בין המלאכות, שהרי כשאינו מתכוון לצורך שהוא כדוגמת הצורך שהיה במשכן, אין זה בשם מלאכה כלל). ועל כל פנים נמצא, שרבי אליעזר ברבי צדוק המחייב שתים, סובר כרבי שמעון רק בדין מקלקל בהבערה, שהוא חייב, אבל אינו סובר כמותו במלאכה שאינה צריכה לגופה, אלא בזה סובר הוא כרבי יהודה המחייב בכל המלאכות, כן כתב השיטמ"ק (יג).
וכן אמר רבי יוחנן: בנפח שנו, כאמור לעיל משום מקלקל.
אמר רבי ירמיה: עד כאן, עד שלא פירשה רבי יוחנן - לא נתגלתה טעמא של הלכה זו!

דרשני המקוצר