פרשני:בבלי:ביצה כו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ביצה כו ב

חברותא

ב. נולד בו מום  ביום טוב עצמו:
במקרה שכזה היה רבי שמעון אומר: אין זה מן המוכן!
ואפילו עבר ובקרו ומצא שהמום שחל בו ביום טוב הוא מום קבוע, לא ישחטנו, היות ובכך הוא מתקן אותו תיקון גמור ביום טוב.
ושוין, רבי יהודה ורבי שמעון החולקים בדין מוקצה, שאם נולד הבכור הוא ומומו עמו - שזה מן המוכן.
וכגון שישבו דיינים בשעת לידתו, וראו שהוא בעל מום. וכיון שהבכור קדוש רק בשעת לידתו, נמצא שמעולם הוא לא הוחזק באיסור, וראיית הדיינים בשעת לידה אינה נחשבת לתיקונו, כי מעולם לא היה "מקולקל" מחמת ספק קדושתו.
דרש רבה בר רב הונא: בכור שנולד הוא ומומו עמו - מבקרין אותו ביום טוב, לכתח לה.
אמר ליה רב נחמן: אבא שלי תני: אם עבר ובקרו - מבוקר! ומשמע, שרק בדיעבד הוא. ואילו את אמרת שמבקרין אותו לכתחלה!?
אמר אביי: כותיה כמו דאמר רבה בר רב הונא, שמותר לבקר אותו ביום טוב לכתחילה, מסתברא:
מדקתני לה בברייתא לעיל, לדברי רבי שמעון בן מנסיא, בתלתא בבי, בחלוקה לשלשה ענינים:
א. נולד בו מום מערב יום טוב - אין מבקרין אותו ביום טוב.
ומוכח מלשון הברייתא כשלעצמו, כי רק לכתחלה הוא דלא מבקרים אותו.
הא הם ביקרוהו בדיעבד - שפיר דמי, ומותר לאוכלו.
ב. נולד בו מום ביום טוב, רבי שמעון אומר: אין זה מן המוכן. ומשמע מלשון הברייתא, דאפילו בדקוהו בדיעבד - נמי לא יאכלוהו לפי שאינו מן המוכן.
ועוד ראיה שכך משמעות התנא:
כי אם הכונה שרק לכתחילה לא יבדוק אך אם בדק מותר לשוחטו, הרי הדין של נולד בו מום ביום טוב שוה לדין הקודם שנולד בו מום ערב יום טוב, שבשניהם לכתחילה לא יבדוק, אבל אם בדק, אפשר בדיעבד לשוחטו ולאוכלו. ואם כן, מדוע שתי הלכות אלו מפוצלות כשני ענינים שונים.
ג. והדר תני: ושוין, שאם נולד ומומו עמו שזה מן המוכן.
ומהחלוקה הנוספת הזאת לשלשה, משמע, דאפילו לכתחלה נמי. כי אם רק בדיעבד היה מותר, היה אפשר לכלול דין זה יחד עם הדין הראשון, ולומר: נולד בו מום מערב יום טוב או שנולד הוא ומומו ביום טוב, אין מבקרים אותו ביום טוב, והיה משמע שלכתחילה אין מבקרים, ובדיעבד הותר.
ופרכינן לאביי: והא כי אתא, כאשר בא רב אושעיא מארץ ישראל לבבל, אתא, ואייתי מתניתא ברייתא בידיה, שאין בה כלל חלוקה בין שתי ההלכות הראשונות, אלא היא כוללת בהלכה אחת בין את הבכור שנולד בו מום מערב יום טוב ובין את הבכור שנולד בו מום ביום טוב.
דתניא: בכור, בין שנולד בו מום מערב יום טוב, ובין שנולד בו מום ביום טוב - חכמים אומרים: אין זה מן המוכן.
וכיון שהברייתא אינה מחלקת בין נולד המום מערב יום טוב לנולד המום ביום טוב, משמע שבשניהם הוא מוקצה, ואסור אפילו בדיעבד, גם אם בקרו!
והברייתא הזאת לדברי רבי שמעון היא, שהוא סובר אין רואין מומין ביום טוב.
ולפי ברייתא זו, אפשר להעמיד את ההלכה האחרת, ששוין רבי יהודה ורבי שמעון בנולד הוא ומומו עמו, שזה מן המוכן, שהכונה היא שאסור לכתחילה לראות, ורק אם ראה מותר בדיעבד, וכדברי רב נחמן. ואין ראיה מכאן לרבה בר רב הונא שמתיר לגמרי בנולד הוא ומומו עמו.
והדיוק של אביי מהברייתא שהביא לעיל, שנולד הוא ומומו עמו מותר לכתחילה מכך שלא כלל רבי שמעון בן מנסיא את ההלכה של הוא ומומו עמו יחד עם ההלכה של נפל בו מום מערב יום טוב, דיוק זה אינו קיים לדברי הברייתא הזו. כי הברייתא הזו אוסרת במום מערב יום טוב אפילו בדיעבד, ואילו בנולד הוא ומומו עמו, לדברי הכל מותר בדיעבד, ולכן אי אפשר להכלילם יחד.
ותיקשי לאביי, על מה שסייע לרבה בר רב הונא, שהתיר לגמרי בנולד הוא ומומו אמו, והביא לו ראיה מחלוקת הברייתא לשלשה ענינים.
ואלא קשיא הך ברייתא המחלקת לשלשה ענינים, ומסייעת לרבה בר רב הונא שמתיר בנולד הוא ומומו עמו לכתחילה, ומנין לך לסמוך על הברייתא שהביא רב אושעיא יותר מברייתא זו!
ומשנינן: ההיא ברייתא שהביאה אביי לראיה - דברי אדא בר אוכמי היא, דמשבש ברייתות ותני להו, ואין לסמוך עליה, אלא על הברייתא שהביא רב אושעיא.
אמר רב נחמן בר יצחק: מתניתין משנתנו נמי דייקא כדברי הברייתא שהביא רב אושעיא:
דקתני בה: רבי שמעון אומר: כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב - אין זה מן המוכן.
מאי "אין מומו" ניכר?
אילימא שאין מומו ניכר מאתמול כלל, והיינו, שלא היה בו בערב יום טוב שום מום, אלא היה אז בכור תם, שהוא מוקצה.
הרי פשיטא שהוא מוקצה לרבי יהודה, וכי צריכא לרבי שמעון למימר לרבי יהודה שהוא אינו מן המוכן!? אלא בהכרח, שמדובר בכגון דלא אתחזי לחכם מערב יום טוב אם הוא מום קבוע אם מום עובר.
וקתני מיהת ש"אין זה מן המוכן". ומוכח שגם אם היה בו מום מערב יום טוב (אלא שלא נראה אז לחכם) הרי זה אסור אפילו בדיעבד. ומוכח ממשנתנו כנגד הברייתא שהעמדנוה לדברי אדא בר אוכמי, שממנה הרי יש לדייק שבמום ערב יום טוב, מותר בדיעבד.
ומסקינן: שמע מינה.
בעי מיניה הלל מרבא: האם יש דין "מוקצה" לחצי שבת או אין מוקצה לחצי שבת?
והשאלה היא: האם היות הדבר מוקצה לחלק מן השבת אוסר אותו לכל השבת, על אף שבטלה הקצאתו.
ומבארת הגמרא: היכי דמי? כיצד הוא הספק?
הרי המוקצה הרגיל, שהכל מודים בו, הוא במי שמעלה גרוגרות וצימוקים לייבשן, שבכך הקצה אותם בידים. ודרכם להתקלקל מאכילה בתחילת ייבושן, ולחזור להיות ראויים לאכילה משייבשו לגמרי.
אי דאחזי לאכילה כבר בין השמשות - הרי אחזי לאכילה ואין כאן מוקצה לחצי שבת.
ואי דלא אחזי בבין השמשות, הא לא אחזי למשך כל השבת, שהרי לא היו מוכנים מבעוד יום.
ויסוד המוקצה בנוי על חוסר המוכנות לשבת, וחיוב המוכנות נסמך על הפסוק "ביום השישי - והכינו!", שמכאן סמכו חכמים לומר שחייבת להיות ההכנה מבעוד יום, ומבלעדיה הדבר מוקצה לאכילה.
ומבארת הגמרא: לא צריכא, אלא במקרה דאחזי בבין השמשות לאכילה, לפי שכבר יבשו אז, והדר אדחי מאכילה בעקבות ירידת גשמים עליהם, שחזרו להיות לחים, ולא ראויים לאכילה, והדר אחזי לאכילה כשחזרו להתייבש בשמש בשבת.
והשאלה היא - מאי, האם מחמת שנאסרו באמצע השבת, כשירדו עליהם גשמים, הם התקצו גם להמשך השבת עד למוצאי שבת. או שמא לא הוקצו אלא לשעה שהיו לחים, ותו לא!?
אמר ליה: יש מוקצה לחצי שבת, ונאסרו עד למוצאי שבת. והוא הדין שיש מוקצה לחצי יום טוב.
איתיביה לרבא מהברייתא: ושוין, שאם נולד ומומו עמו - שזה מן המוכן.
ותקשי: ואמאי אמרו כך, לפי רבא?
הרי לדברי רבא שיש מוקצה לחצי שבת, ונאסר לכל השבת, וכמו כן יש מוקצה לחצי יום טוב, נימא: האי בכור, אמנם מעיקרא בכניסת השבת עד שנולד הוה חזי, היה ראוי לאכילה באם יישחט, אגב אמיה, וימצא בשעת שחיטה במעי אמו, שהרי אין בו קדושה עד לידתו.
אבל בשעה שאתיליד ליה - אדחי ליה, נדחה הוא אז מאכילה כדין מוקצה, כל זמן שלא נראה לחכם, שהרי אסור לשוחטו ולאוכלו עד אשר יראה אותו החכם, משום שעתה הוא בחזקת בכור תם.
אחזייה לחכם, וראה מומו והתירו, אשתרי ליה אז איסור אכילתו מחמת ספק בכור.
ולדברי רבא הוא צריך להמשיך להיות מוקצה כי יש מוקצה לחצי יום טוב, לאסור לכל היום. ולמה אמרו שאם נולד הבכור ומומו עמו שוין הכל שמותר לאכלו, שזה מן המוכן.
אמר אביי ואיתימא רב ספרא: הברייתא מדברת בכגון דיתבי דייני התם בשעת לידתו, וראו בשעת הלידה שנולד עם מומו, ונמצא שלא הוחזק מעולם בחזקת בכור תם.
איכא דאמרי כך:
אמר ליה רבא: אין מוקצה לחצי שבת.
ואמרינן: לימא מסייע ליה לרבא מהברייתא ששנינו בה: ושוין שאם נולד ומומו עמו - שזה מן המוכן.
ומוכיחה הגמרא: והא בכור זה, מעיקרא במעי אמו, הוה חזי אגב אמיה. אתיליד ליה - אדחי ליה, אחזייה לחכם - אשתרי ליה. ומתירים אותו. ומוכח שאין מוקצה לחצי שבת.
אמר אביי, ואיתימא רב ספרא: אין לך ראיה משם. משום ששם מדובר בכגון דיתבי דייני התם, ולא הוקצה בתורת בכור מעולם.
תא שמע הוכחה שיש מוקצה לחצי שבת מהא דתניא: מי שהיה אוכל בענבים, והותיר מהן, והעלן לגג לעשות מהן צמוקין. וכן מי שהיה אוכל בתאנים, והותיר, והעלן לגג לעשות מהן גרוגרות. לא יאכל מהן בשבת - עד שיזמין מבעוד יום!
וכן אתה מוצא באפרסקין, ובחבושין, ובשאר כל מיני פירות.
ומוכיחה הגמרא: היכי דמי?
אי דחזו, אם כבר יבשו, והיו ראויים מערב שבת לאכילה - למה ליה הזמנה?
אי דלא חזו בכניסת השבת לאכילה - כי אזמין להו מערב שבת מאי הוי? הרי אין אדם יכול להזמין דבר עתידי, אלא רק דבר שראוי עתה לפניו!
וכי תימא דלא ידע אותו אדם שמזמין אי חזו אי לא חזו, כיון שאינו טורח לעלות לגג. וצריך הוא להזמין אותם על הצד שהם ראויים עתה לאכילה. ואז, אם יעלה לגג ביום השבת ויראה שהם היו ראויים לאכילה מערב שבת, מותר לו לאוכלם על סמך הזמנתו מערב שבת.
אי אפשר לומר כך: כי והאמר רב כהנא: פרי מוקצה שיבש על הגג מערב שבת, ואין הבעלים מכירין בו בערב שבת שיבש - מותר לאוכלו בשבת אפילו לא זימנו, לפי שלא הקצהו מתחילה אלא עד זמן שיתייבש ויהיה מוכן לאכילה, וכיון שבערב שבת הוא היה מוכן, אין צורך בהזמנתו!
אלא לאו, בהכרח צריך לומר, שהמדובר הוא: דחזו בכניסת השבת, ואדחו באמצע השבת, והדר אחזו בשבת. ולכן רק אם הזמינם מערב שבת הועילה הזמנתו, שהרי בשעה שהזמין הם היו ראויים לאכילה.
ואי אמרת אין מוקצה לחצי שבת - למה להו הזמנה כדי להתירם בשעה שיחזרו ויעשו ראויים!? והרי אם אין מוקצה לחצי שבת, הרי בשעה שחזרו ונעשו שוב ראויים - בטל המוקצה מהם!
ופרכינן: אלא מאי, לדבריך, יש מוקצה לחצי שבת, הרי גם לך יקשה: כי אזמין להו לשעה שיחזרו ויהיו ראויים לאכילה - מאי הוי!? כיצד תועיל לו ההזמנה להתירם, והרי מכח "יש מוקצה לחצי שבת" הם נאסרים עד צאת השבת!? והרי אין להזמנה יותר כח מאשר עצם היותם ראויים לאכילה בכניסת היום!
ומשנינן: לא צריכא, אלא לכגון דאחזו ולא אחזו. שבכניסת השבת יבשו, אבל לא יבשו כל צרכן.
והיינו, דאיכא אינשי דאכלי להו, ואיכא אינשי דלא אכלי להו.
הילכך, אי אזמין - גלי דעתיה שהוא מאותם שדרגת יובש כזאת ראויה להם לאכילה, ואין הפירות היבשים הללו מוקצה עבורו.
לא אזמין - לא גלי דעתיה שהם ראויים לו, ואז הם מוקצים.
ואין כל קשר בין ברייתא זו לשאלה אם יש מוקצה לחצי שבת או לא.
אמר רבי זירא: תא שמע שאין מוקצה לחצי שבת, מפולין ועדשים שאנו מבשלים ביום טוב: דהא פולין ועדשים, מעיקרא לפני יום טוב,, כשהם חיים לפני בישולם, חזו לכוס, ראויים הם לכסוס אותם כמות שהם.
וכאשר שדינהו זורקים אותם ביום טוב בקדרה כדי לבשלם, הרי בתחילת תהליך הבישול כשמתחילה הרתיחה, הם אינם ראויים לא לאכילה ולא לכסיסה, ולכן אדחו להו מאכילה במשך כל זמן הרתיחה.

דרשני המקוצר