פרשני:בבלי:תענית יב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תענית יב ב

חברותא

אמר רב אשי: מתנמנם היינו  נים ולא נים, תיר  731  ולא תיר (ישן ולא ישן, ער ולא ער)  732 . דקרו ליה ועני (כשקוראים לו - הוא עונה), ולא ידע אהדורי סברא (ואם מבקשים ממנו דבר שצריך מחשבה וסברא, אינו יודע להשיב). וכי מדכרי ליה - מדכר (וכאשר מזכירים לו את הסברא - נזכר). באופן כזה - הרי הוא מתנמנם.

 731.  "תיר" היינו ער. כפי שמתרגמים את המקרא (בראשית מא ד) "ויקץ" - ואיתער. רש"י.   732.  ענין זה של "נים ולא נים תיר ולא תיר" מוזכר במספר מקומות בגמרא. ויש מפרשים, ש"נים ולא נים" היינו בתחילת השינה. ו"תיר ולא תיר" היינו בסוף השינה. וכתב הריטב"א, שכאן על כרחך שהכוונה דווקא לתחילת השינה. כי אם מדובר כשניעור משנתו, הרי כבר ישן שינת קבע, ושוב אינו אוכל ! ואף שיש מקומות שאפשר לפרש כפי שהבאנו לעיל, צריך לומר שביטוי זה הוא מהלשונות שבתלמוד שעניינם מתחלף. עיין שם.
אמר רב כהנא אמר רב: יחיד שקיבל עליו תענית סתם, ואינו יודע אם נתכוין לתענית יחיד או לתענית צבור - אסור בנעילת הסנדל  733  כמו בתענית צבור.

 733.  הוא הדין לכל שאר איסורים, רחיצה וסיכה, שצריך להפסיק מבעוד יום. אלא שנקט אחד מהם. שיטה לבעל הצרורות.
והטעם, משום שחיישינן (אנו חוששים) שמא תענית צבור קיבל עליו  734 .

 734.  הקשה הגבורת ארי, הרי לשון "חיישינן" משמע שאנו מסופקים אם קיבל עליו תענית ציבור או לא, והרי ספיקא דרבנן לקולא, ואיך אוסרים עליו את נעילת הסנדל מספק? וכתב, שצריך לומר שסתם "תענית" היינו תענית ציבור, אם לא אמר בפירוש שמקבל עליו תענית יחיד.
היכי ליעבד (היאך יעשה) כדי שיהיה ברור שקיבל עליו תענית יחיד?
אמר רבה בר רב שילא: לימא הכי (שיאמר כך) בזמן קבלת התענית: "למחר אהא לפניך (אהיה לפניך, לפני הקדוש ברוך הוא) בתענית יחיד".
אמרו ליה רבנן לרב ששת: הא קא חזינן רבנן דמסיימי מסנייהו ואתו לבי תעניתא (הרי אנו רואים שחכמים נועלים מנעליהם בתענית צבור, ובאים כך לבית התענית), והרי בתענית ציבור אסורים בנעילת הסנדל!
(ובאמת טעמם משום שהם סוברים כשמואל, שאמר ליל שאין תענית צבור בבבל).
איקפד (הקפיד) רב ששת על אותם חכמים הנוהגים כך, לבוא במנעליהם ביום התענית, ואמר להו (להם), לאותם חכמים שסיפרו לו על כך: דלמא מיכל נמי אכול (שמא הם גם אוכלים בתעניתם)?!  735 

 735.  כתב הגבורת ארי, שנתכוון לומר, שמא אכלו בלילה, ולא הפסיקו תעניתם מבעוד יום. אבל ודאי שלא היה חושד את החכמים שאכלו ביום התענית, ופרשו מהציבור. ועוד, אם כן, למה באו בכלל לבית התענית? ! וכבר כתב כך בשיטה לבעל הצרורות.
(והטעם שהקפיד, משום שהוא אינו סובר כשמואל שאמר שאין תענית צבור בבבל).
ועתה מביאה הגמרא הנהגות שונות שנהגו האמוראים בענין נעילת הסנדל בתענית.
אביי ורבא מעיילי כי מסיימי אפנתא (נכנסו לבית המדרש ביום התענית, כשהם נעולים במין מנעל רך וקל  736 ). כי הם סוברים שביום התענית אסור ללכת דווקא במנעלים של עור  737 .

 736.  זהו פירוש המילה "אישקריפי"ט" המוזכרת ברש"י. ובתוספות פירשו, דהיינו מנעל שאין לו שולים (סוליה). וכן משמע מרבינו גרשום, שכתב: שנועלין עליונו של סנדל, העור שעל הרגל. אבל העץ שתחת הרגל - לא היו מניחין.   737.  עיין מסכת יומא (עח ב), וכן פסק בשו"ע בהלכות תשעה באב (סימן תקנ"ד סעיף ט"ז). ועיין שו"ת אבני נזר (חו"מ סימן קס"א, ד"ה מכתב קדשך) שהביא שעל פי קבלה אין ללכת במנעלי עור, אלא דווקא של מין אחר. העולה מדברי הפוסקים, שמותר ללכת במנעלים שאינם של עור, אף כשהם נוחים כמו של עור. אמנם מצינו לענין ההולכים בדרך, שלמרות שמותרים בנעילת סנדל של עור, מכל מקום ישימו עפר במנעליהם (עיין משנה ברורה סימן תקנ"ד סקל"ג). והמגן אברהם (בסימן תרי"ד סק"ו) כתב בשם השל"ה, שאיסטניס, שאינו יכול ללכת בלי מנעלים, יראה על כל פנים להחליף שמאל בימין וימין בשמאל. וכן כתב המשנה ברורה (שם סקי"ג), שגם במקום שמותר לנעול, יראה להחליף שמאל לימין וימין לשמאל. ועיין בשו"ת מנחת שלמה (חלק א', סימן צ"א אות ח'), שנסתפק גבי יולדת המותרת במנעלים של עור כל ל' יום אחר לידתה (כמבואר בשו"ע סימן תרי"ד סעיף ג'), האם זה נוהג גם בימינו, או שמא, היות ובימינו ישנן נעלים שאינן של עור שהן טובות ממש כמו של עור, צריכה ללכת דווקא במנעלים כגון אלו.
מרימר ומר זוטרא מחלפי דימינא לשמאלא, ודשמאלא לימינא (החליפו את מנעל רגל ימין לרגל שמאל, ואת של רגל שמאל - לרגל ימין)  738 .

 738.  משמע שהם סברו שבאופן כזה מותר ללכת לכל אדם גם במנעלים של עור. אמנם בפוסקים שהבאנו לעיל משמע שלהלכתא זהו דווקא במקום שמותר ללכת במנעלי עור, שעל כל פנים יחליף כדי שיתענה. אבל לכתחילה - לא ילך במנעלי עור אף כשהופכן.
רבנן דבי רב אשי (החכמים של בית רב אשי) נפקי כי אורחייהו (יצאו נעולים במנעליהם כדרכם), ולא שינו כלל.
והטעם, משום שסברי כי הא דאמר שמואל (כי הם סוברים כדברי שמואל), שאין תענית צבור בבבל - אלא תשעה באב בלבד  739 .

 739.  היינו דווקא לענין העינויים: רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. אבל לענין איסור אכילה ושתיה, ודאי שגוזרים תענית צבור בבבל. ראשונים.
אמר רב יהודה אמר רב: לוה אדם תעניתו  740  - ופורע לאחר מכן  741 . כלומר, יכול אדם לנהוג בתענית כמו בהלוואה. והיינו, שאם קיבל עליו תענית, ואינו יכול להתענות עתה  742 , יכול לקבלה עליו כהלואה, שיהא מוטל עליו חוב להתענות. ולאחר מכן, כשיוכל להתענות, יפרע חובו - ויתענה.

 740.  כתב רבינו חננאל, דהיינו באופן שיש לו צער או אונס וכיוצא בו.   741.  הרא"ש והר"ן מביאים, שיש שהוכיחו מהירושלמי במסכת נדרים, שהיינו דווקא באופן שמתחילה קיבל עליו להתענות מספר מסויים של ימים בשנה, ולא פירש ימים ידועים. ואחר כך בירר להתענות יום מסויים בעד אחד מהימים שקיבל עליו מתחילה. כיון שאותו יום אינו מעיקר נדרו, וכשהוא לווה אותו, עדיין נשאר נדרו קיים, באופן כזה - לווה ופורע. אבל אם בתחילת נדרו קיבל עליו להתענות ביום מסויים, אינו יכול ללוותו ולפרוע בזמן אחר. אבל הביאו שאחרים אומרים, שאף באופן שקיבל עליו יום מסויים, לווה ופורע. שהרי הגמרא אומרת "לא יהא אלא נדר", והכוונה לנדר צדקה, כפי שכתב הר"ן לעיל, ובצדקה הדין הוא שאפילו אם אמר "הרי סלע זה לצדקה", כל עוד שלא הגיעה לידי הגבאי, לווה ופורע ! וכתב הר"ן, שזו דעת הראב"ד והרשב"א. והבית יוסף (סימן תקס"ח) כתב בשם תרומת הדשן, שאף הסוברים שגם אם קיבל עליו יום מסויים - יכול ללוות תעניתו, היינו דווקא כשקיבל סתם יום מסויים. אבל יום ידוע, כגון יום שמת בו אביו וכדומה, ודאי שאין לווה ופורע. ועיין בשפת אמת שהאריך בענין.   742.  כתב הריטב"א, דהיינו אפילו אם קיבל עליו להתענות ביום מסויים, מותר לו ללוותו ולפרוע בזמן אחר, אף שאינו אנוס ממש, אלא יש לו עניין כלשהו לעשות, ומחמתו אינו יכול להתענות.
ממשיך ואומר רב יהודה: כי אמריתה קמיה דשמואל (כאשר אמרתי דבר זה לפני שמואל), אמר לי: וכי נדר קבל עליה, דלא סגי דלא משלם (וכי קבל עליו נדר, שאי אפשר שלא ישלם את נדרו)?
לא כן. אלא לצעורי נפשיה קביל עליה (קיבל עליו לצער עצמו בתענית). אי מצי - מצער נפשיה. אי לא מצי - לא מצער נפשיה (אם הוא יכול, יצער עצמו ויתענה. ואם לאו, לא יצער עצמו, ולא יתענה)  743 .

 743.  כך היא גירסת הב"ח. ומסורת הש"ס גרס באופן שונה, עיין שם. וביארו התוספות בדברי שמואל, שדווקא באופן שאינו יכול לצער עצמו, לוה תעניתו ופורע. אבל אם יכול לצער עצמו, אינו יכול ללוות תעניתו. אמנם בהגהות מהר"ב רנשבורג הביא שהריטב"א והר"ן אינם גורסים "דלא סגי דלא משלם". וכתב שלפי גירסה זו מובן בפשיטות פירוש רש"י ותוספות. וכתב הגבורת ארי, שנראה ששמואל הולך לשיטתו, שאמר לעיל שהיושב בתענית נקרא חוטא. ומכל מקום, בדיעבד, אם קיבל עליו תענית, על כרחו צריך להשלים נדרו, כמו נזיר. אבל אם אינו יכול להצטער ולהתענות בו ביום, בטל נדרו לגמרי, ואינו צריך לפרוע כלל, כדי שלא ייקרא חוטא. והשפת אמת כתב, שמפירוש רש"י משמע, שאף לפי הלשון הראשונה לא נחלקו רב ושמואל, אלא שנתן שמואל טעם לדבריו. כיון שאינו נדר, ממילא יכול ללוות תעניתו אם אינו יכול לצער עצמו. והנפקא מינה בין הלשונות היא באופן שאמר בפירוש בלשון נדר. שלפי הלשון הראשון אינו לוה, ולפי הלשון השניה - אף באופן כזה לוה. וכתב, שלפי ביאור זה, אין צריך להגיה בדברי רש"י. עוד כתב, שאפשר לפרש שגם דעת הרי"ף כן (עיין שם), ולכן הביא רק את הלשון השניה. אמנם הרא"ש והר"ן כתבו, שרק לפי הלשון הראשון אין צריך להשלים כלל. וכתב השפת אמת, שבאמת יש לעיין בזה, כי לשיטת שמואל, אמנם יכול לאכול להשיב נפשו כשהוא מצטער ואינו יכול להתענות. אבל מכל מקום, אחר כך ייאסר מלהמשיך לאכול באותו יום כשאינו מצטער יותר. ואם כן, מבואר שיש נפקא מינה בהלואה, שאז יהא מותר אחר כך כל היום, שהרי לוה את אותו יום, ויפרע ביום אחר. עיין שם.
איכא דאמרי (יש האומרים) באופן שונה את מימרתו של רב יהודה בשם רב:
אמר רב יהודה אמר רב: לוה אדם תעניתו - ופורע.
כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: פשיטא! פשוט שכך הוא הדין ! לא יהא קבלת התענית אלא נדר! ונדר, מי לא מצי בעי לשלומי ומיזל למחר וליומא אחרינא (האם אין הנודר יכול לשלמו למחר וליום אחר)? כמו כן בנדון שלנו, ודאי שיכול לשלם את התענית ביום אחר.  744 

 744.  כתב הר"ן בביאור שני לשונות הגמרא, שבאמת אין קבלת התענית נחשבת כנדר גמור, כי אם כן, ודאי שאינו יכול ללוות ולפרוע, כפי שהאומר "קונם עלי בשר ביום פלוני" אינו יכול לפרוע ביום אחר. אלא שקבלת תענית אינה כך, אלא נחשבת כקבלה לדבר מצוה. ולכן סבר שמואל לפי הלשון הראשון, שאין במשמעות קבלתו אלא באופן שיכול לצער עצמו. אבל כשאינו יכול - אינו זקוק לפרוע. ובלשון השני סבר, שאמנם אינו כנדר של קונם, אבל הרי הוא כנדר צדקה שנדר לעניים, שהגמרא אומרת במסכת ערכין (ו א) שעד שלא הגיע הכסף לידי הגבאי, מותר לשנותה. כלומר, ללוותה ולפורעה. וכן כתב הרא"ש בשם הראב"ד, דהיינו כמו נודר מעות לצדקה, שעד שלא באו ליד העני, יכול הנודר להחליפם במעות אחרות. ועיין עוד ברא"ש, שהביא לשון הראב"ד, שהמתענה הרי הוא כמתנדב חלבו ודמו לגבוה, ותמורתו יתן צדקה לעניים. והבין הרא"ש ששיטת הראב"ד היא, כי מה שהגמרא אומרת שלוה ופורע, היינו שיתן צדקה לעניים תמורת התענית. ועיין שם מה שתמה עליו. ועיין בשפת אמת מה שכתב בזה.
רב יהושע בריה דרב אידי איקלע לבי רב אסי (הזדמן לביתו של רב אסי). עבדו ליה עגלא תילתא (הכינו לכבודו עגל משולש  745 ).

 745.  רש"י במסכת שבת (יא א) פירש, דהיינו עגל שנולד השלישי לבטן אמו, שהוא משובח, כי כאשר הבהמה מולידה בקטנותה, אינה בכחה עדיין, ולכן הולדות הראשון והשני אינם בריאים. ובמסכת עירובין (סג א) פירש, דהיינו שגדל העגל שליש, שאז הוא עומד בעיקר טעם בשרו. ועיין שם שהביא את הפירוש שכתב במסכת שבת, והקשה עליו. וע"ע ברש"י במסכת סנהדרין (סה ב, ד"ה עיגלא תילתא). והתוספות במסכת גיטין (נו א) כתבו, שהוא מלשון "ושלשים על כלו", והיינו, בריא וטוב.
אמרו ליה בני ביתו של רב אסי לרב יהושע: ליטעום מר מידי (יטעם אדוני דבר מה)!
אמר להו: בתעניתא יתיבנא (יושב אני בתענית), ואסור לי לאכול.
אמרו ליה: ולוזיף מר, וליפרע (שילוה אדוני את התענית, ויפרע ביום אחר)! כלומר, הפסק עתה את תעניתך ואכול עמנו, ופרע את חוב התענית המוטל עליך - ביום אחר!
האם לא סבר מר להא דאמר רב יהודה אמר רב (האם אינך סובר את דברי רב יהודה בשם רב), שלוה אדם תעניתו - ופורע?
אמר להו: התענית שאני יושב בה - תענית על חלום לא טוב הוא  746 . ואמר רבה בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: יפה תענית לחלום - כאש לנעורת  747 .

 746.  כתב הריטב"א (בשינוי לשון): אף שאמרו חכמים במסכת סנהדרין (ל א): דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, ואפילו כשיש בדברי החלום נפקא מינה לענין איסור והיתר, כמבואר שם, מכל מקום כשבאה לו התעוררות בחלום על עניני עצמו, ראוי לו לחוש לדבר אם רואה עצמו נבהל ונפחד. שזה ודאי הערה מן השמים הוא שבא עליו, שיחפש במעשיו ויחזור בתשובה. ואף שמצינו בגמרא (ברכות נח ב), שכאשר שמואל היה חולם חלום רע, היה אומר את הפסוק "החלומות שוא ידברו", לא לפטור עצמו מתענית היה אומר כן, אלא לפתור החלום לטובה, משום שכל החלומות הולכין אחר דברי הפה, כפי שאומרת הגמרא שם (נו ב). והתענית יפה לו לחולם לבטל הגזרה לגמרי, שלא ישאר ממנה כלום ככלות האש מן הנעורת במהרה ועד גמירא. וכן בדין, שזה שהתעורר מפני דברי חלומות לחפש בדרכיו ולחזור בתשובה בנקיון לבב ורוח נדיבה לשם, כמו שהיה עושה על פי נביא או חכם, ובודאי תשובתו שלימה היא, ומקובלת יפה. ולפיכך אמרו שיתענה דווקא בו ביום, ביום שחלם בו, קודם שתתקרר דעתו, ויסור פחד לבו, כדי שירא מאד, ויעשה תשובה גמורה. וגם כדי שיראה שהוא חושש מאד לרוח חלום שיערה עליו ממרום, כי כשמאחר אותו אחר שתתקרר דעתו, לא יחזור בתשובה כראוי, וגם מראה עצלה, וכמי שאינו חושש כל כך. אמנם כתב המגן אברהם (סימן ר"כ סעיף ג') בשם הרשב"א, שמכל מקום אינו מחויב להתענות, שהרי שמואל אומר שהחלומות שוא ידברו.   747.  המהרש"א (במסכת שבת, יא א) מבאר את הדמיון. שכשם שהנעורת, שהוא דבר הגרוע שבפשתן, נשרף בקל על ידי האש, כן הרע מן החלום, מתבטל מיד על ידי תענית בו ביום.
ואמר רב חסדא: ומה שתענית מועילה כל כך לחלום - היינו דווקא אם מתענה בו ביום שחלם בו  748 .

 748.  כתב הרמב"ם (הלכות תעניות פרק א' הלכה י"ב): הרואה חלום רע צריך להתענות למחר, כדי שישוב ויעור במעשיו ויחפש בהן ויחזור בתשובה. וכן הביא המשנה ברורה (סימן ר"כ סק"ו) בשם ספר חסידים, שתענית חלום מועילה דווקא כשעושה תשובה. כי התענית מועילה כמו שמועיל קרבן לחטא. וכשם שקרבן אינו מועיל בלא תשובה, כפי שנאמר "זבח רשעים תועבה", אף תענית כך. עוד כתב המשנה ברורה (סימן רפ"ח סק"ז), שגם המתענה תענית חלום בשבת, יעסוק כל אותו יום בתורה ובתפילה, ובכך יתכפר לו.
לכן איני יכול ללוות את התענית ולפרוע אותה ביום אחר, כי תענית חלום מועילה דווקא באותו יום שחלם בו  749 .

 749.  המשנה ברורה (סימן תקס"ח סק"ב) כתב, שהוא הדין בתענית יארצייט, שמתענה ביום פטירת הוריו, אין יכול ללוות ולפרוע.
ואמר רב יוסף: ואפילו בשבת  750  , שאסור להצטער בה, יכול להתענות תענית חלום, כדי שיתבטל צער גופו.

 750.  והיינו משום שיכולה שבת (כלומר, זכות השבת) שתרחם כשנוהג צער ועינוי בעצמו, בזמן שאחרים אוכלים ומתענגים. ואין תימה בכך שנדחית מצות עונג שבת מפני דברי החלום, כי זהו עונג של שבת במקרה זה. שהרי אילו היה אוכל, היה מצטער על גזר דינו. ועכשיו שמתענה, רוחו נוחה ומתענגת באותה תענית. ובמסכת ברכות (לא ב) אומרת הגמרא: כל היושב בתענית (בשבת), קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. ומשמע שאין הכוונה דווקא לתענית חלום, אלא אף בתענית לצורך אחר. וכגון מי שראה יצרו מתגבר עליו בהנאות העולם, ורוצה להכניעו להביאו ברסן ולנהוג הקצה האחרון של עינוי, ורוצה להתענות אפילו בשבתות, כשבני אדם מתענגים. ואפשר דזה לא היה לו לעשותו לכתחלה אם היה בא ונמלך בחכמים. אבל מכל מקום כשעשה לכונה זו, חשובה לתשובה גמורה, וקורעין גזר דינו. והנה מצינו מנהג קצת בני אדם, להתענות בשבת שבין ר"ה ליוה"כ עם שאר עשרת ימי תשובה. וכתב הריטב"א, שלכאורה היה נראה שלא לעשות כן לכתחלה, שהרי לא התירו כן לעשות אלא בתענית חלום. אמנם כתב במסקנת הדברים, שאפשר שלכולי עלמא עושין כדין, כי עשרת ימי תשובה שהם זמן הדין, והתשובה יפה בהם, והיא שעה עוברת, הרי הם כתענית חלום, שמותר להתענות בשבת אפילו לכתחלה, ולא נהגו בזה למיתב תעניתא לתעניתיה. ואין למחות ביד שום אדם בזה, לפי שנהגו בו חכמים ואנשי מעשה.
אמנם, למרות שמותר להתענות תענית כזו בשבת, מכל מקום - הרי ביטל מצות "עונג שבת". ולכן שואלת הגמרא, מאי תקנתיה (מה תקנתו) אם התענה בשבת? כיצד יכפר על כך?  751  ואומרת הגמרא: ליתיב תעניתא לתעניתא (ישב בתענית ביום ראשון  752 , כנגד אותה תענית שהתענה בשבת  753 ), ובכך יכפר על כך שביטל מצות עונג שבת.

 751.  לשון הגמרא במסכת ברכות (ל ב): כל היושב בתענית בשבת, קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. ואף על פי כן, חוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת. מאי תקנתיה, אמר רב נחמן בר יצחק, ליתיב תעניתא לתעניתא. וכתב הריטב"א לפי דבריו לעיל, שמשמע דהיינו דוקא באופן שלא התענה ברשות. אבל בתענית חלום, שהתענה ברשות, והיא שעה עוברת, אין עליו עון אשר חטא מפני עונג שבת, ואינו צריך למיתב תעניתא לתעניתיה. וזהו שלא הזכירו דין זה לענין תענית חלום. אבל מכל מקום נהגו העולם להתענות אפילו על תענית חלום. וכתב שאפשר לקיים מנהגם, שאע"פ שעשה ברשות, מכל מקום כיון שעונותיו גרמו לו לבטל עונג שבת, צריך הוא כפרה. ובכל מקרה אינו חייב להתענות דווקא ביום א', אלא יתענה ביום שיוכל לסבול הדבר יותר, בלא צער גדול.   752.  כתבו התוספות (ד"ה דאי מצי), שאם חל ראש חודש ביום א', אזי ידחה תעניתו ליום אחר בשבוע. ובבית יוסף (סימן רפ"ח) כתב בשם הרשב"א, שהוא הדין אם תשש כחו, ואינו יכול להתענות שני ימים רצופים, יתענה ביום אחר שאפשר לו. וכתב שם הב"ח, שזהו דווקא אם תשש כחו. אבל בלאו הכי, אין לדחותו ליום אחר, אלא יתענה ביום ראשון. ועיין עוד בפוסקים שדנו באופן שביום א' חלה תענית חובה, האם צריך להתענות יום נוסף.   753.  התוספות לעיל (יא א, ד"ה אמר שמואל) כתבו את טעם הדבר, שמצד אחד יש מצוה בתעניתו, ומצד שני יש כאן עבירה, שביטל עונג שבת. אלא שהמצוה גדולה מהעבירה, ולכן נדחה עונג שבת מפני התענית. אך יתענה עוד פעם מחר, כדי לכפר על העבירה.
מתניתין:
שנינו במשנה הקודמת, שאם לא ירדו גשמים עד ראש חודש כסלו, בית דין גוזרין שלש תעניות על הציבור. ותעניות אלו - קלות הן. שאוכלים כל הלילה, ואף ביום - אסורים רק באכילה ושתיה. אבל אין חייבים בשאר עינויים.
עברו תעניות אלו - ולא נענו עדיין בירידת גשמים, בית דין גוזרין שלש תעניות אחרות על הצבור. ותעניות אלו - חמורות יותר הן, ולכן: אוכלין ושותין רק מבעוד יום, אבל בליל יום התענית - אסורים באכילה ושתיה  754 , ואסורין במלאכה  755  , וברחיצה, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ונועלין את המרחצאות  756 .

 754.  במסכת פסחים (נד א) מפרש שמואל כי מה ששנינו "מבעוד יום" היינו למעט משחשיכה. והיינו, שהוא סובר שתשעה באב ותענית ציבור, בין השמשות שלהם מותר. ור' יוחנן אומר שם, שתשעה באב, בין השמשות שלו אסור. והקשה הגבורת ארי, למה בין השמשות שלהם אסור, הרי תענית ציבור - דרבנן היא, וספיקא דרבנן - לקולא ! וכתב, שנראה לומר, שאומרים את הכלל שספיקא דרבנן לקולא דווקא באופן שאי אפשר לבא לתרתי קולא דסתרן אהדדי. אבל אם אפשר להגיע לידי כך - לא. והרי כאן, אם אתה מיקל בבין השמשות של סוף התענית, הואיל וספיקא דרבנן הוא, ושמא כבר לילה הוא, אם כן, גם בבין השמשות של תחילת התענית נלך לקולא, ונאמר שמותר עדיין לאכול, שמא יום הוא. והרי אלו שתי קולות שסותרות זו את זו ! שהרי מי שינהג כך, שיאכל גם בבין השמשות של תחילת התענית, וגם בבין השמשות של סוף התענית, ודאי יעבור על איסור ! והביא שכך משמע גם מהר"ן במסכת פסחים (קח א), עיין שם שהאריך טובא.   755.  איסור מלאכה אינו אלא ביום. ואילו שאר העינויים שהוזכרו במשנה - נוהגים מבערב. ועיין בגבורת ארי שהקשה למה שנה התנא את איסור מלאכה, שנוהג רק ביום, בין שאר הדברים, שנוהגין אף מהערב.   756.  הגבורת ארי כתב, שאין הכוונה שצריך בדווקא לנעול את המרחצאות, אלא בא התנא להשמיענו שרק בחמין אסור, אבל בצונן - מותר, כפי שהגמרא אומרת להלן. מה שאין כן מה ששנינו בסיפא "ונועלין את החנויות" ששם הכוונה בדווקא. אבל הרמב"ם כתב כפשוטו, שנועלין את המרחצאות. וכן כתב בשפת אמת, שלמסקנת הגמרא נועלין ממש.
עברו גם שלש תעניות אלו - ועדיין לא נענו, בית דין גוזרין עליהן (על הציבור) עוד שבע תעניות.
שהן, סך כל התעניות שהזכרנו: שלוש תעניות הראשונות, שלוש אמצעיות, ושבע אחרונות - שלוש עשרה תעניות על הצבור  757 .

 757.  כתב הריטב"א, שלא בא התנא להשמיענו את חשבון התעניות, שהרי כל אחד יכול לחשב ולהגיע לסיכום זה. אלא כוונת התנא לומר, שגוזרין על הציבור רק שלש עשרה תעניות - ולא יותר ! והגבורת ארי כתב, שבא התנא לומר, שכשגוזרין תענית גשמים, גוזרים מתחילה את כל י"ג התעניות ביחד. ואחר כך מחלקים את התעניות, כפי ששנינו במשנה. והתוספות יום טוב כתב, שכוונת התנא לומר, שהם כנגד י"ג מדות של רחמים. עיי"ש.
הרי תעניות אלו, שבעת ימי התענית האחרונים, יתרות על התעניות הראשונות (חומרה יתירה יש בהן לעומת כל התעניות הקודמות) בשני דברים:
א. שבתעניות אלו מתריעין (בגמרא להלן יתבאר האם הכוונה להתרעה בתפילה וצעקה, או לתקיעה בשופרות  758 ), ב. ונועלין לחלוטין למשך כל יום התענית את פתחי החנויות של דברי מאכל ושתיה (מה שאין כן בתעניות הקודמות, שלמרות שאסורים באכילה ושתיה, מכל מקום מותר לפתוח את החנויות, ומותר להכנס ולקנות בהן דברי מאכל).

 758.  כתב התפארת ישראל, שאם הכוונה לשופרות, נקט לשון "מתריעין" משום שהתרועה היא עיקר מה שציותה התורה, שנאמר "והרעותם בחצוצרות". והתקיעה - טפלה לה.
ואימתי יהיו מותרים בעלי החנויות לשוב ולפתוח את חנויותיהם?
ביום התענית שחל ביום שני בשבוע, מטין (פותחים קצת את פתחי חנויותיהם  759 ) עם חשיכה (לעת ערב).

 759.  ר"ע מברטנורה מוסיף: אבל אין מוציאין סחורתן לחוץ. וכך הוא לשון הרמב"ם בפירוש המשניות: "פירוש, שפותחין קצת דלתי החנויות עם חשיכה. ואין מוציאין הסחורות שבחנות, ואין עושה מהן שורה".
והטעם שאין מטין כל היום, כדי שיראו בני אדם שהחנויות סגורות - ויצטערו. ורק לעת ערב פותחין קצת, כדי שיהיה להם מה לאכול בלילה  760 .

 760.  כך פירש רש"י להלן (יד ב, ד"ה בשני), עיין שם ובהגהה.
ולעומת זאת, ביום התענית שחל ביום חמישי בשבוע - מותרין לפתוח חנויותיהם לגמרי, ובמשך כל היום  761 , מפני כבוד השבת (כדי שיוכלו לקנות צרכי שבת).

 761.  כתב התוספות יום טוב בשם הבית יוסף (סימן תקע"ה), שדווקא חנויות של מאכל ומשקה מותרים. אבל חנויות של דברים אחרים - אין פותחים כלל. עיין שם. והגבורת ארי להלן (יד ב) כתב, שמפירוש רש"י שם (ד"ה מטין) משמע שדווקא בחנויות של מאכל ומשקה מטין, כדי שלא יצטערו. אבל שאר חנויות פותחין לגמרי, ואפילו ביום שני. אמנם הקשה על דבריו, שהרי אפשר לומר להיפך, שפתיחת חנויות אסורה לגמרי בין בשני ובין בחמישי, ורק חנויות של מאכל ומשקה מותרין לגמרי בחמישי, ומטין בשני. עיין שם. ובאמת ענין זה תלוי בגרסאות שם.
עברו גם ימי תעניות אלו - ולא נענו, אין גוזרים תעניות נוספות על הציבור.
אבל ממעטין במשא ומתן, בבנין, ובנטיעה  762  , באירוסין  763  , ובנישואין  764  , ובשאילת שלום בין אדם לחבירו, כבני אדם הנזופין למקום ("נזופין" - לשון גערה. והיינו כאילו גער בהם הקדוש ברוך הוא).

 762.  היינו דווקא משא ומתן של שמחה (כך כתבו התוספות במסכת מגילה ה ב). ובשו"ע (סימן תקנ"א) כתב, דהיינו דווקא לקנות צרכי חופה. וכן בנין ונטיעה, דווקא בשל שמחה, כגון בית חתנות לבנו, ואילן המיסך על הארץ לטייל תחתיו - ממעטין, כמבואר בגמרא להלן (יד ב, עיין שם וברש"י שם). אבל בית לדור בו, ואילן לפירותיו - מותר.   763.  כתבו התוספות (שם), דהיינו שאין מתארסים כלל, ולא רק שממעטין בשמחת אירוסין. וכן סתמו הבית יוסף והמגן אברהם (סימן תקע"ה). ובקרבן נתנאל תמה על דבריהם, שאם כן, למה שנה התנא אירוסין ונישואין, הרי קל וחומר הוא: אם אין מתארסין, כל שכן שאין נישאין ! והשפת אמת (להלן יד ב) כתב שאין זו קושיה, עיין שם. אמנם הים של שלמה חולק על התוספות, והביא ראיה לדבריו מהירושלמי.   764.  ואם לא קיים עדיין פריה ורביה - מותר. תפארת ישראל.
דין זה נאמר לגבי כלל הציבור.
אבל היחידים (תלמידי חכמים) חוזרין ומתענין גם לאחר שעברו כל ימי התעניות שגזרו על הציבור עד שיצא (שיעבור) כל חודש ניסן  765 .

 765.  הקשה הריטב"א, אם זמן הראוי לגשמים הוא (שהרי משום כך מתענין היחידים), למה אין הציבור מתענין בתוך זמן זה עד שייענו, כפי שמצינו בגמרא גבי שאר צרות? וכתב, שבאמת חודש ניסן אינו זמן ירידת הגשמים, ואף אם ירדו, אין בהם תועלת, כי כבר אבדו החריש והזריעה, ואין הזמן ראוי עתה לכך. אבל מכל מקום, על ידי הצלחה מן השמים אפשר שיועילו הגשמים והחרישה והזריעה עתה, כפי שהיה בימי יואל. והיות ורק על ידי נס תהא תועלת בגשמים, אין גוזרין שהציבור יתענו, שמא לא ייעשה להם נס, ותחלש דעתם. אבל היחידים מתענין בצנעה בביתם. כי אף אם חלילה לא ייעשה להם נס, הרי אין הציבור יודעים מתעניתם, ולא תפוג דעתם. וזהו דווקא בחודש ניסן, אבל לאחר מכן, שכבר הגיע זמן הקציר, אין ראוי לזריעה כלל, אם לא יהיה נס משונה כקריעת ים סוף, ולכן אין ראוי אף ליחידים להתענות.
אבל לאחר שיצא חודש ניסן, אין מתפללים עוד על הגשמים. כי אם יצא חודש ניסן  766  , וירדו אז גשמים - סימן קללה הוא  767 , ולא ברכה  768 .

 766.  כתב הרמב"ם (פרק ג' מהלכות תעניות), שאין הכוונה לחודש שאנו מכנים ניסן (חודש הלבנה), אלא שיצא ניסן של תקופה (שהגיע השמש לתחילת מזל שור). וטעם הדבר, שהרי אין ירידת הגשמים תלויה בחודשי הלבנה, אלא בתקופות השנה.   767.  היינו כשלא ירדו גשמים קודם לכן כלל. רבינו עובדיה מברטנורה.   768.  כתב הרמב"ם (פרק ג' מהלכות תענית הלכה י'), שזמנים אלו שנשנו במשנה - בארץ ישראל הם. אבל במקומות אחרים, שעונת הגשמים שלהם מוקדמת או מאוחרת מהזמנים המוזכרים במשנה, התעניות ייקבעו לפי אותם זמנים. וכן כתבו עוד ראשונים.
שנאמר שאמר שמואל לעם ישראל, כאשר המליכו את שאול: "הלוא קציר חטים היום וגו' אקרא אל ה' ויתן קלות ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה וגו'". הרי שירידת גשמים בקיץ - סימן קללה היא  769 .

 769.  הגירסא לפנינו בגמרא: "יצא ניסן וירדו גשמים - סימן קללה". ומשמע שכן גרס הר"ע מברטנורה. שכתב, שזהו דווקא אם לא ירדו כלל גשמים קודם ניסן, אבל אם ירדו להם גשמים, סימן ברכה הם (כפי שהבאנו לעיל). וכן כתב הריטב" א. אבל הגירסא לפנינו במשניות: "יצא ניסן ולא ירדו גשמים - סימן קללה". וכתב התוספות יום טוב, שנראה ליישב גירסה זו לפי מה שכתב הברטנורה, וכך היא כוונת המשנה: יצא ניסן, ולא ירדו גשמים עוד פעם, סימן קללה הוא. וזהו שהתנה הברטנורה, דהיינו כשלא ירדו כלל. שאם לא ירדו לפני ניסן, אזי כשירדו אחר ניסן - סימן קללה הוא. אבל אם ירדו בחורף, וירדו שוב אחרי ניסן, אין זה סימן קללה. והביא טעם לדבר מהמשנה במסכת מועד קטן (פרק ג' משנה ג') שזרעים שלא שתו לפני המועד - אינם נפסדים אם לא ישקו אותם במועד, ולכן אין משקים אותם. ואילו זרעים ששתו לפני המועד, מותר להשקותם במועד.
גמרא:
שואלת הגמרא: בשלמא כולהו, כל הדברים שהוזכרו במשנה, שאסורין בתענית - אית בהו תענוג (יש בעשייתן תענוג): רחיצה, וסיכה, ותשמיש המטה. ולכן אסור לעשותם ביום התענית.
אבל מלאכה, למה אסור בעשייתה? והרי צער הוא לעשות מלאכה!  770 

 770.  הגבורת ארי מעיר, הרי לעיל גבי איסור מלאכה בתשעה באב פירשנו, שאין עושין מלאכה, כי ביטול מלאכה - צער הוא. ואילו כאן אומרים שאדרבה, עשיית מלאכה - צער הוא ! וכתב, שהצער בתשעה באב הוא משום הפסד שכר, ואילו כאן הצער הוא בעשיית המלאכה עצמה. עיין שם.
אמר רב חסדא אמר רב ירמיה בר אבא: אמר קרא: "קדשו צום קראו עצרה אספו זקנים", דימה הכתוב צום - כעצרת (היינו חג השבועות ושמיני עצרת, שמכונים בשם "עצרת").
מה עצרת - אסור בעשיית מלאכה, שהרי יום טוב הוא,
אף תענית - אסור בעשיית מלאכה  771 .

 771.  וטעם הדבר, כדי שיפנו ליבם לחזור בתשובה. וגם שיראו הציבור עצמם כאילו רפו ידיהם, ומבוהלים מפני עוונותיהם. ריטב"א. ועיין בגבורת ארי מה שכתב בזה. ועיין עוד בריטב"א, שגרס כך בסוגיין: "מנא הני מילי - אמר רב חסדא וכו' דאמר קרא קדשו צום". והיינו, ששאר דברים השנויים במשנתנו, היות ויש בהם תענוג, פשיטא שבכלל עינוי הם. אבל מלאכה, שיש צער בעשייתה, למה אסורה? ועל זה מתרצת הגמרא, שלמדים את הדבר מהפסוק, וטעם הדבר - כפי שהבאנו.
אי (שמא תאמר), כיון שאנו מדמים תענית לעצרת לענין איסור מלאכה, נמשיך ונדמה אותם גם לענין אחר, ונאמר: מה גבי עצרת - איסור המלאכה מתחיל מאורתא (מהערב), מליל יום טוב, אף בתענית נמי - יתחיל איסור המלאכה מאורתא (מהערב)!  772 

 772.  ואי אפשר לומר כך, שהרי מצינו להלן (יג א): כשאמרו תענית ציבור אסור במלאכה, לא אמרו אלא ביום. אבל בלילה - מותר. שיטה לבעל הצרורות.
אמר רבי זירא: לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי ירמיה בר אבא (רבי ירמיה בר אבא פירש לי את הענין): אמר קרא בענין צום (במקרא דלעיל): "קדשו צום וגו' אספו זקנים". הרי שדימה הכתוב צום - דומיא דאסיפת זקנים (בדומה לאסיפת זקנים, כינוס החכמים בבית הכנסת).
וכך אנו דורשים את הדמיון וההשוואה בין צום לאסיפת זקנים:
מה אסיפת זקנים - ביום היא, שהרי בלילה כל אחד נמצא בביתו, ואינם נאספים, אף צום נמי - מתחיל ביום, ולא מהערב.
שואלת הגמרא: אם כך, אם אנו מדמים את הצום לאסיפת זקנים, נמשיך על דרך זו, ואימא (ונאמר) שהצום מתחיל מטיהרא (מהצהרים  773 ), שהרי אין דרך הזקנים להתאסף השכם בבוקר, אלא רק בצהרים?

 773.  תרגום המקרא (דברים כח כט) "ממשש בצהרים" - בטיהרא. ובגבורת ארי כתב, דהיינו חצות היום, כפי שמצינו במסכת יומא (טו א) גבי היזה על טהרו של מזבח, דהיינו חצי המזבח, כדאמרי אינשי טהר טיהרא, והיינו חצי היום.
אמר רב שישא בריה דרב אידי: מה ששנינו במשנה, שאסורים בעשיית מלאכה במשך כל היום - מסייע ליה לרב הונא, דאמר שמצפרא כינופיא (שכבר מהבוקר של יום התענית - נאספין כולם בבית הכנסת), וכפי שיבואר להלן.
שלכן פשוט לתנא שאיסור מלאכה - כל היום הוא, משום שאנו מדמים את הצום לאסיפת זקנים, ואסיפת זקנים - מהבוקר היא  774 .

 774.  כך היא הגירסא לפנינו, והסוגיא נתבארה לפי מה שכתב הגבורת ארי. ויש ראשונים שאינם גורסים כך, כי לפי הבנתם בסוגיה, יוצא שהגמרא מקשה "ואימא מטיהרא", ואינה מיישבת את הקושיה כלל. אלא ממשיכה ואומרת "מסייע ליה לרב הונא וכו'". ולכן גורסים כך: "מה אסיפת זקנים ביום, אף צום נמי ביום. אמר רב שישא בריה דרב אידי: מסייע לרב הונא וכו'". וכתב הריטב"א, שיש לפרש נוסחא את הנוסחא שלפנינו כך: מתחילה סברנו ללמוד שאסיפת זקנים ביום, ממה שנאמר "תקעו שופר קדשו צום קראו עצרה", ועל זה מקשה הגמרא "אימא מטיהרא", שהרי אין הוכחה במקרא שמתכנסים בבוקר. וחוזרת בה הגמרא ואומרת, שאכן אין למדים מהמקרא, אלא מדברי רב הונא, שכך קיבל מרבותיו, ש"מצפרא כנופיא". ועתה מתיישבת היטב הילפותא שאסיפת זקנים ביום, ושמתחילים מהבוקר.
היכי עבדי (היאך עושין את סדר יום התענית)?
אמר אביי: מצפרא עד פלגא דיומא - מעיינינן במילי דמתא (מהבוקר עד חצות היום, מעיינים בענייני העיר), אם יש גזל וחמס ביניהן, ומפייסים את אלו שנעשה עימם עוול.
מכאן ואילך (מחצות היום ואילך), מחלקים את הזמן שנותר מהיום לשני חלקים:
רבעא דיומא (רבע יום, דהיינו, חצי מחצי היום שנותר) קרינן בספרא (קוראין בספר תורה) "ויחל משה",  775   776  ואפטרתא (ומפטירין) הפטרת "דרשו ה' בהמצאו" (כפי שאנו נוהגים בזמננו בתעניות).

 775.  כתב הריטב"א: "והא דקרינן ויחל, שמדבר בענין ריצוי מחילה. והבטחתנו שכשאנו אומרים י"ג מדות, שאין אנו חוזרים ריקם".   776.  החשק שלמה מביא, שזהו דווקא בשלש תעניות ראשונות. אבל בשבע אחרונות אין קורין זה, אלא ברכות וקללות, וכפי שמצינו במסכת סופרים (פרק י"ז הלכה ז').
מכאן ואילך (מסוף החצי הראשון של חצי היום שנותר) עד סוף היום - בעינן רחמי  777  (מתפללים ומבקשים רחמים)  778 .

 777.  אין הכוונה שבבוקר לא היו מתפללים ומבקשים רחמים כלל, אלא שברבע היום בערב מרבים בתפילות ורחמים. ריטב"א.   778.  כתב הרמב"ם, שכך עושים בכל התעניות, ואפילו בג' תעניות ראשונות.
שנאמר: "ויקומו על עמדם ויקראו בספר תורת ה' אלהיהם רבעית היום, ורבעית מתודים ומשתחוים לה' אלהיהם".
הרי לנו שרביע היום קראו בתורה, ורביע היום היו מתודים ומבקשים רחמים  779 .

 779.  כתב הריטב"א, שמשמע מכאן שאותן כ"ד ברכות המוזכרות להלן (בתחילת פרק שני) שאומרים אותן בתענית, נאמרות במנחה, שהרי אותו זמן מיועד להרבות בבקשת רחמים. אמנם יתכן שאומרים אותן גם בבוקר. אף שיתכן כי מה שנקטה הגמרא שבערב מרבים בבקשת רחמים - היינו משום שמתפללים אז שתי תפילות, מנחה ונעילה, מכל מקום ודאי כיון שקבעו את אותו זמן לאריכות התפלה, ודאי אומרים אז כ"ד ברכות. ורבינו חננאל הביא מכאן ראיה, שאין אומרים אותן - אלא בערב, בתפלת נעילה. וכתב הריטב"א שאין זו ראיה, כי אפילו לדבריו, למה אין אומרים אותן במנחה? ועוד, שאפשר שאומרים אותן גם בתפלת שחרית. ולפי שמתפללים בערב שתי תפלות, עושין אותה עיקר. וכן כתב הרמב"ם (פרק ג' מהלכות תעניות הלכה ז'), שאומרים אותן בתפלת שחרית ובמנחה. וסיים הריטב"א: ונראין דברים שזה הדבר תלוי ברצון, לאומרה בתפלת מנחה בלחוד, או לאומרן בכל התפילות.

דרשני המקוצר