פרשני:בבלי:כריתות ט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

כריתות ט ב

חברותא

גבי שפחה נמי כתיב "אשר ישכב את אשה שכבת זרע  והיא שפחה" ודרשינן מ"והיא שפחה" - לחלק על כל שפחה ושפחה!  13 

 13.  התוס' בסנהדרין (נד ב) כתבו, שדין זה דגופים מוחלקים נאמר רק באיסורי עריות של אשה, ולא באיסור זכור ובהמה. ולפי דבריהם מובן גם כן, מדוע צריך לימוד מיוחד לשפחה חרופה, הואיל ואיננה בכלל איסורי עריות. אבל התוס' בקידושין (עז ד"ה הרי) כתבו, שכהן גדול הבא על חמש אלמנות חייב חמש מלקות, משום דגופין מוחלקים, אף על פי שאין איסור זה בכלל איסור דעריות, ולכאורה יקשה, אם כן למה הוצרכנו לימוד מיוחד לשפחה חרופה שגופים מחלקים בה. אולם השער המלך (איסו"ב יז יא) ביאר בדבריהם, שמשפחה חרופה נלמד לכל שאר איסורי ביאה, שאף על פי שאינם בכרת כעריות, מכל מקום הגופים מחלקים בהם. ויעויין במנחת חינוך (קכט בסופו) שכתב, שאיסור דשפחה חרופה איננו בכלל איסור עריות, ונפקא מינה לענין דבר שבערוה שאינו בפחות משנים, דבשפחה חרופה יהיה די בעד אחד, כשאר איסורי ביאה.
שנינו במשנה: נזיר שנטמא טומאות הרבה.
(סוגיא זו נתבארה לעיל ב, ב).
ומבארינן: מאן תנא ששנה משנה זו?
אמר רב חסדא: רבי יוסי ברבי יהודה היא. דאמר: נזירות דטהרה אשר נוהג בה הנזיר הטמא לאחר שנטהר - מהיום השביעי לטהרתו מטומאתו, הוא דחיילא עליה, עוד לפני שהגיע היום השמיני לטהרתו, שבו הוא מביא את הקרבנות של נזיר טמא. ולכן משכחת לה שמביא קרבן אחד על טומאות הרבה.
וכגון: נזיר טמא שספר שבעה ימים, שבהם הוזה עליו אפר פרה אדומה לטהרו מטומאתו, וביום השביעי הוא החל לנהוג בנזירות טהרה, ואירע ששוב נטמא באותו היום שהוא שביעי לטהרתו. ושוב נטהר, וחזר ונטמא בשביעי לטהרתו, דהוי ליה טומאתו בשביעי טומאה חדשה, הואיל וכבר החלה ביום השביעי נזירות דטהרה. וכיון דלא יצא הנזיר לשעה הראויה להקריב בה קרבן בשעה שנטמא, שרק ביום השמיני הוא מביא קרבן, אינו חייב אלא קרבן אחד על כל אותן טומאות.
דאי רבי, כיון דאמר רבי: נזירות דטהרה עד שמיני לא חיילה עליה - לא משכחת לדינא דמתניתין!
דאי דנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי
- כולה טומאה אריכתא היא!
ואי דנטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני, הרי כיון דיצאת שעה שראויה להקריב בה קרבן - מחייב על כל אחת ואחת!
אלא, לאו, שמע מינה - רבי יוסי ברבי יהודה היא!
ומבארינן: ומאי רבי ומאי רבי יוסי ברבי יהודה?
דתניא: נאמר בנזיר טמא שנטהר, שספר שבעה ימים לטהרתו והוזה עליו אפר פרה ביום השלישי וביום השביעי: "וקדש את ראשו ביום ההוא" - ביום הבאת קרבנותיו, דברי רבי. והיינו, דמתחיל למנות את נזירות הטהרה החל מהיום השמיני, שבו הוא מביא את קרבנותיו.
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ביום תגלחתו! והיינו, ביום השביעי שבו הוא מתגלח, בו מתחילה נזירות הטהרה.
מתניתין:
המשנה ממשיכה למנות את המביאין קרבן אחד על עבירות הרבה:
המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה, שמתרה בה שלא תתייחד עם פלוני ועם פלוני, ונתייחדה עם אותם אנשים, הרי כשבעלה מביא אותה לבית המקדש כדי שישקה אותה הכהן מים המרים כדין סוטה, ומביא עליה מנחת סוטה, דיו שיביא מנחה אחת על כל אותן אנשים שהתרה בה שלא תסתר עמהם.
המצורע שנתרפא מצרעתו כך הוא סדר טהרתו: לוקח שתי צפרים ועושה בהם כסדר הכתוב בפרשת מצורע, וטובל, ועדיין אינו טהור אלא צריך לספור שבעה ימים. וביום השביעי טובל והרי הוא טהור לחולין. ולמחרת, ביום השמיני, הוא מביא קרבנותיו, ומאז הוא מותר בקדשים.
קרבנות המצורע הם שלשה: שני כבשים, אחד לעולה ואחד לאשם, וכבשה אחת לחטאת. אך אם הוא עני שאין ידו משגת לקנות שלשה כבשים, מביא שני עופות, אחד לעולה ואחד לחטאת, וכבש לאשם.
ומצורע שנתנגע נגעים הרבה, שלאחר שנתרפא מנגעו הראשון וספר שבעה ימים, ולא הספיק להביא קרבנותיו, נתנגע שוב. וכן הרבה פעמים, מביא קרבן אחד בסוף על כולם. הביא ציפרין בתחילת סדר טהרתו, וחזר ונתנגע - לא עלו לו הציפרים לחובתו על הנגע הראשון. אלא, כשיטהר מנגעו השני יצטרך להביא שוב צפרים על הנגע הראשון, מלבד הצפרים שמביא על הנגע השני  14 .

 14.  כתב החזו"א, שלכאורה דין זה הוא דוקא כשנתנגע בשנית קודם יום שמיני, שהוא יום הבאת קרבנותיו, (והוא הדין בליל שמיני, לדעת חזקיה לעיל (ח א), אבל נתנגע ביום שמיני, מביא קרבן על כל נגע בפני עצמו, שהרי יצא לשעה הראויה להביא בה קרבן, אבל מדברי הרמב"ם (מחו"כ ה ח) מבואר שאין הדבר כן, אלא שאם נתנגע קודם הבאת אשמו, מביא קרבן אחד על שניהם. אבל כשנתנגע אחר אשמו, אף על פי שעדיין לא הביא חטאתו, כבר נתחלקו לשנים, ומביא לכל נגע קרבנותיו בפני עצמו, שכשם שהאשם קובע בעניות ועשירות לרבי יהודה, כמבואר לקמן בגמרא, כך הוא קובע לענין חילוק הנגעים, (ולרבי שמעון, יהיה החטאת קובע גם לענין זה), ועיי"ש. אך לכאורה יש להוסיף עוד פרט, שאם נתנגע שנית ביום שביעי קודם טבילתו, שעדיין לא יצא מטומאת צרעתו, גם בלא הלימוד מפסוק היינו יודעים שאינו מביא שני קרבנות, שהרי זה טומאה אחת ממש, ורק כשנתנגע אחר טבילתו, שכבר יצא אז מתורת מצורע להיות טבול יום, בזה אנו צריכים ללמוד שמכל מקום מביא קרבן אחד. וכתב המשך חכמה (מצורע), שגם באופן שהוא מחוייב שני קרבנות על שני נגעים, מכל מקום מיד לאחר הבאת קרבן אחד כבר מותר הוא באכילת קדשים, אלא שהשאר עליו חובה, וכמו שלמדנו לעיל לענין אשה שיש עליה חמש לידות או חמש זיבות.
ודין זה נוהג - עד שיביא חטאתו! שאם כבר הביא את חטאתו על הנגע הראשון וחזר ונתנגע שוב, אינו צריך להביא עוד הפעם צפרים על הנגע הראשון.
רבי יהודה אומר: אם נתנגע עד שיביא אשמו הרי למרות שהביא חטאתו הרי הוא צריך להביא שוב צפרים אחרות על הנגע הראשון. (ולמסקנת הגמרא ביאור המשנה הוא בדרך אחרת).
גמרא:
ומבארינן: מנלן שמביא הבעל המקנא מנחה אחת על הרבה קינויין שקינא לאשתו? דכתיב בפרשת סוטה "זאת תורת הקנאות". ודרשינן: תורה אחת לקינויין הרבה, שעושים עליהם פעם אחת בלבד את הסדר הכתוב בסוטה, ובכלל זה שמביא רק מנחה אחת.
שנינו במשנה: מצורע שנתנגע נגעים הרבה.
ומבארינן: מנלן שמביא רק קרבן אחד?
דכתיב "זאת תורת המצורע". ודרשינן: תורה אחת למצורעים הרבה, דהיינו לנגעים הרבה  15 .

 15.  הקשה השיטמ"ק (א ח), מדוע ביולדת ובמצורע הוצרכנו לדרוש מהפסוק שמביא קרבן אחד על עבירות הרבה, ואילו בנזיר לא דרשו בגמרא שום פסוק ללמוד דין זה? והערוך לנר כתב ליישב, שבאמת מיולדת אפשר ללמוד לכל שאר המחוייבים קרבן (ונזיר בכללם) שדי להם בקרבן אחד, כל זמן שעדיין לא הגיע זמן הראוי להבאת הקרבן, אלא שבמצורע נתחדש, שאפילו באופן שכבר יצא לשעה הראויה להביא בה קרבן, שכבר הגיע יום שמיני, שמכל מקום מביא קרבן אחד, כל זמן שלא הקריב אשמו עדיין, וכמו שכתב הרמב"ם, וכנ"ל, ומשום כך הוצרכנו פסוק מיוחד במצורע, ומה שכתב הרמב"ם (נזירות ו טו), שאם נטמא הנזיר קודם שהביא קרבן חטאתו הרי הוא מביא קרבן אחד בלבד, אף על פי שכבר הגיע יום השמיני, זהו משום שפסק כדעת חכמים (בנזיר יח), שכל זמן שלא הביא חטאתו אינו מתחיל נזירות טהרה השניה, וכמו שפירש הכסף משנה שם, ואם כן שוב אין כאן אלא טומאת נזירות אחת בלבד.
שנינו במשנה: הביא ציפרין ונתנגע - לא עלו לא עד שיביא חטאתו. רבי יהודה אומר: עד שיביא אשמו.
ומקשינן: והאמרת ברישא אין מביא אלא קרבן אחד, אלמא שכל הנגעים נחשבים כצרעת אחת אריכתא, ולמה יצטרך להביא צפרים נפרדים לכל נגע?  16  ומתרצינן: חסורי מחסרא, והכי קתני במתניתין  17 :

 16.  הנה לפי הסלקא דעתך דגמרא, היה הדין, שכל זמן שלא הביא חטאתו או אשמו, עדיין לא נשלמה טהרת הצפרים, וכשנתנגע קודם הבאת חטאתו, צריך הוא להביא גם על הנגע הראשון, וממילא יביא שני זוגות, זוג לכל נגע, ועל זה הקשו בגמרא, שהרי למדנו ברישא, שאינו מביא אלא קרבן אחד על כמה נגעים, ואם כן הוא הדין לענין צפרים, שיביא זוג אחד על כולם. והקשה החזו"א, הרי זמן הבאת צפרים הוא ביום הראשון לטהרתו, ואם כן, כשנתנגע אחר כך באחד משאר הימים, ואנו אומרים שלא עלו לו לנגע ראשון, ודאי יהיה צריך להביא זוג בפני עצמו על הראשון, ואינו יכול לצאת ידי חובתו במה שמביא על הנגע השני, שהרי יצא נגע הראשון לשעה הראויה להביא בה צפרים, וכבר נשלם חיוב צפרים על נגע הראשון בפני עצמו. ותירץ, מאחר וגמר טהרתן של הצפרים הוא בשעת הבאת חטאתו, וכנ"ל, אם כן שעת גמר החיוב הוא ביום השמיני כשמביא חטאתו, וכל שעה שעדיין לא הביא חטאתו, לא נשלם חיוב הצפרים, ולא יצא לשעה הראויה להבאתם. וכל זה הוא לפי הסלקא דעתך. אבל לפי מסקנא דגמרא, כתב החזו"א, שגמר טהרתם הוא בשעת טבילה, שאז נטהר הוא מצרעתו, והוא חוזר לדין טבול יום, ואם נתנגע אחר כך, יצא כבר מחיוב צפרים שעל נגע הראשון.   17.  החזו"א מעיר, שלפי דברי הרמב"ם הנ"ל, שהאשם קובע לענין חילוק הנגעים לשני קרבנות, אם כן היינו יכולים ליישב, שכונת המשנה היא, שלא עלו לו הצפרים לענין חילוק הנגעים לשני קרבנות. כלומר, שאף על פי שהביא צפרים ונתנגע, מאחר שעדיין לא הביא אשמו, יכול הוא להביא קרבן אחד על שני הנגעים, ושלא כדעת רבי אליעזר בן יעקב לקמן בגמרא, שלדבריו הצפרים הם הקובעים גם לענין זה.
א. הביא ציפרין, ונתנגע, ושוב הביא ציפרין ונתנגע, אין מביא אלא קרבן אחד בסוף על כולן - שכל הנגעים נחשבים לצרעת אחת.
ב. ולאקבועי בעניות ובעשירות, לקבוע את מעמד המצורע אם הוא עני או עשיר ביחס לחיוב קרבנותיו - לא מיקבע עד שיביא חטאת! שהכל תלוי במצבו בשעת הקרבת החטאת. שאם היה אז עני והביא את החטאת מהעוף, הרי אע"פ שהעשיר אח"כ מביא גם את העולה מהעוף.
ואם היה עשיר בשעת הקרבת החטאת והקריב בהמה לחטאת יקריב גם את העולה מן הבהמה, ואע"פ שנעשה עני בשעת הקרבת העולה.
וכך ביאור המשנה: "לא עלו לו" הציפרין - ששעת הבאת הציפרין אינה קובעת את מעמדו - "עד שיביא חטאתו". ואם היה עני בשעת הבאת הציפרין והעשיר אח"כ, מביא קרבנות עשיר. וכן להיפך. ורבי יהודה אומר: עד שיביא אשמו! ששעת הקרבת האשם (שהוא הקרבן הקרב ראשון מקרבנות מצורע) קובעת. ואם היה אז עני מביא את העולה והחטאת מהעוף, אע"פ שבשעת הקרבת העולה והחטאת הוא עשיר. וכן להיפך.
תנן התם במסכת נגעים: מצורע עני שהפריש קרבנו, קרבן עני, ואח"כ העשיר - הכל הולך אחר החטאת כפי שהיה מצבו בשעת הקרבת החטאת, דברי רבי שמעון.
רבי יהודה אומר: הכל הולך אחר האשם.
תניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: הכל הולך אחר שעת הבאת הציפרין.
אמר רב יהודה אמר רב: שלשתן מקרא אחד דרשו. דכתיב "אשר לא תשיג ידו בטהרתו", דהיינו שהיה עני בשעת טהרתו.
רבי שמעון סבר: האי "טהרתו" היינו דבר המכפרו, דהיינו החטאת שמצאנו שהיא מכפרת בשאר העבירות.
רבי יהודה סבר: דבר המכשירו דהיינו האשם דמדמו נותנין על בהונות המצורע ועל ידי כן הוא מותר בקדשים  18 .

 18.  התוס' בערכין (יז ב ד"ה רבי יהודה) מבארים, שאמנם גם החטאת מעכבתו מלאכול בקדשים, מכל מקום האשם קרוי "מכשיר", הואיל ועיקרו בא להכשיר את המצורע, מה שאין כן החטאת, שבאה גם לכפרה. ועיין זבחים (צ ב) במשנה, שמטעם זה האשם של מצורע קודם להקרבת חטאתו, וכמו שביארו שם התוס' (ד"ה חוץ). ועיין עוד זבחים (לג א, רש"י ד"ה סמיכת אשם מצורע).
רבי אליעזר בן יעקב סבר: "דבר הגורם לו טהרה", ומאי נינהו? ציפרין! שהם תחילת הטהרה, שמזין עליו מדם הצפור השחוטה.
מתניתין:
ועתה מבאר התנא את הענין החמישי שבו יש מי שמביא קרבן אחד על עבירות הרבה:
האשה שילדה ולדות הרבה.
ומפרשת המשנה, כיצד? כגון שהפילה בתוך שמונים יום ללידה קודמת של נקבה (שהיא עדיין בתוך ימי הטוהר, שלאחריהם מביאה את הקרבנות), ועתה הפילה שוב נקבה (ונקטה המשנה תוך שמונים לנקבה, ולא תוך ארבעים לזכר כיון שאם הנפל פחות מארבעים יום הוא אינו אלא מיא בעלמא ואין עליו חיוב קרבן. ולכן לא יתכן להתחייב קרבן יולדת על ולד שנולד בימי טוהר של זכר. אבל בנקבה יתכן הדבר. כגון: שטבלה לאחר שבועיים ללידתה, וחזרה ונתעברה, והפילה לאחר ארבעים יום, דהיינו, שלאחר חמשים וארבע יום ללידה הראשונה) חזרה והפילה, בתוך שמונים להפלה הראשונה. ואף נפל זה היה נקבה. והרי היא מביאה קרבן אחד על כולן.
והמפלת תאומים שהיתה מעוברת בשלשה עוברים (ואפילו בזכרים) והפילה את הראשון לאחר ארבעים יום מתחילת העיבור, והשני נשתהה, והפילה אותו תוך ארבעים יום, בימי הטוהר מההפלה הראשונה, ואת השלישי הפילה בתוך ארבעים יום מההפלה השניה, הרי היא מביאה קרבן אחד על כולם.
רבי יהודה אומר (פליג בין על דין הולדות ובין על דין תאומים): מביאה קרבן על הנפל הראשון, ואינה מביאה על השניה שהפילה אותה בתוך מלאת שמונים לראשון בולדות הרבה, או תוך מלאת ימי הטוהר לזכר בילדה תאומים.
אבל, מביאה על השלישי כיון שהוא יצא לאחר ארבעים או שמונים ללידה הראשונה (שהרי כאמור יש לפחות חמשים וארבע יום בין לידה ללידה), והשני אינו נחשב כלל, הואיל והוא יצא תוך מלאת מהראשון, ולכן נחשב רק השלישי כלידה חדשה.
ואינה מביאה על הרביעי שהוא יצא תוך מלאת מהשלישי שהחשבנו אותו כלידה (ובתאומים חולק רבי יהודה באופן שהשלישי יצא לאחר ימי הטוהר של הראשון).
גמרא:
ומבארינן: מנלן שמביאה קרבן אחד על כל הלידות?
דתני תנא קמיה דרב ששת: כתיב "זאת תורת היולדת לזכר ולנקבה" ודרשינן מ"תורת" דמשמע רבים - מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה!
יכול אף על הלידה ועל הזיבה תביא רק קרבן אחד? תלמוד לומר "זאת" בלשון יחיד לומר שמביאה קרבן על הזיבה לחוד ועל הלידה לחוד.
קתני (כמו: אמר מר): יכול אף על הלידה ועל הזיבה.
ומקשינן: כיצד היה אפשר לומר שתביא על שתיהן קרבן אחד עד שצריך קרא למעט זאת? אלא מעתה, אכלה חלב וילדה ולד, או אכלה דם וילדה, האם הכי נמי תאמר דאין מביאה אלא קרבן אחד על החלב ועל הלידה, או על הדם והלידה!? והכא נמי לידה וזיבה שני ענינים שונים הם!?  19 

 19.  הקשה השיטמ"ק (טז), למה לא נפרש את הברייתא כפי פשוטה, לענין לידה וזיבה, שאף על פי שודאי חייבת היא שני קרבנות, וכמו אכילת דם ולידה, מכל מקום לולא הלימוד מ"זאת", היינו סבורים שלענין אכילת קדשים די לה בקרבן אחד והשאר יהיה עליה חובה, וכמו שהדין באמת לענין שתי לידות. וכן הקשה גם כן במשך חכמה (מצורע). והשיטמ"ק כתב ליישב, שמפשוטה של ברייתא היה משמע, שמדברים לענין חיוב הקרבן, ולא לענין אכילה בקדשים.
ומתרצינן: אימא הכי: יכול אף על הלידה שלפני מלאת, כלומר לידה ראשונה (רש"י נדה מ, א), ועל הלידה שלאחר מלאת ימי טהרה תביא קרבן אחד?  20 

 20.  לעיל (ז ב) במשנה למדנו, שכאשר ילדה לאחר מלאת מביאה שני קרבנות, משום שיצאה לשעה הראויה להביא בה קרבן, (ואף בית הלל מודים בזה מצד הסברא, אלא שדרשו מ"או לבת", לחייב בליל שמונים, כמבואר בגמרא שם). ומעתה יש להתבונן, לפי מה שכתב הרשב"א בקדושין (יג), שחיוב עולת יולדת אינו חל עליה עד לאחר שהביאה את חטאתה, (ומשום כך אם מתה קודם שהביאה חטאתה, אין היורשים חייבים להביא את עולתה), ועיי"ש, אם כן כשילדה ביום מלאת, קודם שהביאה חטאתה, נאמר שעדיין לא יצאה לשעה הראויה להביא בה עולה, ואמנם תהיה חייבת בשתי חטאות, אבל עולה אחת תעלה לה לשתי הלידות. וצריך לומר, מאחר וכל שעה יכולה היא להביא חטאתה, ואז כבר תתחייב להביא עולתה בפועל, משום כך אין העולה נחשבת מחוסרת זמן לענין זה, שאף על פי שהחיוב הבאה עדיין לא חל עליה בפועל, ולכן אין יורשיה מביאין עולתה, מכל מקום זמן חלות חיוב הקרבן כבר הגיע, (ואפילו בליל שמיני סובר רבי יוחנן לעיל שאינו נחשב כמחוסר זמן, וכאן אפילו חזקיה יודה). ועיין זבחים (יב) דאין מחוסר זמן לבו ביום.
תלמוד לומר "זאת", דמשמע שעל לידה אחת מביאה קרבן אחד ועל שתי לידות מביאה שני קרבנות! והיינו בכי האי גוונא שהיתה הלידה השניה לאחר מלאת.
שנינו במשנה: הפילה בתוך שמונים.
ואמרינן: כשתמצי לומר (כלומר, כך הוא ביאור הדבר):
לדברי רבי יהודה - ולד ראשון גורם להבאת הקרבן, ומולד ראשון מונה שמונים יום. והשני, שהוא תוך מלאת לראשון, פטור מקרבן. הלכך אינו נחשב כלל. ואם כן השלישי שנולד לאחר שמונים מהראשון חייב קרבן.
לדברי חכמים: ולד שני (כלומר אחרון) גורם, שעליו חייבים קרבן, והראשון פטור מקרבן. ולכן מולד שני מונה, שהוא העיקר, הלכך פטור על כולם שכל אחד הוא בתוך שמונים לקודמו  21 .

 21.  בחידושים שבסוף ספר מקור חיים כתב, שמכאן מקור לדברי הרמב"ם (מחו"כ א ה (, שיולדת שהביאה קרבנה על לידה ראשונה, לפני מלאת של לידה שניה, לא יצאה ידי חובתה, שהרי למדנו כאן, שלרבנן, נתבטל מלאת של לידה ראשונה, הואיל וילדה באמצעם לידה שניה, ומשום כך אינה מתחייבת לעולם בקרבן מחמת לידה ראשונה, הואיל וחיוב הקרבן תלוי במלאת, שאז נשלם ונחלט חיובו בפועל, והוסיף לבאר שם, שגם הראב"ד אין כונתו לחלוק בפרט זה. ועיין לעיל (ח הערה 146), מה שכתבנו מזה.
ומקשינן אהא דאמרינן "כשתמצי לומר". דמאי קמשמע לן והרי פשיטא, דהכי איתא, שזו סברת כל אחד מהם?
ומתרצינן: מפלת תאומים איצטריך ליה לאשמעינן, שאף בה נחלק רבי יהודה. דסלקא דעתך אמינא במפלת תאומים מודה רבי יהודה לרבנן. דהואיל והעיבור שלהם היה בבת אחת נחשבים כל הלידות כלידה אחת ארוכה וכולם יפטרו בקרבן אחד  22  - קמשמע לן שגם בתאומים פליג רבי יהודה ומחייב שני קרבנות.

 22.  הקשו התוס', אם כן, לשם מה נקט התנא כלל מפלת תאומים, אם להשמיענו שלרבנן מביאה קרבן אחד בלבד, הלא אפשר ללמוד דין זה מכל שכן מהרישא, ואם כדי להשמיענו שרבי יהודה מודה בזה, הרי דבר זה לא נזכר כלל במשנה, ואדרבה, מפשטות לשון המשנה נראה, שגם בזה נחלק עם תנא קמא, והניחו בקושיא. והסדרי טהרה (חידוד הלכות לדף מ) רצה ליישב, שלפי סלקא דעתך זו (שבמפלת תאומים מודה רבי יהודה), אזי גם אם ילדה את השני אחר מלאת של ראשון, היה הדין שמביאה קרבן אחד בלבד, הואיל ושניהם נתעברו כאחד, והרי הם כלידה אחת אריכתא. ולכן נקט התנא מפלת תאומים, כדי להשמיע שבזה מביאה קרבן אחד (לרבנן) בכל ענין שיהיה, ומאחר שכן הוא הדין לרבנן, הוא הדין גם לרבי יהודה, שהרי בסברא זו לא מצאנו שנחלקו כלל, ועיי"ש בהמשך דבריו שרצה לדחות תירוץ זה.

דרשני המקוצר