בר יונה דנפל לכדא דכמכא
|
|
כינוי מקרה המובא בסוגיית הגמרא במסכת חולין, ובדומה לזה במסכת פסחים, בהקשר של הלכות איסור והיתר - גוזל-יונה (שחוט), שנפל לכלי עם כמכא - מאכל חלבי נוזלי חמוץ. רב חיננא היתירו למאכל, ורבא מסביר שהיתר זה הוא חידוש גדול, שכן לכאורה היה צריך הגוזל שנפל לחלב להיאסר על ידי בליעה של טעם החלב בתוכו.
סוגיית הגמרא: גוזל שנפל לכד של כותח
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף עו/א
ההוא בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא
שרייא רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא
אמר רבא מאן חכים למישרא מילתא כי הא אי לאו רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא דגברא רבה הוא
אמר לך כי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח שאין נאכל מחמת מלחו האי נאכל מחמת מלחו
והני מילי חי אבל צלי בעי קליפה
ולא אמרן אלא דלית ביה פילי אבל אית ביה פילי אסור
ואי מתובל בתבלי אסור
סיכום השיטות בביאור מעשה זה מתוך ערוך השולחן
סימן צא סעיף לג
בגמרא (קיב.) איתא מעשה בגוזל שנפל לכד של כותח שבו יש נסיובי דחלבא ומלח, והתירו הגוזל, ואמרו דאע"ג דמליח כרותח, זהו כשאינו נאכל מחמת מלחו, אבל כותח נאכל מחמת מלחו. והני מילי חי, אבל צלי צריך קליפה מלמעלה סביב (רש"י). ואי אית ביה פילי, כוליה אסור, פילי הם בקעים, והוא צלי, לא סגי ליה בקליפה, לפי שבולע דרך הנקבים, וכולו אסור (רש"י).
ואי מתבל בתבלין, כוליה אסור, התבלין שנתבשלו עמו מרככין אותו ונוח לבלוע, וכשנפל לכותח היה צמא לבלוע ונבלע (רש"י).
והנה לפירוש רש"י היונה היתה מבושלת או צלויה, וחי מקרי כשהיא צוננת, וצלי מקרי כשהיא רותחת, ודרך התלמוד לקרא לצלי רותח צלי סתם, כמו בפסחים לענין קרבן פסח (עה:), שאומר סכו בשמן של תרומה, אם חי הוא ידיחנו, ואם צלי הוא יקלוף את מקומו, והתם ודאי צלי רותח קאמר, שאין סכין את הצלי אלא בעודו רותח כשצולין אותו על גבי האש, אבל צלי צונן הוה כשאר צונן דעלמא דסגי ליה בהדחה. וגם זה שאמרו דאי אית ביה פילי כולו אסור, היינו בצלי רותח דאית ביה פילי, ואגב הפילי בלע, ואי מתובל בתבלין והוי כרותח, אע"ג דלית ביה פילי, כולו אסור, לפי שהתבלין מושכין את הכותח ומבליעין אותו בכולו (ר"ן, וכן כתב הרשב"א).ולפ"ז צלי צונן בכל ענין א"צ רק הדחה, וצלי רותח צריך קליפה, ואם הוא רותח ויש בו בקעים, או מתובל בתבלין, כוליה אסור:
סימן צא סעיף לד
אבל הרא"ש ז"ל כתב שם דחי הוא חי ממש שאינו מבושל, ולכן סגי בהדחה, אבל צלי אפילו צונן צריך קליפה, ואי אית ביה פילי בהצלי, או מתובל בתבלין, אפילו צונן, כולו אסור. ובספר התרומה כתב דאפילו חי, אם יש בו בקעים או מתובל בתבלין, כולו אסור, לפי שהתבלין או הבקעים מבליעין בכולו את הכותח, ע"ש. וכן כתב הטור וזה לשונו: ודווקא בבשר חי יש חילוק בין נאכל מחמת מלחו לאינו נאכל מחמת מלחו, אבל בצלי אין חילוק, שאפילו נפל למליח שנאכל מחמת מלחו בעי קליפה. ואם יש בקעים, או מתובל בתבלין אפילו אין בו בקעים, והוא חי, כולו אסור. עכ"ל. ונראה מהטור שתפס שהרא"ש הסכים לספר התרומה, דבבקעים או בתבלין אפילו חי אסור, ובאמת יש כמה מהראשונים דבזה ס"ל דלא כרש"י, והיינו לענין צונן, דצלי צונן צריך קליפה, ואם הצלי יש בו בקעים או מתובל בתבלין אפילו הוא צונן כולו אסור, אבל בחי בכל ענין די בהדחה (וזהו דעת הסמ"ק, והאור זרוע, והגהות מרדכי, וכן נראה דעת הרא"ש):
סימן צא סעיף לה
ונמצא שיש בענין זה ג' שיטות, לשיטת רש"י המקל שבכולן, כשהוא צונן א"צ כלום רק הדחה, אפילו הוא צלי ויש בו בקעים ותבלין. שיטת ספר התרומה המחמיר שבכולן, אינו די בהדחה רק חי ואין בו בקעים ואינו מתובל בתבלין, אבל צלי אפילו צונן צריך קליפה, ואם יש בו בקעים או מתובל בתבלין, אפילו הוא חי, כולו אסור. ודעת הרא"ש והסמ"ק, בחי אין צריך רק הדחה כשהוא צונן, ואם הצלי הצונן יש בו בקעים או מתובל בתבלין, כולו אסור. והטור פסק כהמחמיר שבכולן:
סימן צא סעיף לו
ורבינו הבית יוסף בסעיף ז פסק כרש"י וזה לשונו: הא דמפלגינן בין נאכל מחמת מלחו לאינו נאכל מחמת מלחו, הני מילי בבשר חי, אבל צלי רותח שנפל למליח אפילו נאכל מחמת מלחו, בעי קליפה, ואם יש בו בקעים או שהוא מתובל בתבלין והוא צלי רותח, כולו אסור, והוא הדין אפוי ומבושל. עכ"ל. כלומר דאפוי ומבושל דינן כצלי, דאם הם רותחים צריך קליפה, וכשיש בקעים או תבלין והם רותחין, כולו אסור, וזהו ממש שיטת רש"י. ורבינו הרמ"א כתב בזה וזה לשונו: ויש אומרים דאפילו הם צוננים דינא הכי, וכן יש לנהוג אם אין הפסד מרובה. עכ"ל. וכוונתו מבוארת שלא כוון לשיטת הטור, אלא לשיטת הרא"ש והסמ"ק, דבצלי אפילו צוננים דינא הכי דצריך קליפה, ובבקעים או בתבלין כולו אסור. ולעיקר דינא תופס כרש"י, מדהתיר בהפסד מרובה בצונן, וכן כתב מפורש בספרו דרכי משה אות ז' בשם הגהת שערי דורא דאין אנו נוהגים כהטור, ע"ש: