קריאת התורה

קריאת התורה היא תקנה לקרוא בספר תורה בציבור, בשבתות, במועדים ובימי שני וחמישי.

מקור התקנה וטעמה

הקריאה בתורה נתקנה לראשונה, ע"פ המדרש במסכת בבא קמא^[1], לאחר קריעת ים סוף, ע"י הנביאים משה רבינו ואהרן הכהן, וזוהי התקנה הראשונה שנתקנה בעם ישראל. תקנה זו נתקנה בשל רצון העם ללמוד תורה וחולשתם ללא תורה. מדרש זה מבוסס כנראה על המדרש במסכת יומא^[2] שהאבות וכן זקני ישראל במצרים ידעו את התורה ושמרו את המצוות, שכן התורה ניתנה לעם ישראל רק לאחר מכן, במעמד הר סיני.

התקנה בזמן משה ואהרן היתה לקרוא בימי שני וחמישי שלושה פסוקים בלבד לאדם אחד, או פסוק פסוק לשלושה בני אדם כנגד כהנים לויים וישראלים. טעם התקנה, כיוון שלא יכלו להחזיק מעמד בלי תורה אפילו לשם המשך החיים הרגילים.

אנשי כנסת הגדולה ובראשם עזרא הסופר הרחיבו תקנה זו ותיקנו עשרה פסוקים לפחות, ולכל הפחות שלושה פסוקים לכל אחד משלוש העולים - כנגד עשרה בטלנין. מטרת התקנה כשאר תקנות עזרא - לחזק את הבניין והמסגרת של ישראל כאומה. ותיקון עשרה פסוקים הוא כי אין שכינה שורה על דבר בפחות מעשרה, שעשרה אנשים הם דרגת הציבור הנחוצה לקדיש וקדושה.

מעלת קריאת התורה

הקריאה בתורה היא מעין מעמד הר סיני. ובתרגום מהזוהר:
העם צריכים להכין את עצמם באימה וביראה, ברתת ובזיע, ולכוון את הלב כאילו עומדים ברגע זה על הר סיני, ושומעים ומקבלים את התורה. צריך להתאמץ להקשיב באוזניים לכל מילה, ואין רשות לדבר שום דבר, אפילו בדברי תורה. אלא, כולם מקשיבים באימה גדולה כאילו אין להם פה לדבר, וכולם רק אוזניים המקשיבות לתורה. כנאמר בספר נחמיה, בשעה שהוציאו וקראו בתורה: "ואזני כל העם אל ספר התורה... וכפתחו עמדו כל העם"^[3]. אמר ר' שמעון כאשר מוציאים ספר תורה בציבור לקרוא בו, נפתחים שערי הרחמים בשמים ומעוררים את האהבה העליונה של ה' אל ישראל. באותה שעה צריך האדם לומר את תפילת "בריך שמיה". בשעת קריאת התורה אסור לקרוא בספר תורה, אלא רק אחד קורא וכולם שובקים ומצייתים כדי לשמוע את הדברים מפי הקורא, כאילו מקבלים אותה שעה את התורה מסיני. ומי שקורא בתורה יכוון את לבו ורצונו לאותם המילים שהוא מקריא לכולם, כי הוא אומר את דבר התורה בשליחותו של הקב"ה להשמיע לעל העם. לכן, כל מי שעולה לקרוא בתורה יתכונן מראש ויסדר בביתו את המילים שהוא עתיד לקרוא בציבור. ואם לא התכונן - אין לו לעלות ולקרוא בתורה.

בברכת אהבת עולם אנו לומדים שאהבת ה' ניכרת בחירתו לתת לישראל את התורה. התורה התקיימה למרות הגזירות והרדיפות מצד הגויים, ולא זו בלבד שהתקיימה, אלא אף השפיעה על אומות העולם, וכל הדתות האחרות קידשו מה שקידשה התורה, וערכיה ואמונתה התפשטו בכל התרבוית והדעות, אם במישרין ואם בעקיפין.

אם כן, חסד גדול עשה ה' עם הבריות בנתינת התורה. וברגע שנקבע להצשיך את התורה אל כלל ישראל, בחירי ה', בזמן קריאת התורה בציבור, נפתחים שערי רחמים וחסד וזהו הזמן שיכוון האדם את עצמו לקבל את שפע ברכת ה' השלמה.

הוצאת ספר התורה

בפתיחת הארון אומרים "ויהי בנסוע הארון וכו'", ובשעה שהוא פתוח נהגו לומר "בריך שמיה", תפילה מהזוהר, שם נאמר ^[4]: "אמר רבי שמעון: כד מפקין (כשמוציאין) ספר תורה בצבורא למקרא ביה מתפתחן תרעי שמייא דרחמין (נפתחים שערי שמים של רחמים) ומעוררין את האהבה לעילא (למעלה) ואבעי ליה לבר נש למימר הכי (וצריך בן אדם לומר כך) בריך שמיה וכו'".

למנהג הספרדים אומרים "מי שברך" בשעה שהארון פתוח.

לאחר מכן מוסר הפותח את ספר התורה לש"ץ. בשבת בשחרית אומר הש"ץ למנהג אשכנז "שמע ישראל" "אחד אלוקינו, גדול אדונינו, קדוש (בימים נוראים: ונורא) שמו" והקהל חוזר.

הש"ץ אומר לאחר שקיבל את הספר תורה בידו "גדלו לה' איתי ונרוממה שמו יחדיו" והקהל עונה בשעת הולכת הספר לבימה "לך ה' הגדולה וכו'" ו"אב הרחמים".

בשעה שמוליכין את הספר לבימה נהגו לנשקו וללוותו.

העלייה לתורה

הקדימויות

ע"פ המשנה במסכת גיטין^[5], סדר העולים לתורה הוא כהן, לוי ואח"כ ישראל. סידור זה הוא מפני דרכי שלום - למניעת מחלוקת.

סדר זה קיים בין בימי שני וחמישי בהם יש רק שלושה עולים, ובין בשאר הזמנים בהם יש יותר משלושה עולים, השניים הראשונים הם כהן ולוי.

גם בעליות אלו וגם בשאר ישנם סדרי עדיפויות אלו אנשים יעלו לתורה.

סדר הקדימויות:

הכנה לעלייה

העולה לתורה מתעטף בטלית ועולה בדרך הקצרה וכשיורד יורד בדרך הארוכה. אם שני הדרכים שוות עולה בדרך הימנית ויורד בדרך השנייה.

הברכות

הקריאה

הקריאה בשבתות היא קריאה על סדר התורה - בכל שבת פרשה, עד לסיום התורה. בכל שנה מסיימים את התורה, וסיומה בשמחת תורה, שהוא החג היחיד שקוראים בו פרשה - פרשת וזאת הברכה, שהיא הפרשה היחידה שאינה נקראת בשבת.

בשבת במנחה וכן בימי שני וחמישי קוראים את תחילת הפרשה הבאה, בד"כ את העלייה הראשונה. קריאה זו מצורפת בסופם של רוב הסידורים הרגילים.

בשעת הברכות והקריאה אסור לציבור לדבר אפילו בדברי תורה, ובין הברכות מותר לדבר דברי תורה בלחש, ומרן הרה"ג כמוהר"ר רבינו עזרא עטיה זצ"ל היה נמנע מלדבר אפילו דברי תורה בין העליות [ראה ספר "המורה", ובסידור "עוד יוסף חי"], אולם מותר וכדאי לעיין בספר. בשעה שספר התורה פתוח אסור לצאת מבית הכנסת וא יוצא ועל זה נאמר "ועוזבי ה' יכלו", ומתרגמינן - "ודשבק אורייתא דיי' ישתיצון", ואפילו יש עשרה שמקשיבים לקריאה זולתו, וכבר שמע הקריאה בעשרה - אסור [משנה ברורה]. אם כבר שמע את הקריאה במניין אחר - מותר לצאת בין העליות לצורך גדול [משנ"ב], ויש אומרים שמותר אף אם אין צורך גדול [כף החיים]. אם סיימו לקרות וסגרו הספר תורה והעולה האחרון טרם בירך ברכת "אשר נתן" - הפרי חדש מצדד לומר יכול לצאת, והמטה יהודה חולק על זה דהברכה שייכת לקריאה ונחשבת כמותה עיין שם [ראה ביאור הלכה סימן קמו ד"ה שפיר דמי]. ועוד כתב רבינו זצ"ל בעל ה"משנה ברורה" כי הגאון בעל "מגן אברהם" זצ"ל מצדד לומר שמשעה שפתחו את ספר התורה כדי לקרות, אפילו לא התחיל עדיין הקורא לקרות גם כן אסור, וכן משמע דעת הגר"א זצ"ל בביאורו, שמשעה שפתחו הספר תורה כדי לברך אסור לספר.

ההפטרה

ערך מורחב - הפטרה

בשבתות ובמועדים לאחר הקריאה בתורה בשחרית קוראים בנביאים בעניין המתאים לפרשה או למועד. גם בתעניות במנחה האשכנזים מפטירין, ובתשעה באב בשחרית מפטירין "אסוף אסיפם".

בשעת ההפטרה וברכותיה אין לדבר.

הגבהה וגלילה

הגבהת ספר התורה להראות את הכתוב לציבור, נעשית ע"פ מנהג הספרדים בתחילת הקריאה, וע"פ מנהג האשכנזים בסיומה, והמעלה את העולים לקריאה קורא למגביה ולגולל ומכריז "יעמדו המגביה והגולל". לקוראים בספר תורה ספרדי אין צורך באדם שיגלול.

המגביה צריך לכתחילה להגביה כששלוש עמודות מספר התורה פתוחות. מראה את הכתב לעומדים מימינו, אח"כ לשמאלו, לפניו ולאחריו. מצווה על האנשים לראות את הכתב ולכרוע, ויש מדקדקים לראות את האותיות באופן שיכולים לקוראם, ואומרים "וזאת התורה...".

בספר "יסוד ושורש העבודה"^[6] מובא בשם האר"י, שבעת הגבהת התורה יש לכל אחד להשתדל להתבונן באותיות התורה עד שיוכל לראות מה שכתוב שם, ובזאת ימשך אליו שפע רב. ה"בן איש חי" כותב^[7] שישתדל אדם לחפש בעיניו מילה אחת בתורה, במקום שקוראים, שמתחילה באות שמתחיל בה שמו, ויאמר באותה שעה את הפסוקים: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל"^[8], "תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"^[9]. ומבאר הרב דוד חי הכהן בספרו "במעמד השחר"^[10], בזאת יתחזק מאד קשרו המיוחד אל התורה, ואל חיי הנצח המצויים בה. גם יתכוון באמירתו שגם הוא, בן קהילת יעקב, מתכונן כעת לקבל אותה תורה שקיבל משה רבנו למוסרה לישראל, ולהורישה לדור הבא אחריו.

ראו גם

• שניים מקרא ואחד תרגום
• עלייה לתורה
• פרשת השבוע
• הגבהה וגלילה
• טעמי המקרא

הערות שוליים